נזקי ברית מילה – מוהל יפצה נימול שאיבר מינו נפגע קשות

FacebookEmailGoogle+Twitter

בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בירושלים

 א 1597/97

31/10/2005

בפני:

כב' השופט משה רביד

 בעניין:

 התובע

פלוני

ע"י ב"כ

עו"ד פוזנר אסף ברוך

 

 

 

נ  ג  ד

 

 הנתבע

ויתקין שמואל

ע"י ב"כ

עו'ד אמסטר יעקב

                                                 

 

פסק דין

ההליך

1.         ביום 20.4.2004 ניתן על-ידי פסק דין חלקי, במסגרתו קבעתי אחריות הנתבע, שמואל ויתקין (להלן -"הנתבע"), לנזקי התובע, ט' מ' (להלן - "התובע"). בתחילה הוגשה התביעה כנגד הנתבע והרבנות הראשית לישראל. ביום 16.11.2000 נעתרתי לבקשה מוסכמת של הצדדים לתיקון כתב התביעה, כך שהנתבעים בתובענה יהיו הנתבע, דר' הרווי בראומן וקופת חולים מאוחדת. בפסק הדין החלקי דחיתי התביעה כנגד דר' הרווי בראומן וקופת חולים מאוחדת, מן הטעם כי לא הוכח כי דר' בראומן בדק את התובע בתקופה שבין ה-21.1.1989 ל-6.2.1989, כנטען על-ידי התובע.

פסק דין זה, המהווה חלקו השני של הדיון בתביעה, עניינו הערכת הנזקים וקביעת היקף הפיצוי ההולם את נזקיו של התובע וצרכיו.

רקע עובדתי

2.                   התובע, יליד 14.1.1989, נימול על-ידי הנתבע ביום 21.1.1989 במסגרת טקס ברית מילה. בחלוף כשבועיים, ביום 6.2.1989, משהבחינה אימו של התובע, ע' מ', כי התובע מטיל שתן משני פתחים באזור הפין, סרה למרפאתו של דר' אילן גור (להלן - "דר' גור"). דר' גור בדק התובע, מצא כי הלה סובל מקרע בשופכה (אורטרה), והפנה התובע ואימו בבהילות לבית החולים הדסה עין כרם, שם אובחן כי התובע סובל מקרע בגוף הפין ובשופכה, בעטיו הוחלט על אשפוז התובע והוחל בטיפול מקומי.

3.                   ביום 14.2.1989 נותח התובע לראשונה. הניתוח בוצע בהרדמה מלאה, במהלכו אובחן כי קיים חסר בעור הפין, מבסיסו ועד לקורונה. אזור השופכה עבר הטריה ועור הפין נתפר, ללא נסיון לסגור את הנצור של השופכה, על מנת לתקנו בשלב מאוחר יותר.

ביום 11.11.1990 אושפז התובע בבית החולים הדסה עין כרם וביום 22.11.1990 נותח בשנית בהרדמה מלאה. במהלך הניתוח נעשה ניסיון, אשר לא צלח, לסגור הנצור של השופכה באמצע גוף הפין. 10 ימים לאחר הניתוח, משהוצא הקטטר מהשופכה, נמצא כי התובע מטיל שתן הן מפיית השופכה בקצה העטרה והן מפיסטולה שנוצרה בקו התפרים.

בבדיקה שנערכה לתובע במרפאה אורולוגית ביום 6.2.1994 נמצא, בין היתר, אותו החסר בשופכה וההערכה היתה כי לתיקון החסר בשופכה ולתיקון הפיסטולה יהא צורך בהשתלת עור.

ביום 26.5.1994 נותח התובע בשלישית בהרדמה מלאה בבית החולים הדסה עין כרם. במהלך הניתוח אובחן חסר בעור הפין ובשופכה. החסר בשופכה תוקן על-ידי שתל שנלקח מרירית הפה. אשר לחסר בעור הפין, הואיל ולא היה מספיק עור בצד התחתון של הפין, נלקח כל עור הפין מהחלק העליון. החסר בעור בחלק העליון תוקן על-ידי שתל עור שנלקח מקדמת הירך.

חרף הניתוח, בביקורת במרפאה נמצא כי התובע סובל מנצור קטן בחלק התחתון של השופכה מתחת לעטרה. כן נמצא כי בעת הטלת שתן, הגם שרובו מוטל דרך פיית השופכה, סובל התובע ממיעוט שתן הזולג דרך הפיסטולה.

ביום 7.7.1996 נותח התובע ברביעית, תוך שימוש במיקרוסקופ לתיקון הפיסטולה. בביקורת במרפאה ביום 24.12.1996 נמצא כי בעת הטלת שתן סובל התובע מטיפות מזעריות הזולגות דרך הפיסטולה.

חוות דעת המומחים הרפואיים

4.                   התובע צירף לכתב התביעה המקורי, אשר הוגש ביום 27.11.1997, חוות דעתו של דר' יחזקאל לנדאו, מומחה בכירורגיה אורולוגית, מיום 12.1.1997 וחוות דעתו של דר' יוסי הטב, מומחה בתחום הפסיכיאטריה, מיום 20.4.1997.

הנתבע הגיש מטעמו חוות דעתו של דר' מרדכי הלפרין, מומחה בתחום האיפוטנציה והפוריות, מיום 20.12.1998, אשר חיווה דעתו אך בשאלת האחריות. הנתבעים 2 ו-3 הגישו מצידם חוות דעתו של פרופ' פנחס ליבנה, מומחה לאורולוגיה, מיום 5.4.2001, אשר אף הוא חיווה דעתו אך בשאלת האחריות.

ביום 6.6.2002 מונה, בהסכמת הצדדים, דר' משה ויסטרייך כמומחה מטעם בית המשפט ליתן חוות דעתו בעניינו של התובע בתחום הכירורגיה הפלסטית. כמו כן, ביום 6.6.2004 מונתה, בהסכמת הצדדים, דר' אסתי גלילי-ויסטוב כמומחית מטעם בית המשפט ליתן חוות דעתה בעניינו של התובע בתחום הפסיכיאטריה.

 

חוות דעת המומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית

5.                   עיקר תלונות התובע בתחום זה התייחסו לדליפת השתן מנצור השופכה ולתחושות הבושה מהן סובל התובע לנוכח מראה איבר מינו, לרבות הצלקות על-גביו.

בבדיקה שנערכה לתובע ביום 2.8.2002 מצא המומחה, דר' משה וסטרייך (להלן - "המומחה") כי התובע סובל מנצור קטן מתחת לקרונה בצד התחתון של הפין. המומחה מצא כי לתובע נותרה צלקת בצורת משולש בצד הגבי של החלק העליון של הפין בגודל 2 ?/span> 2 ?/span> 3 ס"מ. הצלקת שקועה במקצת, עורהּ דק, מבריק, עם חסר חלקי של תת עור וגוונהּ כהה יותר מגוון העור שסביבה. כמו כן, נותרה לתובע צלקת קווית בצד התחתון של הפין, הנוטה לצד ימין בגודל 3 ס"מ. גוון עור הצלקת כהה מגוון העור שסביבה. המומחה קבע כי קיימת אפשרות שצלקת זו תפריע לתובע בשעת זיקפה, אך לא עלה בידו לבדוק זאת. המומחה הוסיף ומצא כי לתובע לא נותרה כל צלקת בירך ימין, האזור התורם להשתלת העור באיבר מינו. כך גם הצלקת ברירית הפה, האזור התורם להשתלת העור באיבר מינו של התובע, אינה נראית לעין ואינה מפריעה לתובע.

