בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בירושלים

 א 1597/97

31/10/2005

בפני:

כב' השופט משה רביד

 בעניין:

פסק דין

ההליך

1.         ביום 20.4.2004 ניתן על-ידי פסק דין חלקי, במסגרתו קבעתי אחריות הנתבע, שמואל ויתקין (להלן - "הנתבע"), לנזקי התובע, ט' מ' (להלן - "התובע"). בתחילה הוגשה התביעה כנגד הנתבע והרבנות הראשית לישראל. ביום 16.11.2000 נעתרתי לבקשה מוסכמת של הצדדים לתיקון כתב התביעה, כך שהנתבעים בתובענה יהיו הנתבע, דר' הרווי בראומן וקופת חולים מאוחדת. בפסק הדין החלקי דחיתי התביעה כנגד דר' הרווי בראומן וקופת חולים מאוחדת, מן הטעם כי לא הוכח כי דר' בראומן בדק את התובע בתקופה שבין ה-21.1.1989 ל-6.2.1989, כנטען על-ידי התובע.

פסק דין זה, המהווה חלקו השני של הדיון בתביעה, עניינו הערכת הנזקים וקביעת היקף הפיצוי ההולם את נזקיו של התובע וצרכיו.

רקע עובדתי

2.                   התובע, יליד 14.1.1989, נימול על-ידי הנתבע ביום 21.1.1989 במסגרת טקס ברית מילה. בחלוף כשבועיים, ביום 6.2.1989, משהבחינה אימו של התובע, ע' מ', כי התובע מטיל שתן משני פתחים באזור הפין, סרה למרפאתו של דר' אילן גור (להלן - "דר' גור"). דר' גור בדק התובע, מצא כי הלה סובל מקרע בשופכה (אורטרה), והפנה התובע ואימו בבהילות לבית החולים הדסה עין כרם, שם אובחן כי התובע סובל מקרע בגוף הפין ובשופכה, בעטיו הוחלט על אשפוז התובע והוחל בטיפול מקומי.

3.                   ביום 14.2.1989 נותח התובע לראשונה. הניתוח בוצע בהרדמה מלאה, במהלכו אובחן כי קיים חסר בעור הפין, מבסיסו ועד לקורונה. אזור השופכה עבר הטריה ועור הפין נתפר, ללא נסיון לסגור את הנצור של השופכה, על מנת לתקנו בשלב מאוחר יותר.

ביום 11.11.1990 אושפז התובע בבית החולים הדסה עין כרם וביום 22.11.1990 נותח בשנית בהרדמה מלאה. במהלך הניתוח נעשה ניסיון, אשר לא צלח, לסגור הנצור של השופכה באמצע גוף הפין. 10 ימים לאחר הניתוח, משהוצא הקטטר מהשופכה, נמצא כי התובע מטיל שתן הן מפיית השופכה בקצה העטרה והן מפיסטולה שנוצרה בקו התפרים.

בבדיקה שנערכה לתובע במרפאה אורולוגית ביום 6.2.1994 נמצא, בין היתר, אותו החסר בשופכה וההערכה היתה כי לתיקון החסר בשופכה ולתיקון הפיסטולה יהא צורך בהשתלת עור.

ביום 26.5.1994 נותח התובע בשלישית בהרדמה מלאה בבית החולים הדסה עין כרם. במהלך הניתוח אובחן חסר בעור הפין ובשופכה. החסר בשופכה תוקן על-ידי שתל שנלקח מרירית הפה. אשר לחסר בעור הפין, הואיל ולא היה מספיק עור בצד התחתון של הפין, נלקח כל עור הפין מהחלק העליון. החסר בעור בחלק העליון תוקן על-ידי שתל עור שנלקח מקדמת הירך.

חרף הניתוח, בביקורת במרפאה נמצא כי התובע סובל מנצור קטן בחלק התחתון של השופכה מתחת לעטרה. כן נמצא כי בעת הטלת שתן, הגם שרובו מוטל דרך פיית השופכה, סובל התובע ממיעוט שתן הזולג דרך הפיסטולה.

