זה לא דף בעד ונגד, זהו דף_תמיכה_להורים_שעושים_ברית_מילה^?‏.

וזה קשה ואין לי מושג איך מתמודדים עם הקושי, אני מצליחה לייצר רק דמעות, כאבי בטן ובחילות.

הברית היום בשעה 14:00.

אני לא הצלחתי להתמודד עם הקושי ופשוט יצאתי החוצה והלכתי כמה שיותר רחוק.
לא הייתי מסוגלת לחשוב על כלום, בכיתי, האחיות שלי באו איתי וגם אמא שלי.

זה יום לא פשוט.
אני אחשוב עליכם ב-14:00
מאחלת לך שהכל יעבור בשלום ומהר.

לא תומכת במעשה, אבל תומכת בכם. מקווה שיעבור בקלות יחסית ובשלום.
אני דווקא חושבת שעדיף להיות עם התינוק בזמן הזה, ולהניק כמה שיותר מהר אחריו. גם להשגיח שהמוהל לא נמצא איתו לבד, לפני המילה (יש מוהלים שנוהגים לבצע את הפריעה בחדר צדדי, ואח"כ רק את החיתוך. נראה לי חשוב שהתינוק יהיה עם אמא בזמן הפריעה).

קצת מאוחר להמליץ על הרדמה, אז לפחות משחת אמלה? שטיפה יאלחש את העור?

רק
אני לקחתי רסקיו בבוקר הברית השניה. אני לא יודעת אם זה מה שעזר, אבל הייתי קצת יותר מאופסת מאשר בברית הראשונה.
גם: אם את לא מסוגלת להיות קרובה בזמן המעשה, תראי אם את יכולה למצוא מישהו שכן (אמך, חמותך) לשמור על מגע, אפילו חלקי, כל הזמן עד שאת יכולה (...שיתנו לך...) לקבל אותו לידייך בחזרה.
וכמובן להניק קצת לפני והרבה אחרי...

שיעבור בשלום

עצה: לא להיות נוכחת בטקס עצמו. לכי לחדר אחר עם חברה קרובה או שתיים וכוס יין. תסיחי את דעתך, תדברו על דברים מצחיקים. ככה אני עשיתי. התכוונתי - והצלחתי! - להיות נינוחה לגמרי. אני מאמינה שהרוגע שלי, אף שהייתי בחדר אחר, הוא הסיבה לכך שגם אוריה היה רגוע ולא בכה אפילו קצת. כמובן, לוודא לפני כן שברור לגמרי לכולם שאחרי שזה נגמר הוא מגיע ישר לציצי בלי להתעכב שנייה.

מייס, זה קשה בצורה שאי אפשר לדמיין.
וזה משהו שלא מדברים עליו בציבור שלנו. כאילו אם קשה לך-את לא מספיק מאמינה ושמחה. זה הורג אותי.
מותר לך לפחד, זה מפחיד. וכואב וקשה.
תהיי איתו כמה שמתאים לך. אני לא יכלתי. אבל ידעתי שאבא שלו איתו כל שניה.

קשה שזה בצהרים כי יש לך את כל היום לחשוב על זה.
יש לך חברה טובה/אמא/אחות שתהיה איתך שטוב לך איתה? זה מאוד עוזר. גם את צריכה תמיכה, לא רק התינוק שלך.

אחשוב עליך בזמן הברית.

ולאח"כ-אל תקשיבי למי שאומר לך שאסור לו לינוק מיד אחרי, תעשי מה שאת מרגישה. אני הנקתי מיד אח"כ. הוא לא הקיא [כמו שהזהירו אותי שיקרה] ונרגע מיד. לא צריך יין ולא כלום. רק אותך.
תדאגי גם למישהו שיהיה עם הגדולה(אבא למשל ). כדי שתוכלי להיות כל כולך איתו.

מבינה אותך כ"כ

זה היה לי קשה איימים, אבל באמת- וזו קלישאה- זה עבר.