בחוות דעתו מיום 17.9.2002 קבע המומחה כי התובע סובל מנצור השופכה ומצלקות באיבר המין. לדידו, התובע יצטרך לעבור ניתוח תיקון נצור השופכה ורק לאחריו ניתוח לשיפור מראה הצלקות. המומחה העריך כי הואיל והמדובר בניתוח חמישי במספר, קיים סיכוי גדול שגם ניתוח זה לא יצלח, ומשכך קיימת אפשרות כי התובע יזקק לניתוחים נוספים. המומחה הוסיף וציין כי גם לאחר שהתובע יעבור הניתוח לתיקון נצור השופכה והניתוח לשיפור מראה הצלקות, תיוותר "צלקת מכוערת בפין לצמיתות" וקיימת אפשרות של סיבוכים של השופכה המשוחזרת.

על יסוד הממצאים דלעיל, העריך המומחה את נכותו הרפואית של התובע כדלקמן: נכות זמנית בשיעור של 40%, עד מועד ביצוע ניתוח סגירת הפיסטולה, בגין נצור בשופכה, לפי תקנה 23(3)(ב)(II) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן - "תקנות הביטוח הלאומי") וכן, נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין צלקת מכוערת בפין, לפי תקנה 75(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי.

חוות דעת המומחית בתחום הפסיכיאטריה

6.                   התובע התלונן בפני המומחית, דר' אסתי גלילי-ויסטוב (להלן - "המומחית"), כי איבר מינו קטן משל אחרים, כי הצלקות מפריעות לו וכי היה חפץ בתיקון מלא של איבר מינו. התובע לא ביטא, בשלב זה, חששות מתפקוד מיני ומפוריות.

בבדיקה שנערכה לתובע מצאה המומחית כי התובע לא מגלה סימני מצוקה, התמצאותו תקינה בכל המובנים, אין אינדיקציה להפרעה במהלך החשיבה ובתוכנהּ ואין עדות למחשבות שווא או להפרעה בתפישה.

בסכמה חוות דעתה מיום 15.1.2005, קבעה המומחית כי התובע חושב על הפגיעה באיבר מינו לעיתים תכופות וכי תקוותו לתיקון מלא אינה מציאותית. כפועל יוצא, צפויה לתובע אכזבה וצורך בעתיד להתמודד עם הנכות הגופנית הקבועה. כן ציינה המומחית כי יכולתו של התובע לתפקד מינית עם בת זוג טרם עמדה במבחן. לדידה, ביתר הבחינות תפקודו של התובע תקין. התובע נער אהוד מבחינה חברתית ובעל תרומה חיובית בבית, המתמודד בצורה סבירה לחלוטין עם הפגיעה באיבר מינו. המומחית סבורה כי קשיי הלמידה של התובע אינם קשורים לפגיעה הגופנית או נובעים ממנה. יחד עם זאת, קבעה המומחית כי ייתכן והקושי בדימוי עצמי-גברי של התובע תרם לקשייו בבית הספר, קביעה שהינה בגדר השערה בלבד.

על יסוד הממצאים דלעיל, העריכה המומחית את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בשיעור של 5% בגין הפרעות פסיכונוירוטיות, לפי תקנה 34(א)-(ב) לתקנות הביטוח הלאומי.

המומחית הוסיפה וקבעה כי חרף תפקודו הרגשי התקין של התובע, יש לאפשר לתובע טיפול נפשי בסמוך לניתוח התיקון, אשר עתיד להתבצע בהגיעו לגיל 17, והמשך טיפול נפשי בהתאם לתוצאות הניתוח ולתפקודו המיני, וכלשונה של המומחית בחוות דעתה: "הדלת לטיפול צריכה להישאר פתוחה במהלך ההתבגרות שלו, השירות הצבאי, ועד שייצור מערכת מינית זוגית, וניתן יהיה לאמוד באופן מלא את הפגיעה הגופנית ואת מחירה הנפשי."

המומחית לא נחקרה על חוות דעתה.

הנכות הרפואית

7.                   כעולה מן המקובץ, נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בגין הפגיעה באיבר מינו הינה בשיעור של 14.5%, המהווה שקלול נכויות התובע, כאמור בחוות דעת המומחים הרפואיים דלעיל – 10% בגין צלקת מכוערת בפין ו-5% בגין הפרעות פסיכונוירוטיות. יחד עם זאת, עד שיבוצע ניתוח לתיקון נצור השופכה, ובמידה ויבוצע כזה, נכותו הרפואית הזמנית של התובע הינה בשיעור של 48.7%, המהווה שקלול נכויות התובע, כאמור בחוות דעת המומחים הרפואיים דלעיל – 40% בגין נצור בשופכה, 10% בגין צלקת מכוערת בפין ו-5% בגין הפרעות פסיכונוירוטיות.

ברי כי ביצוע הניתוח לתיקון נצור השופכה יכול שיטיב מצבו של התובע ויכול שירע מצבו, הן בהיבט הכירורגי-פלסטי והן בהיבט הנפשי. עמדו על כך גם המומחים הרפואיים בחוות דעתם דלעיל: כך דר' וסטרייך, בציינו בחוות דעתו כי "היות ומדובר בניתוח חמישי בנצור יש סיכוי די גדול שגם ניתוח זה לא יצליח, ויש אפשרות שהנער יצטרך ניתוחים נוספים." ובהמשך, בהעריכו מצבו הרפואי של התובע לאחר ביצוע הניתוחים לתיקון נצור השופכה ולשיפור מראה הצלקות, מציין המומחה כי "קיימת גם אפשרות של סיבוכים של השופכה המשוחזרת." ד'ר גלילי-ויסטוב עמדה אף היא על הקושי בהערכת נכותו הנפשית הצמיתה של התובע בציינה בחוות דעתה כי חרף תפקודו הרגשי התקין דהיום, יש לאפשר לתובע טיפול נפשי סביב ניתוח התיקון הנוסף בהגיעו לגיל 17, בציינה כי "ניתן יהיה לאמוד באופן מלא את הפגיעה הגופנית ואת מחירה הנפשי" אך לאחר שהתובע ייצור מערכת מינית זוגית.