ביום 7.7.1996 נותח התובע ברביעית, תוך שימוש במיקרוסקופ לתיקון הפיסטולה. בביקורת במרפאה ביום 24.12.1996 נמצא כי בעת הטלת שתן סובל התובע מטיפות מזעריות הזולגות דרך הפיסטולה.

חוות דעת המומחים הרפואיים

4.                   התובע צירף לכתב התביעה המקורי, אשר הוגש ביום 27.11.1997, חוות דעתו של דר' יחזקאל לנדאו, מומחה בכירורגיה אורולוגית, מיום 12.1.1997 וחוות דעתו של דר' יוסי הטב, מומחה בתחום הפסיכיאטריה, מיום 20.4.1997.

הנתבע הגיש מטעמו חוות דעתו של דר' מרדכי הלפרין, מומחה בתחום האיפוטנציה והפוריות, מיום 20.12.1998, אשר חיווה דעתו אך בשאלת האחריות. הנתבעים 2 ו-3 הגישו מצידם חוות דעתו של פרופ' פנחס ליבנה, מומחה לאורולוגיה, מיום 5.4.2001, אשר אף הוא חיווה דעתו אך בשאלת האחריות.

ביום 6.6.2002 מונה, בהסכמת הצדדים, דר' משה ויסטרייך כמומחה מטעם בית המשפט ליתן חוות דעתו בעניינו של התובע בתחום הכירורגיה הפלסטית. כמו כן, ביום 6.6.2004 מונתה, בהסכמת הצדדים, דר' אסתי גלילי-ויסטוב כמומחית מטעם בית המשפט ליתן חוות דעתה בעניינו של התובע בתחום הפסיכיאטריה.

חוות דעת המומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית

5.                   עיקר תלונות התובע בתחום זה התייחסו לדליפת השתן מנצור השופכה ולתחושות הבושה מהן סובל התובע לנוכח מראה איבר מינו, לרבות הצלקות על-גביו.

בבדיקה שנערכה לתובע ביום 2.8.2002 מצא המומחה, דר' משה וסטרייך (להלן - "המומחה") כי התובע סובל מנצור קטן מתחת לקרונה בצד התחתון של הפין. המומחה מצא כי לתובע נותרה צלקת בצורת משולש בצד הגבי של החלק העליון של הפין בגודל 2 ?/span> 2 ?/span> 3 ס"מ. הצלקת שקועה במקצת, עורהּ דק, מבריק, עם חסר חלקי של תת עור וגוונהּ כהה יותר מגוון העור שסביבה. כמו כן, נותרה לתובע צלקת קווית בצד התחתון של הפין, הנוטה לצד ימין בגודל 3 ס"מ. גוון עור הצלקת כהה מגוון העור שסביבה. המומחה קבע כי קיימת אפשרות שצלקת זו תפריע לתובע בשעת זיקפה, אך לא עלה בידו לבדוק זאת. המומחה הוסיף ומצא כי לתובע לא נותרה כל צלקת בירך ימין, האזור התורם להשתלת העור באיבר מינו. כך גם הצלקת ברירית הפה, האזור התורם להשתלת העור באיבר מינו של התובע, אינה נראית לעין ואינה מפריעה לתובע.

בחוות דעתו מיום 17.9.2002 קבע המומחה כי התובע סובל מנצור השופכה ומצלקות באיבר המין. לדידו, התובע יצטרך לעבור ניתוח תיקון נצור השופכה ורק לאחריו ניתוח לשיפור מראה הצלקות. המומחה העריך כי הואיל והמדובר בניתוח חמישי במספר, קיים סיכוי גדול שגם ניתוח זה לא יצלח, ומשכך קיימת אפשרות כי התובע יזקק לניתוחים נוספים. המומחה הוסיף וציין כי גם לאחר שהתובע יעבור הניתוח לתיקון נצור השופכה והניתוח לשיפור מראה הצלקות, תיוותר "צלקת מכוערת בפין לצמיתות" וקיימת אפשרות של סיבוכים של השופכה המשוחזרת.