חשבתי שאולי ארצה לראות, להרגיש אותו. אבל לא, לא יכולתי. נמשכתי לחדרי, למיטתי וידעתי שדודו איתו לחלוטין. סמכתי עליו.
לקחתי טונה של רסקיו והוא קיבל מיקס של רסקיו, ארניקה, חלב, יין והיה דיי מסטול.
הייתי בחדר ומטבע הדברים התקבצו שם כמה נשים. התנהלה שם שיחה כ"כ שטותית על בגדי תינוקות בנות שבזמן אחר לא הייתי מסוגלת לקחת בה חלק, אבל באותו הזמן זה היה מעולה כי לקח את תשומת לבי ממה שקרה למטה (שאגב ברמה מסויימת הייתי מחוברת אליו לגמרי).
אז לא יודעת איך, איך שדברים מתגלגלים, זה הצליח לחלוף ורק אחרי מספר ימים אני החלפתי חיתול והתעסקתי. עד אז דודו עשה את זה.
לא קל ושוב

תודה רבה על ההקשבה, התמיכה והעצות.

אני מסתכלת על השעון ומחיילת שהזמן לא יעבור.
הלידה הנפלאה הזו, האורות העמומים, הלחישות, החום, ההנקה, הנאיביות ופתאום הסכין הקרה הזו שתשנה את הכל.

על מה כולם שמחים, אני שואלת את עצמי? איך יכולתי לשמוח בבריתות? פתאום כולם נראים לי כ"כ אכזריים עם השמחה הזו.

אני מסבירה לו מה עומד לקרות, אני אומרת לו שאחרי זה החיים בטח לא יהיו אותו דבר. מביטה בעיניים הקטנות והתמימות שלו, שבוחנות סביב הכל, בכזה רוך ותום.

אני לא יכולה להיות בחדר אחר, אני חייבת להיות שם, במקום הזה, לשמוע את הצעקה שלו, לשמוע אותו ברגעים האלה, אסור לי לעזוב אותו לבד.
אני שולחת אותו למקום הזה ומרגישה שאין לי זכות ללכת משם.

אסור לי לעמוד לידו בשעת הברית. לנשים אסור להתקרב. ביקשתי מבעלי שיחזיק לו את היד ושיביא לי אותו להנקה מיד אחרי.
ביקשתי מאחותי שתעמוד בפתח המקום שאהיה בו ולא תתן לאיש להכנס, שאוכל להתייחד איתו להניק אותו בשקט.

אנחנו לא משתמשים בחומרי הרדמה. מצאנו מוהל שמוכן לעשות את זה ללא הרדמה או הרגעה (לא משחות, לא אקמולי, לא אבקות ולא פולידין אחרי),
יש מוהלים שלא רוצים כי התינוק בוכה וזה מוציא להם שם רע.

אני מרגישה שאני ממש מוסרת אותו, מוסרת את בני הקטן.

mise יקרה!
איני מכירה אותך אך מדברייך אני מבינה שאת אשה מאמינה ולכן למרות הכאב בחרת לעשות את הברית.
אם כך הם פני הדברים נסי להזכר באמונה שלך,בסיבות שבגללן בחרת בכך <יהיו אשר יהיו> ואולי זה יחזק אותך במעט...
אני מאוד מסכימה עם מה שכתבה לך תמר_ס‏ ורוצה לספר לך אפילו שראיתי סרט בסינמטק על הנושא
סרט שעשתה אותו אשה דתייה,על התחושות של נשים דתיות לפני הברית,על הקונפליקט הזה שבין המסירות לתפקידך כאם
ובין המסירות שלך לאמונה,לאלוהים,שאיתו הבן בעצם כורת ברית היום.
שני המישורים מתקיימים יחד ואת שניהם את חווה וזה מאוד מאוד קשה!
המועד הולך וקרב,שולחת לך ולבנך את הכוח שאתם זקוקים לו ומאחלת לכם התחברות מהירה ושלמה לאחר סיום הברית

הסרט נקרא "ברית-על נשים אלוהים ומה שביניהם"
הוא מתחיל בציטוט של הבמאית נורית יעקבס-ינון
"המסירה הראשונה של הילד היא למוהל.אחר כך לגן,לבית ספר,לצבא,לאישה,לפעמים בחזרה לאלוהים"
ועוד היא אומרת "השתדלתי לעמוד כמה שיותר רחוק מהסכין,כמה שפחות רחוק מאלוהים"
משפטים שמעוררים מחשבה...