8.                   דומה כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, קיים קושי מובנה בקביעת שיעור נכותו הרפואית הצמיתה של התובע. כעולה מחוות דעת המומחים הרפואיים דלעיל, נכותו הרפואית העיקרית של התובע דהיום הינה בגין הפגיעה הכירורגית באיבר מינו, בעטיה קבע המומחה כי לתובע נכות רפואית זמנית בשיעור של 40%, זאת עד שיעבור, ואם יעבור, הניתוח לתיקון נצור השופכה. נמצא כי התובע עתיד לעבור ניתוחים, אשר כאמור אפשר כי יטיבו מצבו הרפואי ואפשר כי ירעו מצבו. ברי כי להצלחת הניתוחים תהא השפעה ישירה על מצבו הרפואי של התובע, הן בהיבט הכירורגי-פלסטי והן בהיבט הנפשי, זאת לבד מן הנכות הצמיתה, אשר נקבעה זה מכבר לתובע על-ידי המומחים הרפואיים. במיוחד אין בידי להתעלם מגילו הצעיר של התובע, עלם בגיל ההתבגרות, אשר כעולה מחוות דעת המומחית, טרם יצר מערכת מינית זוגית וטרם התאפשרה בחינה של תפקודו המיני במומו.

בנסיבות אובייקטיביות אלה, עת הלכה למעשה טרם התגבשה נכותו הרפואית של התובע, בהתחשבי בהערכות המומחים הרפואיים בנוגע לשינויים עתידיים אפשריים במצבו הרפואי של התובע וההתמודדות האפשרית הצפויה לו וכפועל יוצא של אלה, הנני להעריך נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בשיעור של 40%.

 

ראשי הנזק

9.                   הכלל המונח ביסוד פסיקת פיצויים בשל נזקי גוף הינו השבת מצב הנפגע לקדמותו (restitutio in integrum). ברם, לא כפשוטו, אלא השבת מצב הנפגע, במידת האפשר ובקירוב, לקדמותו. לשון אחר, התכלית העומדת בבסיס הערכת הנזקים בעטיים זכאי הנפגע לפיצויים הינה להעמיד הנפגע, לאחר מעשה הנזק, באותו מצב בו הוא היה נתון אותה שעה לולא מעשה הנזק (על השתרשות עקרון זה בפסיקה הישראלית ראו, בין היתר, ע"א 22/49 זכריה לוי נ' אבא ליאון מוסף, פ"ד ד(1) 558, עמוד 564; ע"א 357/80 יהודה נעים נ' משה ברדה, פ"ד לו(3) 762, עמוד 804; ע"א 2934/93 יחזקאל סורוקה נ' אברהם הבאבו, פ"ד נ(1) 675, עמודים 687-688; ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', פ"ד נח(4) 486, עמוד 506; ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' רים אבו חנא ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 27.9.2005, פורסם במאגר המשפטי "נבו"), פסקה 8 לפסק דינו של השופט ריבלין; אהרון ברק "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט(2) 243, בעמודים 249-251).

עקרון מנחה זה בפסיקת פיצויים בנזיקין אינו חף מקשיים הכרוכים ביישומו, שעה שבית המשפט נדרש לאמוד בערכים כספיים הנזקים בעטיים זכאי הנפגע לפיצויים, ויפים, בהקשר דנא, דבריו של מ"מ הנשיא מ' שמגר (כתוארו דאז) בע"א 357/80 דלעיל, בהתייחסו לקשיים המעשיים הנלווים ליישום הכלל, המבטא, לא אחת, מאווים שאינם ניתנים להשגה, באומרו בעמוד 804 כהאי לישנא:

                        "תשלום של פיצויים בסכום גבוה ככל שיהיה איננו מחזיר, למשל, את מאור עיניו של מי שאיבד את ראייתו, אלא רק יכול לספק אמצעי עזר ורווחה, אשר לעולם אינם מביאים לשובו של המצב הטבעי, בטרם קרות התאונה, ואינם מחזירים את המצב לקדמותו."

         ובהמשך דבריו, בעמוד 805:

                                 "ביסודו של הכלל המנחה מונחת המודעות לכך כי יש שהשלם אינו בר-השגה, וניתן רק לנסות ולהתקרב ככל האפשר אל המטרה. אצלנו תורגם המרכיב המגשר בין הרצוי למצוי, מראשיתו למילים 'במידת האפשר'."

10.                   על רקע כלל מנחה ומרכזי זה, העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין, על קשייו ומורכבותו המעשית כאמור, אפנה לבחינת הנזקים שהוסבו לתובע ולהערכת שיעור הפיצויים להם זכאי התובע בעטיים.

כאב וסבל

11.                   לטענת בא-כוח התובע, עו"ד אסף פוזנר, יש לפסוק לתובע פיצויים בגין כאב וסבל בסכום שלא יפחת מ-1,000,000 ₪ ובתוספת ריבית ממועד קרות האירוע, בהדגישו ריבוי הניתוחים שעבר התובע ואשר נכונו לו בעתיד, הפגיעה הנפשית, הפגיעה הצפויה בקיום יחסי מין והפגיעה הצפויה בשופכה.

מנגד, טען ב"כ הנתבע, עו"ד יעקב אמסטר, כי יש לפסוק לתובע פיצויים ברכיב נזק זה בסכום של 60,000 ₪, בהעריכו סכום הפיצויים כאמור לאור מקרים דומים בפסיקה מחד, ובאבחנו מקרים אחרים, השונים מנסיבות המקרה דנן, מאידך.

12.                   הקשיים המעשיים ביישום העקרון המנחה בפסיקת פיצויים בשל נזקי גוף, עליהם עמדתי בקצירת האומר לעיל, מתחדדים ביתר שאת בבוא בית המשפט להעריך ולאמוד שיעורם הכספי של הפיצויים בגין הכאב והסבל שהוסבו לניזוק, אשר מלכתחילה הינם קשים לכימות ולהגדרה. בפסיקה מקדמת דנא עמד בית המשפט העליון על הקושי הכרוך בפסיקת פיצויים בגין נזק שאינו ממוני, כך השופט שניאור זלמן חשין בע"א 70/52 יהושע גרוסמן נ' הנרי רוט, פ"ד ו(2) 1242, באומרו בעמודים 1254-1255 כהאי לישנא:

"ואשר לשאלת ההערכה של דמי הנזק בשל הכאב והסבל: האמת ניתנת להיאמר כי לצורך קביעת דמי הנזק אשר בראשי נזיקין כלליים אחרים עומדים לרשותו של בית המשפט לפחות חומר סטטיסטי מקובץ או מוכח, וראיות של ממש הלקוחות מתוך עבודתו היומיומית של הניזק, הנה בחישוב דמי הנזק בראש נזיקין כללי זה הפרוץ מרובה על העומד והניחוש על המוחש. כיצד זה אפשר להעריך, במדויק או אפילו בקירוב, בכסף או בשווה כסף את הכאב והסבל או את הצער והבושה של אדם שנקטעה ידו או רגלו, או שמהלך על רגליו והדאגה מכרסמת את לבו כי ימיו ספורים עלי אדמות?".