עברתי את זה חמש פעמים,
היה לי קשה,לדעת שיכאב לו,
היה לי קשה להיות מוקפת בהמון אנשים בסך הכל שבוע אחרי לידה,
היה לי קשה להתעסק עם עוד פרויקט זמן כל כך קצר אחרי לידה,
ותמיד יש עינינים משפחתיים שעולים באירועים משפחתיים.

ואז בברית האחרונה החלתתי שאני עושה "תיקון" לבריתות הקודמות,בחרתי לעשות את הברית בישוב שלי ולא להתחשב בבני משפחה כמו בבריתות קודמות שנאלצתי לעשות במקום אחר-לא בבית.
,הייתי בעוצמה גדולה באותו הרגע,לא ברחתי לחדר אחר,לא עמדתי מעל להשגיח,הייתי עם הרגע הגדול הזה,
למדתי שהזמן הזה כמו זמן יציאת ראש הוולד זאת שעת רצון,
התבוננתי סביבי וחשבתי על שלש נשים מתוקות שגרות בישוב שלי ועדיין אין להן תינוק,עצמתי עיניים וקראתי בצעקה שלא נשמעה "אלוקים,תן להן גם תינוק!"
התפללתי שה' יתן לי כח לגדל את הילד הזה ואת אחיו בשמחה ונחת,קראתי בקול את הפסוקים עם הקהל-
"ה' הוא האלוקים"
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"

ואז שמעתי אותו בוכה מעט ואחרי זמן מה המוהל הביא לי אותו מנומנם,נתן לי הוראות ברורות מאוד לטיפול,(כל החלפה לטפטף מעט שמן זית-התחבושת ירדה בזכות זה ממש בקלות)הנקתי אותו והוא ישן.
הייתי עטופה באהבה,מבני ביתי ומחברי.
רק למחרת בערב הוא היה קצת נודניק וזהו,נגמר.

אשמח ליעץ בטיפול עם תצטרכי (את יכולה לפנות אלי גם במייל שבדף שלי)

המון מזל טוב !

עכשיו זה בטח כבר מאחורייך.מקווה שעברתם את זה בשלום...

אני מציעה דווקא כן להיות.
חלק ממה שקשה לדעתי זה חוסר הנוכחות כאם.
בברית של הקטן סיכמתי עם המוהל שאני מקבלת אותו מיד כשהוא מסיים את הענין עצמו, לא רק אחרי הב רכות וכל הדיבורים. עשינו את הברית בבית, מינימום אנשים, אבל סידרנו חגיגי מאד.
הבאנו מוהל חרדי, מנוסה, ולתדהמתי הקטנצ'יק כמעט לא בכה - אני לא יכולה לומר כמה זמן זה ארך, אבל אני נדהמתי כשזה נגמר וגם בעלי אמר שמעולם לא ראה ברית מהירה כל כך. מיד אחר כך לקחתי אותו, הוא לא בכה. חיכיתי בחדר עד סוף הברכות (מפני שהוא היה שקט ובזרועותי), ואחר כך הלכנו לחדר השינה והיינו יחד. גם אני הנקתי והוא לא הקיא, אבל לא רצה לינוק בטירוף.
זכור לי הרבה פחות טראומטי מן הברית של הבכור, שבה עשיתי את הטעויות הבאות:
הזמנתי המון עם, והייתי צריכה להתייחס אליהם
לא עשינו את הברית בבית, אמנם קרוב מאד אבל בכל זאת היה צריך ללכת עםה תינוק אחרי הברית הביתה
לא הייתי נוכחת לידו בשעת מעשה
עבר המון זמן (בעיני) עד שהוא הגיע לזרועותי עם כל ההעברות והברכות ואפילו הבדיחות המטופשות שהמוהל מצא לנכון לומר (הוא דומה לאבא שלו שתי טיפות מים מן המותניים ולמטה... אני זוכרת מפני שזה כל כך צרם לי באותה שעה).
בקיצור אני מציעה לשקול ברית קטנה, בבית, ולהיות שם, עם כל הכאב.