ובהקשר דנא יפים גם דבריו של השופט א' ברק (כתוארו דאז) בע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, באומרו בעמוד 796 כהאי לישנא:

"הערכת הפיצויים בגין אב הנזק של כאב וסבל (הכולל בישראל גם אבדן הנאות החיים) היא אחת המשימות הקשות ביותר בהערכת הפיצויים. מקורו של קושי זה אינו רק בהעדר אמת מידה ראציונאלית להערכה כספית של נזק לא כספי כמו כאב או סבל או הפסד הנאה או חיים, אלא בהעדר הסכמה באשר לבסיס האינטלקטואלי, העומד ביסוד הפיצוי באב נזק זה."

         (ראו גם: ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה(1) 920, עמוד 930; ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב ניסים זאב, פ"ד נה(5) 241, עמוד 273; ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי ואח', פ"ד נח(1) 1, עמודים 27-28).

13.                   במרוצת השנים ובהינתן כי אין בממון, גדול ככל שיהא, כדי להוות פיצוי מלא על נזקי הנפגע, גובשו בפסיקה עקרונות מנחים, המסייעים בידי בית המשפט בבואו להעריך שיעור הפיצוי בגין הכאב והסבל שהוסבו לנפגע. בין יתר העקרונות והשיקולים נמנים גילו של הנפגע, תוחלת חייו הצפויה במומו, חומרת הפגיעה ותוצאותיה ארוכות הטווח לרבות הפגיעה בהנאות החיים, האפשרות לרכוש הנאות תחליפיות ואובדן הסיכוי להקים משפחה, כיעור, סיכויי ההחלמה או ההחמרה העתידיים, נסיבות היגרם הנזק, הטיפול הרפואי לו נזקק הנפגע, אופיו של הטיפול הרפואי וכיוצא באלה (ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף (כרך א', מהדורה חמישית, 2003), עמוד 898; אהרון ברק, לעיל, עמודים 264, 267).

יחד עם זאת, ביסודם של השיקולים המסייעים בידי בית המשפט, בהידרשו לקביעת שיעור הפיצויים בגין הנזק הלא ממוני, ניצב העקרון, לפיו הפיצוי צריך להלום את מורכבות הנזק לניזוק האינדיבידואלי.

14.                   בנסיבות המקרה דנן, בבואי להעריך שיעור הפיצויים לתובע בגין כאב וסבל, נתתי דעתי לנכותו הרפואית של התובע, המבטאת הפגיעה הכירורגית-פלסטית באיבר מינו של התובע והפגיעה הנפשית. התובע, כבר בינקותו, נאלץ לעבור ארבעה ניתוחים, אשר לא הביאו לתיקון מלא של חסר השופכה, בעטיו נמצא כי בעת הטלת שתן סובל התובע, מטיפות הזולגות דרך הפיסטולה שנוצרה בקו התפרים, נשוא הניתוחים. הניתוחים שעבר התובע כמו גם תקופות אשפוזו בבתי החולים בהיותו רך בשנים וודאי שהסבו לו כאב וסבל. יתרה מזאת, כעולה מחוות דעתו של דר' וסטרייך, לתובע נכונו ניתוחים נוספים, הן לתיקון נצור השופכה והן לשיפור מראה הצלקות, אשר יהא בהם כדי להסב לתובע אי נוחות, כאבים וסבל. כן אין בידי להתעלם מהאפשרות כי לא יהא בניתוחים כדי לשפר מצבו הרפואי של התובע, עת לנוכח כשלון הניתוחים הקודמים העריך המומחה כי קיים סיכוי גדול, כלשונו, כי גם אלה לא יביאו לתיקון מלא של נצור השופכה.

יתר על כן, כעולה מחוות דעתו של דר' וסטרייך, לתובע נותרו צלקות, אשר בעטיין נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 10%, זאת חרף הנסיון, אם ייעשה בעתיד, לשפר מראה הצלקות באמצעות ניתוח. בהקשר זה אין בידי להתעלם מממצאי דר' גלילי-ויסטוב בחוות דעתה, לפיהם התובע "חושב על הפגיעה באיבר המין מדי יום ביומו", "הצלקות מפריעות לו" וכפועל יוצא, מאווייו, הבלתי ניתנים להגשמה, הינם לתיקון מלא של איבר מינו. בבדיקת התובע בתחילת שנה זו, בהיותו בן 16 שנים, מצאה המומחית כי התובע נער מקובל ואהוד מבחינה חברתית, הנעדר אינדיקציה להפרעה בהלך החשיבה ובתוכנה והמתמודד בצורה סבירה לחלוטין עם הפגיעה באיבר מינו. יחד עם זאת, במועד הבדיקה, התובע טרם קיים יחסי מין ולפיכך, יש ליתן הדעת לאכזבה הנכונה לו בעתיד, כעולה גם מחוות דעת המומחית, עת יחל לקשור קשרים זוגיים ותפקודו המיני יעמוד, לראשונה, למבחן.

כן נתתי הדעת לאפשרות כי הצלקת על-גבי איבר מינו של התובע תפריע לו בעת זקפה, כעולה מחוות דעת המומחה, ובהקשר זה, יש להביא בחשבון גם האפשרות לקשיים ולכשלונות בקשרים מיניים, עימם יאלץ התובע להתמודד בעתיד, כמו גם אכזבות ודחיות, אשר אפשר כי יביאו לפגיעה בגבריותו ובדימויו העצמי. דומה כי אין צורך להכביר מילים בדבר אי הנוחות, הבושה והמבוכה, אשר אפשר כי יהיו מנת חלקו של התובע בעתיד, עת ייצור מערכת מינית זוגית. יחד עם זאת, לא הוכח כי צפויים לתובע קשיי פוריות או קשיים בהקמת משפחה.

כן אין בידי להתעלם מן המגמה המסתמנת בשנים האחרונות להעלאת רף הפיצוי בגין כאב וסבל, באותן נסיבות בהן נגרם לנפגע כאב וסבל של ממש, כך שהפיצוי יהלום את חומרת הפגיעה (ע"א 6978/96 לעיל, עמוד 930; ע"א 2055/99 לעיל, עמוד 274).

15.                   לאחר ששקלתי כלל השיקולים הצריכים לענין ולאחר שבחנתי מקרים דומים בפסיקה ובאבחני השונה שם מנסיבות המקרה דנן, הנני לפסוק לתובע פיצויים בגין כאב וסבל בסכום של 350,000 ₪, בהביאי בחשבון הריבית שנצברה בעבר.

 

אובדן כושר השתכרות

16.                   ב"כ התובע מבקש להעמיד הגריעה מכושר השתכרות התובע על שיעור של 5%, כשיעור נכותו הנפשית הצמיתה. אשר לבסיס השכר, טוען ב"כ התובע כי יש להעמידו על שיעור השכר הממוצע במשק ובחישוב אריתמטי, לרבות היוון כפול עד הגיעו לגיל 21, טוען ב"כ התובע לשיעור פיצויים בגין הפסדי השתכרות התובע בסך של 95,184 ₪. יתרה מזאת, מאחר וצפויים לתובע ניתוחים נוספים, בעטיים יאלץ להעדר ממקום עבודתו ולנצל ימי מחלה רבים, יש להעמיד שיעור הפיצויים בראש נזק זה על סך כולל של 150,000 ₪.

לטענת ב"כ הנתבע, לתובע לא נגרם כל הפסד כושר השתכרות, כך בהפנותו לת"א (ת"א-יפו) 1532/94 ב' ד' ואח' נ' טריקי יוסף שלמה, תק-מח 2003(2) 1931, שם קבע בית המשפט כי אין בנכותו הרפואית של קטין, אשר נקבעה בגין אובדן חלקי של איבר מינו כתוצאה מברית מילה, כדי לגרוע מכושר השתכרותו.

17.                   ככלל, לצורך קביעת הפסד כושר השתכרותו של נפגע שומה על בית המשפט לקבוע ההפרש בין כושרו של הנפגע להשתכר לולא התאונה לבין כושרו להשתכר במומו. לשון אחר, בית המשפט, בבואו לפסוק הפיצויים בגין הפסד כושר השתכרות הנפגע, יעשה כן בקובעו כושרו הפוטנציאלי וכושרו האקטואלי של הנפגע להשתכר תוך הפחתת השני מהראשון (קציר, לעיל, עמוד 55). יחד עם זאת, אותה השוואה אינה ניתנת לביצוע במקרה של נפגע אשר הינו קטין, עת בית המשפט חסר נתונים אינדיבידואליים בנוגע לשיעור הגריעה מכושר השתכרותו. כאשר המדובר בנפגע שהינו קטין לא ניתן לדעת מסלול העיסוק בו הוא היה בוחר בעתיד, אילולא מומו, גם לא ניתן לדעת מסלול העיסוק בו היה בוחר במומו, וממילא רב הנסתר על הנגלה בשאלת מידת ההשפעה של המום על העיסוק שיבחר (ראו גם דברי המשנה לנשיא ת' אור בע"א 634/88 חגג עטיה ואח' נ' עליזה זגורי, פ"ד מה(1) 99, עמוד 101).

הלכה פסוקה מקדמת דנא היא כי משנמצא כי קיים קושי מעשי להוכיח ההפרש בין כושר השתכרות נפגע, שהינו קטין, אילולא מומו לבין כושר השתכרותו במומו, שומה על הנפגע-התובע להוכיח אך כי כתוצאה מן התאונה יופחת כושר השתכרותו במידה פלונית לעומת כושר השתכרותו הממוצע של אדם בריא; וכלשונו של השופט לנדוי בע"א 209/53 יחיאל ויצמן ואח' נ' אליהו צוקר ואח', פ"ד ח(3) 1412, בעמוד 1426:"הקושי המיוחד שבהערכת הפיצוי [בגין "הפסד שכר עבודה"] לגבי ילד בגיל זה אינו צריך למנוע כליל קביעת סכום כלשהו." (על הלכה זו חזר בית המשפט העליון גם בפסיקתו המאוחרת, כך למשל בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', פ"ד נח(4) 486, עמוד 543).

חרף העדר נתונים ברורים ומספקים, כאמור, בדבר כושר השתכרות נפגע שהינו קטין, ביכר בית המשפט, בשורה של פסקי דין, להלך בדרך החישוב האקטוארית של מכפלת אחוז הנכות הרפואית בשכר הממוצע במשק. נמצא איפוא כי אחוז הנכות הרפואית משמש קנה מידה להערכת הפסד כושר השתכרות קטין. כך השופט מלץ בע"א 311/85 איסק (יצחק) אפראימוב ואח' נ' יעקב גבאי ואח', פ"ד מב(3) 191, עמוד 194, באומרו כהאי לישנא:

                        "כבר אמרנו לא אחת בשורה של פסקי דין, כי קביעת הפסד שכרו העתידי של קטין, שטרם נכנס למעגל העבודה בפועל, הוא בגדר ניחוש, שהוא רב יותר ככל שהקטין הוא בגיל רך יותר. לפיכך מקובל עלינו, שבהעדר נסיבות מיוחדות במינן, תהא הנכות הרפואית מפתח לחישוב אובדן השכר העתידי."

(ראו גם, דברי השופט ת' אור בע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792, עמודים 798-799).

18.                   ומן הכלל אל הפרט, כמפורט לעיל, מצאתי כי קיים קושי ממשי בקביעת שיעור נכותו הרפואית הצמיתה של התובע, עת לבד מהנכויות הצמיתות – בשיעור של 10% בגין צלקת מכוערת בפין ובשיעור של 5% בגין הפרעות פסיכונוירוטיות – נקבעה לתובע נכות רפואית זמנית בשיעור של 40% בגין הנצור בשופכה. נכות אחרונה זו נקבעה לתובע כנכות זמנית, כאמור, עת המומחה הרפואי מצא כי ניתוח לתיקון הנצור בשופכה שעתיד לעבור התובע, עשוי להטיב מצבו. מבלי לחזור על האמור בסוגיה זו לעיל, מצאתי כי יש להעמיד נכותו הרפואית הצמיתה של התובע על שיעור של 40%.

יחד עם זאת, יש ליתן הדעת כי השימוש בשיעור הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר השתכרות הנפגע, יעשה אך באותם מקרים בהם הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. ובהקשר זה בידי לקבל טענת ב"כ התובע כי רק בנכותו הרפואית של התובע בגין ההפרעות הפסיכונוירוטיות, כפי שקבעהּ המומחית הרפואית דר' אסתי גלילי-ויסטוב בשיעור של 5%, יש כדי לשקף את היקף הגריעה מכושר השתכרות התובע.

19.                   אשר לבסיס השכר, הלכה פסוקה היא כי בהעדר נתונים לגבי כושר השתכרות הנפגע הן אלמלא התאונה והן במומו, יזקק בית המשפט, ככלל, להנחה כי כושר השתכרות הנפגע זהה לגובה השכר הממוצע במשק. כך גם בעניינם של קטינים, אשר הערכת הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרותם כרוכה מעצם טבעה בחוסר וודאות. עמד על כך השופט א' גולדברג בע"א 61/89 מדינת ישראל נ' שלום אייגר (קטין) ואח',פ"ד מה(1) 580, בקובעו בעמוד 591 כדלהלן:

"קביעת בסיס זה מתבססת על אי הידיעה באיזה מקצוע היה בוחר הקטין אלמלא התאונה, וכמה היה משתכר אז. קביעת הפסד השתכרות של קטין היא מאטריה בה רבים הניחושים וההשערות, ובה מתבקשים אנו למעשה לחזות עתיד שלעולם כבר לא יתממש. לפיכך נבחר קריטריון אחיד, יציב וסולידי, של השכר הממוצע במשק, אשר מפשט את הדיון ומונע ספקולציות, כמו אלו המושמעות עתה בפנינו, לפיהן מתבקשים אנו לפזר את הערפל ולחזות באופן ספציפי באיזו דרך היה הקטין הולך אלמלא התאונה."