איך היה? מה שלום הקטנצ'יק? מה שלומך?
מאחלת לכם החלמה מהירה.

היה קשה. עדיין קשה. הגענו לשם, באיחור. כולם כבר חיכו. נכנסתי והתעלמתי מכל העיניים המבקשות התייחסות. ביקשתי לדבר עם המוהל.
שאלתי מה צריך לעשות ווידאתי שוב שהוא לא משתמש בכל מיני חומרים. הוא ביקש שאעמוד לידו ואראה בדיוק מה הוא עושה.

ואז ביקש שאניח אותו על מגש מרופד. תוך כדי שהוצאתי אותו מהמנשא הדמעות שטפו את עיני. אורות הפלורסנט החזקים האלה, למה לא מתחשבים בנימול?

הנחתי אותו על המגש, חיבקתי ונישקתי אותו ובכיתי. דמיינתי איך אני לוקחת אותו מהמגש הזה ואנחנו פשוט רצים משם.

לא הצלחתי לחשוב על התחברות לשושלת האבות ולהצטרפות לעם ישראל. פשוט לא הצלחתי.

שאלתי את המוהל אם להוריד לו את החלק התחתון, הוא חייך והתחיל במלאכה בעצמו, בגסות ובמהירות. "תהיה עדין", ביקשתי.

הוא התחיל לקשור את הילד. בשלב הזה אחיות שלי באו ולקחו אותי הצידה. "למה את צריכה לראות את זה?" שאלה אחותי.
"אני לא ראיתי כלום בברית של נריה", המשיכה.

"אני רוצה להיות כאן".

עמדתי מרחק שתי פסיעות ממנו, אבל כבר לא ראיתי כלום, גברים נעמדו במעגל. הרימו אותו על המגשית הזו והתחילו לשיר, או לברך, אני לא זוכרת, כבר לא הייתי שם.
הקולות נשמעו מרחוק והטקס היה נראה לי כמו העלאת קורבן.

הושיבו אותו על הסנדק ואני עמדתי מהצד ושמחתי שלפחות האיש הגדול הזה נמצא שם עם הידיים הרכות שלו לתת תחושה של חום לבן שלי. (הרב מרדכי אוירבך).

בשלב הזה, כשראיתי את המוהל בזריזות ידיים מכין את המסביב, ביקשתי כיסוי ראש, וכבר תוך כדי כיסיתי עצמי עם שמיכת הצמר של בני. כמה סימבולי.

בכיתי ובכיתי וביקשתי רחמים ועוד כמה דברים. היה איזשהו רגע שהרגשתי מתחברת לבריאה ולאל. שמעתי זעקה קצרה מהבן שלי ואז הוא דמם.

שמעתי מקריאים את שמו - "בארי". מתוק שלי. אני מבקשת סליחה.

מיד הביאו לי אותו.

המוהל הוריד את הכיסוי ולעיני התגלה מחזה מזעזע. הילד היה קשור בתחבושות בידיים וברגליים, חיתולי הטטרא הלבנים עטפו אותו ובמרכז... הכל היה דם.
המוהל קשר לו שם עם תחבושת, תוך כדי שהוא נותן לי הוראות הוא עוטף אותו בחיתול ועושה מן פעלול כזה כאילו הוא מציג אותו לראווה.
איזה חוסר רגישות. גם הבדיחות שלו ברקע ממש היו לא במקום. אני שואלת "איפה למרוח שמן?" והוא בבדיחותא מראה לי את האף ואומר "כאן".
מצחיק מאוד.

הסתגרתי איתו בנישה במטבח (הברית היתה בבית כנסת ולא היה חדר נפרד), אחותי שמרה עלינו ולא נתנה לאיש להתקרב.
הייתי איתו שם כמעט עד סוף הברית. הנקתי והנקתי אותו והוא יבב מדי כמה דקות. מדי פעם מן גניחות של חנק, מהכאב.