עמד על כך בית המשפט העליון, בפסק דין שניתן לאחרונה, ע"א 10064/02, לעיל, שם נדרש השופט א' ריבלין בהרחבה לעקרונות המנחים בפסיקת פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות, בציינו כי "השכר הממוצע במשק…הפך, אפוא, לאדן המרכזי בחישוב הפסד השתכרותו של קטין." בהדגישו כי "זוהי חזקה עובדתית המבוססת, כאמור, על נסיון החיים, אך גם על המציאות הנורמטיבית" (שם, פסקה 13 לפסק הדין). ובהמשך, בנמקו הקביעה לפיה ראוי כי בית המשפט יפסוק בעניינם של קטינים, ככלל, לפי השכר הממוצע במשק, קובע בית המשפט, בפסקה 45 לפסק הדין, כדלהלן:

                        "עקרון האוטונומיה של הפרט מחייב להניח כי בהיעדר נסיבות אינדיבידואליות-ספציפיות המלמדות אחרת, לכל קטין האפשרות להתקדם, להתפתח ולהשתלב במערך התעסוקתי הישראלי לפחות כדי ההשתכרות הממוצעת במשק."

על הלכה זו חזר השופט א' ריבלין בע"א 1972/03 בוני שרון ואח' נ' נטליה רקובה ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 16.10.2005, פורסם במאגר המשפטי "נבו").

(ראו גם, ע"א 778/83 עזבון המנוחה שרה סעידי ואח' נ' פור ואח', פ"ד מ(4) 628, עמוד 633; ע"א 1433/98 סועד חמד ואח' נ' גנאיים אחלם ואח', תק-על 99(3), 1754, פסקה 7 לפסק הדין).

יחד עם זאת, חזקה זו נדחית בפני נתונים עובדתיים הנוגעים לנפגע, המצביעים על שכר צפוי גבוה יותר או שמא נמוך יותר, מהשכר הממוצע במשק.

20.                   בענייננו, בהעדר טענה בדבר נתונים מיוחדים הנוגעים לתובע בעטיים יש להעריך את כושר השתכרותו הצפוי בשונה מהשכר הממוצע במשק, וממילא בהעדר ראיות הסותרות החזקה דלעיל, לכאן ולכאן, סבורני כי יש בשכר הממוצע במשק כדי לשקף הגריעה הפוטנציאלית מכושר השתכרות התובע.

השכר הממוצע במשק, ערב מתן פסק הדין, כפי שפורסם על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הינו 7,521 ₪ ברוטו.

21.                   לצורך פסיקת פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד, שומה על בית המשפט לקבוע גיל פרישתו של הנפגע מן העבודה. משנמצא כי אין בידי בית המשפט לצפות בוודאות הגיל בו היה הנפגע פורש מעבודתו לולא התאונה, נקבעה חזקה, הניתנת לסתירה, לפיה פרישתו של אדם שכיר מעבודה הינה בגיל 65 שנים. כך בע"א 7942/99 עיזבון המנוח צבי אבני ז"ל נ' ביטוח ישיר א' די' אי' לבטוח בע"מ, פ"ד נה(2) 511 שם קבע השופט ת' אור כי באין ראיות אחרות ייקבע גיל 65 כגיל שבו היה צפוי שהתובע יפרוש מעבודתו לולא התאונה. סבורני כי ההלכה דלעיל בדבר גיל פרישה, אשר נקבעה בפסק הדין שניתן ביום 18.1.2001, יש לקרוא, היום, בהתאמה לחוק גיל פרישה, תשס"ד-2004, הקובע בסעיף 4 לחוק כי גיל פרישה לגבר הינו 67 שנים; לאמור, חזקה היא כי עובד שכיר יפרוש מעבודתו בגיל 67 (כך גם נפסק בע"א 1972/03, לעיל, פסקה 7 לפסק הדין).

כאמור, בצדה של החזקה נקבע כלל נוסף, לפיו רשאים בעלי הדין להוכיח נסיבות מיוחדות על-פיהן ניתן לצפות כי ניזוק מסוים היה פורש מעבודתו לאחר הגיל המקובל או מתחת לגיל זה, עת בעל הדין הטוען כאמור, עליו הנטל להוכיח בראיות מוצקות הסטיה מן הסטנדרט המקובל (ראו, ע"א 7942/99 עזבון המנוח אבני ציון ז"ל ואח' נ' ביטוח ישיר א' די' אי' לבטוח בע"מ ואח', פ"ד נה(2) 511, עמודים 514-515;קציר, עמודים 354 ו-359).

ובענייננו, בהעדר ראיות בדבר הצורך לסטות מקנה המידה המקובל ובפרט עת המדובר בקטין, אשר ממילא טרם השתלב בשוק התעסוקה, הנני להניח, לצורך חישוב שיעור הפיצויים בראש נזק זה, כי התובע היה פורש מעבודתו בהגיעו לגיל 67 שנים.

פועל יוצא, סכום הפיצויים בגין הפסדי השתכרות התובע יעמוד על סך של 103,995 ₪, לפי 5% מגובה השכר הממוצע במשק, כשיעור הגריעה מכושר השתכרותו, במכפלת 311.2480 מקדם היוון לפי ריבית חודשית בשיעור 3% לפרק זמן של 603 חודשים ובמכפלת 0.8885 מקדם היוון כפול לפי ריבית חודשית בשיעור של 3% לפרק זמן של 4 שנים, עד הגיעו לגיל 21).

אשר לטענת ב"כ התובע בדבר זכאות התובע לפיצוי בגין פדיון ימי מחלה, אשר התובע ייאלץ לנצל בעטיים של הניתוחים לתיקון נצור השופכה ולשיפור צלקות הפין, כאמור בחוות דעת המומחה דר' וסטרייך, הרי שככלל, זכאי התובע לפיצוי בשיעור פדיונם של ימי מחלה, אשר התובע נאלץ לנצל עקב האירוע הרשלני, נשוא התובענה דנן (ראו, ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (כרך ב', מהדורה חמישית, 2003), עמודים 1416-1418). יחד עם זאת, הואיל ואף ברכיב נזק זה נדרש בית המשפט לפצות התובע בגין נזק עתידי פוטנציאלי, הגם שהסתברות התרחשותו גבוהה, כנלמד מחוות דעת המומחה, הנני לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי, בגין פדיון פוטנציאלי של ימי מחלה, בסך של 10,000 ₪.

 

עזרת הזולת

22.                   לטענת ב"כ התובע, התובע נזקק לעזרת הזולת ויזקק לעזרה כאמור בעתיד, הנדרשת הן בתמיכה הניתנת לתובע על-ידי הוריו בעיקר מן הבחינה הנפשית, והן בתקופות בהן היה התובע מאושפז בבתי החולים עקב הניתוחים שעבר, לרבות תקופות ההחלמה בביתו, בהם נזקק לליווי הוריו ולעזרתם. התובע טען לשיעור פיצויים בראש נזק זה בסך של 200,000 ₪. מנגד, טען ב"כ הנתבע כי יש לדחות התביעה לפיצויים בראש נזק זה, בהדגישו כי התובע לא נזקק לעזרה הזולת, וממילא אינו זכאי לפיצוי בגינה.

23.                   בתצהיר אֵם התובע, גב' ע' מ', אשר ניתן ביום 21.10.2001 והוגש כתצהיר עדות ראשית מטעם התובע, מגוללת האֵם העזרה שהושיטו, היא ובעלה, אביו של התובע, לתובע עוד מינקות משך כל תקופת אשפוזו בבתי החולים, לרבות הסעתו וליוויו לבדיקות רפואיות ולטיפולים רפואיים, והתרוצצויות רבות בין רופאים ומוסדות רפואיים שונים, אשר היו ועודם מנת חלקם בעטיה של הפגיעה באיבר מינו של התובע. אֵם התובע מתארת בתצהירה כי בתקופת אשפוזיו של התובע בבתי החולים נאלצו היא ובעלה, לסירוגין, ללון עימו בשל גילו הצעיר. כן מתארת האֵם ההוצאות הכספיות, הכרוכות בעזרה כאמור, בין היתר, בגין נסיעות לטיפולים הרפואיים, בגין סיוע לתובע להשלים חומר לימודי שהפסיד ובגין העסקת שמרטפית קבועה לאחות הבגירה של התובע, עת שהו התובע והוריו בבתי החולים. אשר להעדר קבלות בגין ההוצאות הנטענות, מציינת אֵם התובע כי בשעתו לא נתנו, היא ובעלה, דעתם לצורך בשמירה עליהן.

24.                   הלכה פסוקה היא, כי גם כאשר בני משפחה סועדים נפגע בחוליו, הרי משהתבהר כי הנפגע זקוק לעזרה בגלל מצבו, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות הנפגע על העזרה שנזקק לה ושקיבלהּ מבני משפחתו (ע"א 5774/95 יצחק שכטר ואח' נ' אלה כץ, תק-על 97(3) 919; ע"א 3076/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' רמאח סמחי, תק-על 99(3) 477). יחד עם זאת, ברי כי אין די בעזרה זניחה, אלא על הנפגע להוכיח הנחיצות בעזרת הקרוב והיותה מוצדקת (ראו, ע"א 2115/93 בורקוב חיים נ' מוריה אלעזר ואח', תק-על 95(1), 539; קציר, כרך א' לעיל, עמוד 822). אשר לפסיקת פיצויים בגין עזרת הורים לנפגע שהינו קטין, בית המשפט יבחן העזרה לה נזקק הקטין, אשר הינה מעבר לעזרה לה היה נזקק אלמלא מומו.

25.                   בנסיבות המקרה דנן, התובע, עוד בהיותו רך בשנים וטרם מלאו לו שמונה שנים, נאלץ לעבור ארבעה ניתוחים, בניסיונות חוזרים ונשנים, אשר למצער לא נשאו פרי, לתיקון נצור השופכה, לרבות השלמת החסר בעור הפין באמצעות שתלים שנלקחו מרקמות אחרות בגופו של התובע. אין תימה כי בעטיה של הפגיעה כאמור ולנוכח הניתוחים שעבר התובע לרבות תקופת אשפוזיו בבית החולים, המעקב הרפואי לו נדרש והטיפולים הרפואיים שקיבל, נזקק התובע לעזרת הוריו, עזרה אשר חרגה מעבר לטיפול ולהשגחה של הורה בילדו הבריא. אלה נאלצו להקדיש זמן רב יותר לבנם הרך בשנים, הן במסגרת שהותם עימו בבית החולים עובר לניתוחים ולאחריהם, לרבות לינה, והן במסגרת ליווי התובע לטיפולים הרפואיים, לרבות הוצאות הנסיעה הכרוכות בכך. בגין עזרת זו של הוריו זכאי התובע לפיצויים. יחד עם זאת, סבורני כי בחלוף השנים היזקקות התובע לעזרת הוריו הלכה ופחתה, עת בהיותו בן שבע וחצי שנים בוצע הניתוח האחרון (נכון למועד מתן פסק הדין), שלאחריו נמצא כי התובע אמנם סובל מטיפות מזעריות הזולגות דרך הפיסטולה באיבר מינו בזמן הטלת שתן, אך סבורני כי אין ולא היה בכך כדי לפגוע בתפקודו היומיומי, המצדיק משום כך עזרת הזולת. בהקשר זה יוער כי חרף התמיכה הנפשית לה זוכה התובע מהוריו ומבני משפחתו, אשר אין בידי ספק בדבר חשיבותה ותרומתה למצבו הנפשי של התובע כיום, כמתואר בחוות דעת המומחית דר' גלילי-ויסטוב, אין המדובר בעזרה בעטיה זכאי התובע לפיצויים בראש נזק זה.

26.                   כעולה מן המקובץ, סבורני כי עזרת הוריו של התובע בעבר, בפרט בתקופת אשפוזו בבתי החולים, אכן חרגה מעבר לעזרה שנהוג שתינתן על-ידי אדם לקרובו בחוליו. לפיכך, ובהתחשב באפשרות כי התובע עתיד לעבור ניתוחים נוספים, כאמור בחוות דעת המומחה דר' וסטרייך, הנני לפסוק לתובע פיצויים בראש נזק זה בסך של 20,000 ₪ בהביאי בחשבון הריבית שנצברה בעבר.

 

הוצאות רפואיות

27.                   לטענת ב"כ התובע, יש לפסוק לתובע פיצויים בגין הוצאות רפואיות, הכוללות עלות הניתוחים, אשר התובע עתיד לעבור, כאמור בחוות דעת המומחה דר' וסטרייך, וכן עלות הטיפולים הנפשיים, אשר התובע יזקק להם בעתיד, כאמור בחוות דעת דר' גלילי-ויסטוב, בסך כולל של 100,000 ₪. לחילופין, טען ב"כ התובע, יש להורות לנתבע לשלם עלות כל טיפול נפשי, אשר התובע יזקק לו בעתיד בפועל, ולחילופי חילופין, יש להותיר שאלת הפיצויים בגין הטיפולים הנפשיים לתביעה עתידית. ב"כ הנתבע טען כי יש לדחות החלופות, שהציע ב"כ התובע בסיכומיו לפסיקת פיצויים בראש נזק זה, בהדגישו כי חוסר הוודאות בנסיבות מקרה זה היו ידועות לב"כ התובע, בעטיין אף הוצע לו לדחות התביעה עד יתגבשו נזקי התובע, הצעה אשר כאמור נדחה על-ידי ב"כ התובע. ב"כ הנתבע הוסיף וטען לזכות הנתבע לסיום ההליכים כנגדו, המבטאת את עקרון סופיות הדיון. אשר להיקף הטיפולים הנפשיים להם יזקק התובע בעתיד, טען ב"כ הנתבע כי כעולה מתשובת המומחית לשאלת הבהרה, התובע זקוק כעת אך לטיפול אחד בעלות של 400 ₪.