הכנסתי אותו למנשא אחרי שהבנתי שטוב לו כשהוא הדוק. בהתחלה החזקתי אותו בתנוחת עירסול עם רגליים מפושקות ככל האפשר אבל הוא ממש סבל מזה וברגע שהידקתי הוא נרגע.

יצאתי למקום הברית, אמרתי שלום לאנשים וחזרתי לנישה במטבח. כשהגענו הביתה החלפתי לו. רעדתי. זה נראה כמו קרקוף של האיבר. הבשר חי וחשוף.
הוא סובל עם כל תזוזה. מדי כמה דקות בוכה, כנראה עשה פיפי ושרף לו, אולי זז והבד התחכך בבשר החי.

אני לא הייתי יכולה לעבור דבר כזה.

בברית הסתכלתי על הגברים והילדים הבנים וחשבתי בליבי: "הנה, זה עבר ברית, וזה עבר ברית וזה עבר ותראי.. הם בסדר.."

אוי, MISE...
.

עברנו את זה לפני שנה וקצת
היומיים הראשונים הם הכי קשים, אח"כ העסק מתחיל להחלים, ואחרי כמה שבועות את בקושי זוכרת איך זה נראה קודם
אל תהססי לתת לו אקמול נגד הכאבים, הוא לא חייב לסבול
ולשמן המון המון את האיזור, להחליף בתדירות גבוהה
מקווה שיעבור עליכם לילה רגוע, מחר כבר הכל יראה יותר טוב

אוי קראתי ובכיתי...
נדמה לי שהברית היא לא בין הילד ואלוקים אלא בין אביו ואלוקים, ככה לפחות אצלנו במסורת.

גם אנשים דתיים יכולים לערוך ברית אצל רופא-מוהל דתי שיגיד את כל הברכות אבל גם יקפיא את האיבר ובלי קהל. ההקפאה עובדת יפה לכמה הדקות של המילה. אגב, הפריעה אינה הכרחית והיא אינה חלק מההלכה הבסיסית. למול בבית. מסיבה אח"כ בנפרד.
אנחנו חילונים לגמרי, אבל גם בני וגם נכדַי כולם נימולים אבל בלי המסיבה. חלק אצל רופא (לא דתי) וחלק אצל מוהל כל כך מיומן שעובד עם הקיבוצים וגם עם השגרירויות בחו"ל והוא גם יקרן... הרופאים עשו את הברית בבית החולים ולא רצו לקבל פרוטה. הם אמרו שזאת מצווה לחלץ את הילדים מצפורני המוהלים. הילדים שנימולו אצל המוהל נולדו בבתי חולים שאין בהם רופאים מוהלים, הרופאים המוהלים החילוניים לא עובדים מחוץ לבית החולים אבל הרופאים המוהלים הדתיים באים גם הביתה. הילדים לא בכו - ייתכן שדווקא הרעש והמהומה של המסיבה גורם להם לבכות. בס"ה היתה גזה דקה שלמחרת באמבטיה כבר הסרנו אותה. לעומת זאת - ברית אצל מבוגר דורשת תפרים וההחלמה נמשכת ארבעה ימים.
אם תשאלו מדוע בכלל מלנו אותם - התשובה היא שבאותה תקופה איש לא חשב לא למול ילדים. (נכדי הצעיר הוא כבר בן 13).

, גם אנחנו עברנו את זה. גם בבית כנסת. גם בכיתי בלי סוף, מוהל ברברי שלא הצליח להפסיק את הדם ולחץ ולחץ, ואז החליט שזה גזים ולחץ גם על הבטן, חשבתי שאני מתעלפת והתחלתי לצעוק, וגם הפיצי בכה בטירוף כשעתיים אחרי, הידיים רעדו לי ולא הצלחתי להרגיע אותו , עד היום 8 חודשים אחרי, החוויה מעוררת בי בחילה וזעזוע.

נשבעתי שלא יקרה אצלי יותר. שום לחץ סביבתי.

דבר שעזר קצת בימים שאחרי, כשאת מחתלת, בעדינות תטי את הפין למטה ואז תסגרי את החיתול מהר, ככה כשהוא עושה פיפי זה יורד למטה ולא ישר עליו (זה שורף).

אחרי כמה ימים נראה כאילו הם שוכחים, אנחנו אף פעם לא.

מתוק שלי. אני מבקשת סליחה.

Mise, קראתי פה קודם, ומתנצלת שאני מגיעה בדיעבד, אחרי כל התומכות - מצטרפת לדברים שלהן ומחזקת אותך.

ועם זאת, אני חייבת לומר לך משהו לא-תומך ולא-רגיש: (כמוני) את בחרת למול את בנך. בחרת, מן הסתם אחרי התחבטויות רבות וקשות, והחלטת שכך יהיה בגלל סיבות X Y ו-Z.
מחובתך כעת לדאוג להמשך מהלך החיים התקין שלו. לא להעמיס את הטראומה על שניכם.

נכון, הוא עבר חיתוך כואב, נכון הוא בכה, ועכשיו הוא מתאושש. התאוששי יחד איתו. אל תשקעי בסבל. אל תגדילי את הצלקת לממדי הר.
אני שונאת שאומרים "זה קשה לנו יותר מאשר להם" (כשכופים על ילד פרידה מאמא למשל). אבל כאן, זה באמת תלוי בך כמה יהיה קשה בפוסט-ברית ועד כמה שניכם תהיו רוויי בכי.
כשמלו את בני (אצל רופא מוהל) יצאתי מהחדר ברגע החיתוך (לא יודעת איך קוראים לשלבים שם ולא רוצה לדעת). כאב לי כשכאב לו, אבל כשהמעשה נעשה, לא היו בי רגשות אשם.
שמעתי זעקה קצרה מהבן שלי ואז הוא דמם.
לא... הוא לא דמם בשום אופן - הילד שלך חי ורוצה לשכוח את הדבר הזה ולעבור הלאה. ביקשת ממנו סליחה, שזה הוגן והגון.
נעלי את הפרק הזה בחייכם. הוא כבר סבל כאב, אבל הוא רך מכדי להשתתף גם בטראומה וגם ברגשות האשם שלך. רק אנחנו המבוגרים רואים יופי וזיכוך בסבל, ובניסוחים יפים אודותיו. תינוקות רוצים להתפתח הלאה.
הרגישות עכשיו גדולה, אבל יהיה צורך להקהות אותה - במודע. כן, להפוך את שניכם לפחות רגישים בנושא הזה.

תני לו אהבה שמגיעה לו - לא פיצויים.

(את רשאית למחוק אם תרצי).

איזו חוויה קשה.

אצלינו לא היה דומה לזה בכלל, אע"פ שגם כן היתה "מסיבה" (קטנה יחסית) וגם המוהל שלנו לא השתמש בשום משככים (כן יין). הוא היה עדין ומתחשב, ואני קיבלתי אותו אחרי חבישה והחתלה שנעשו בזריזות מופלאה.

אתן חושבות שיש בבאופן מקום ל דף_המלצות_מוהלים^?‏?

היפ היפ הוריי!! המתוקשיק שלי ישן כבר כמה שעות!
המוהל היה ואמר שהפצע נראה מצוין, צחק על העקביות באי מתן חומרים/משחות/אבקות ושיבח את הקטנשיק על אומץ ליבו.

עכשיו אני פנויה לרציונלים. אנסה לבדוק ולחזור עם תובנות. תודה לכולכן!

לדעתי יש בהחלט מקום לדף_המלצות_מוהלים^?‏, למה לא?

אתם אחרי,חבל שעבר בצורה לא רגישה(מצידו של המוהל)
יכול להיות שיהיה קצת נודניק לקראת הערב,
את הכי קשה כבר עברתם,
אתם בסדר!

מעכשיו רק בריאות ושמחה!
יש לי המלצה למוהל מדהים,במידה ויפתח דף כזה אכתוב

השאלה אם אין כאן פרסום...צריך לבדוק מה מדיניות האתר.

יופי שאתם אחרי. החלמה מהירה.

לי דווקא עזר להיות נוכחת וקרובה

קומה ג' - כתבת יפה. (למרות שבפעם הראשונה כשקראתי התעצבנתי...)

יופי שאתם אחרי. החלמה מהירה