28.                   כעולה מחוות דעת המומחה, דר' וסטרייך, התובע יצטרך לעבור ניתוח לתיקון נצור השופכה וכן ניתוח לשיפור מראה הצלקות באיבר מינו. המומחה העריך עלות הניתוח לתיקון נצור השופכה – הכוללת שכר הרופא המנתח, שימוש בחדר הניתוח ותשלום עבור האשפוז – בסך של 23,000 ₪. עלות הניתוח לשיפור מראה הצלקות הוערכה על-ידי המומחה, בהתאמה, בסך של 17,000 ₪. המומחה לא נחקר על קביעותיו כאמור בחוות הדעת ואלה לא נסתרו על-ידי ב"כ הצדדים. סבורני כי בנסיבות המקרה דנן, משנמצא כי התובע סובל מפגיעה כירורגית ופלסטית באיבר מינו, יש לקבל טענת ב"כ התובע ולפצות התובע בגין הוצאות ניתוח עתידי לתיקון נצור השופכה ובגין ניתוח עתידי לשיפור מראה הצלקות באיבר מינו, כאמור בחוות דעת המומחה דר' וסטרייך, בסכום של 40,000 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה מיום 17.9.2002 עומד הסכום על סך של 40,393 ₪.

29.                   אשר לפסיקת פיצויים בגין טיפולים נפשיים, עיון בחוות דעת המומחית דר' גלילי-ויסטוב מעלה כי לדידה יש לאפשר לתובע טיפול נפשי סביב הניתוח לתיקון נצור השופכה, ובעתיד, כלשונה, "המשך טיפול בהתאם לתוצאות הניתוח ולתפקודו המיני." המומחית סבורה כי "הדלת לטיפול צריכה להישאר פתוחה במהלך ההתבגרות שלו, השירות הצבאי ועד שייצור מערכת מינית זוגית, וניתן יהיה לאמוד באופן מלא את הפגיעה הגופנית ואת מחירה הנפשי." בהדגישה כי "לא מדובר בהכרח בטיפול רציף, אלא באפשרות לפנות לסיוע נפשי עפ"י הצורך." (עמוד 3 לחוות הדעת). בתשובתה לשאלת הבהרה מטעם ב"כ התובע מיום 17.4.2005, הדגישה המומחית כי אין ביכולתה להעריך משך הטיפול הנפשי הנחוץ לתובע. בכפוף לאמור לעיל, הוסיפה המומחית וציינה בחוות דעתה כי הטיפול צריך להינתן על-ידי פסיכיאטר או פסיכולוג קליני/רפואי המכיר את התחום, בתדירות של אחת לשבוע. כן העריכה המומחית עלות כל טיפול בסך של 400 ₪.

אפתח ואומר כי אין בידי לקבל טענת ב"כ התובע בסיכומיו להותיר שאלת הפיצויים ברכיב נזק זה לתביעה עתידית. תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מורה במפורש כי "תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה." הזכות לעתור לפיצול סעדים, עומדת לבעל דין, אשר זכאי ל"סעדים אחדים בשל עילה אחת" (תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי). בנסיבות המקרה דנן, ברי כי סעד הפיצויים בשל רשלנות הנתבע לו עתר התובע בתביעתו, הינו סעד אחד בשל עילה אחת, אשר לא ניתן כלל לבקש פיצולו, ובוודאי שאין די בהינף קולמוס כדי לשוות לחלופה המוצעת על-ידי ב"כ התובע, בקשה בהתאם לסדרי הדין. יתרה מזאת, דומה כי החלטת השופטת נאור בע"א 7375/02 בית חולים כרמל חיפה ואח' נ' עדן מלול ואח', תק-על 2005(1), 4239, פסקה 37 לפסק הדין, המובאת בסיכומי ב"כ התובע כתימוכין לטענתו – אשר הציעה לפצל את סעדי המשיבים, באופן שתישמר להם הזכות לתבוע בהליך חדש ונפרד וככל שתהיה להם עילה לכך את ראש הנזק שעניינו "השנים האבודות" – כלל אינה רלוונטית לענייננו. שם, היו מונחים על כפות המאזניים, מחד, העדר ההצדקה בהחזרת התיק לערכאה הדיונית לשם קביעת התשתית הראייתית הנחוצה להכרעה בסעד החדש (בהתאם להלכת "השנים האבודות"), ומאידך, העדר טעם המצדיק לשלול מהמשיבים האפשרות ליהנות מתוצאת ההכרעה בהליך תלוי ועומד בשאלת תחולת הלכת "השנים האבודות" על תיקים תלויים ועומדים. ברי כי אין אלה נסיבות המקרה שלפנינו ולא מצאתי כל טעם, המצדיק התרת הגשת תביעה עתידית בגין טיפולים נפשיים להם יזקק התובע בעתיד.

ובהקשר דנא, בידי להסכים עם טענת ב"כ הנתבע, לפיה זכאי הנתבע כי יחול בעניינו עקרון סופיות הדיון, המבטיח כי תובע, אשר ניתנה לו הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בבית המשפט, לא יהא רשאי לשוב ולהטריד הנתבע באותו עניין.

30.                   דומה כי אכן קיימת אפשרות ממשית כי התובע יזקק בעתיד לטיפולים נפשיים בעטיה של הפגיעה באיבר מינו, ולתובע אף נקבעה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 5% בגין הפרעות פסיכונוירוטיות. יחד עם זאת, בהעדר נתונים לגבי היקף הטיפול הנפשי לו יזקק התובע בעתיד, אשר דומה כי ממילא לא ניתן להביא לגביו ראיות חותכות, וכמקובל במקרים של חוסר וודאות, ראוי לפסוק הפיצויים על דרך האומדנא (ע"א 77/67 מדינת ישראל ואח' נ' יחיאל דהאן ואח', פ"ד כא(2) 128, עמוד 138; קציר, לעיל כרך א', עמודים 688-689).

לפיכך, הנני לפסוק לתובע פיצויים בגין טיפולים נפשיים בעתיד בסכום גלובאלי של 20,000 ₪, נכון להיום.

סוף דבר

31.                   הנתבע ישלם לתובע פיצויים בשל נזקי התובע כדלקמן:

א.                 כאב וסבל – 350,000 ₪.

ב.                  אובדן כושר השתכרות – 113,995 ₪.

ג.                   עזרת הזולת – 20,000 ₪.

ד.                  הוצאות רפואיות, לרבות טיפולים נפשיים -  60,393 ₪.

32.                   הנתבע ישלם לתובע הוצאות המשפט, לרבות תשלום האגרה, כשהן נושאות הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד מועד התשלום בפועל.

33.                   הנתבע ישלם לתובע שכר טרחת עורך דין בשיעור של 17% מסכום הפיצויים בתוספת מע"מ כחוק.

34.                   סכום הפיצויים שנפסק לתובע על-פי פסק דין זה ישולם לו על ידי הנתבע עד ליום 30.11.2005. החל ממועד זה ישאו סכומים אלה הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

 

 

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום כ"ח בתשרי, תשס"ו (31 באוקטובר 2005) בהעדר הצדדים.

משה רביד, שופט

FacebookEmailGoogle+Twitter
הפוסט הזה פורסם בקטגוריה כללי.‏ קישור ישיר לפוסט.

כתיבת תגובה

Or

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>