על יסוד הממצאים דלעיל, העריך המומחה את נכותו הרפואית של התובע כדלקמן: נכות זמנית בשיעור של 40%, עד מועד ביצוע ניתוח סגירת הפיסטולה, בגין נצור בשופכה, לפי תקנה 23(3)(ב)(II) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן - "תקנות הביטוח הלאומי") וכן, נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין צלקת מכוערת בפין, לפי תקנה 75(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי.

חוות דעת המומחית בתחום הפסיכיאטריה

6.                   התובע התלונן בפני המומחית, דר' אסתי גלילי-ויסטוב (להלן - "המומחית"), כי איבר מינו קטן משל אחרים, כי הצלקות מפריעות לו וכי היה חפץ בתיקון מלא של איבר מינו. התובע לא ביטא, בשלב זה, חששות מתפקוד מיני ומפוריות.

בבדיקה שנערכה לתובע מצאה המומחית כי התובע לא מגלה סימני מצוקה, התמצאותו תקינה בכל המובנים, אין אינדיקציה להפרעה במהלך החשיבה ובתוכנהּ ואין עדות למחשבות שווא או להפרעה בתפישה.

בסכמה חוות דעתה מיום 15.1.2005, קבעה המומחית כי התובע חושב על הפגיעה באיבר מינו לעיתים תכופות וכי תקוותו לתיקון מלא אינה מציאותית. כפועל יוצא, צפויה לתובע אכזבה וצורך בעתיד להתמודד עם הנכות הגופנית הקבועה. כן ציינה המומחית כי יכולתו של התובע לתפקד מינית עם בת זוג טרם עמדה במבחן. לדידה, ביתר הבחינות תפקודו של התובע תקין. התובע נער אהוד מבחינה חברתית ובעל תרומה חיובית בבית, המתמודד בצורה סבירה לחלוטין עם הפגיעה באיבר מינו. המומחית סבורה כי קשיי הלמידה של התובע אינם קשורים לפגיעה הגופנית או נובעים ממנה. יחד עם זאת, קבעה המומחית כי ייתכן והקושי בדימוי עצמי-גברי של התובע תרם לקשייו בבית הספר, קביעה שהינה בגדר השערה בלבד.

על יסוד הממצאים דלעיל, העריכה המומחית את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בשיעור של 5% בגין הפרעות פסיכונוירוטיות, לפי תקנה 34(א)-(ב) לתקנות הביטוח הלאומי.

המומחית הוסיפה וקבעה כי חרף תפקודו הרגשי התקין של התובע, יש לאפשר לתובע טיפול נפשי בסמוך לניתוח התיקון, אשר עתיד להתבצע בהגיעו לגיל 17, והמשך טיפול נפשי בהתאם לתוצאות הניתוח ולתפקודו המיני, וכלשונה של המומחית בחוות דעתה: "הדלת לטיפול צריכה להישאר פתוחה במהלך ההתבגרות שלו, השירות הצבאי, ועד שייצור מערכת מינית זוגית, וניתן יהיה לאמוד באופן מלא את הפגיעה הגופנית ואת מחירה הנפשי."

המומחית לא נחקרה על חוות דעתה.

הנכות הרפואית

7.                   כעולה מן המקובץ, נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בגין הפגיעה באיבר מינו הינה בשיעור של 14.5%, המהווה שקלול נכויות התובע, כאמור בחוות דעת המומחים הרפואיים דלעיל - 10% בגין צלקת מכוערת בפין ו-5% בגין הפרעות פסיכונוירוטיות. יחד עם זאת, עד שיבוצע ניתוח לתיקון נצור השופכה, ובמידה ויבוצע כזה, נכותו הרפואית הזמנית של התובע הינה בשיעור של 48.7%, המהווה שקלול נכויות התובע, כאמור בחוות דעת המומחים הרפואיים דלעיל - 40% בגין נצור בשופכה, 10% בגין צלקת מכוערת בפין ו-5% בגין הפרעות פסיכונוירוטיות.

ברי כי ביצוע הניתוח לתיקון נצור השופכה יכול שיטיב מצבו של התובע ויכול שירע מצבו, הן בהיבט הכירורגי-פלסטי והן בהיבט הנפשי. עמדו על כך גם המומחים הרפואיים בחוות דעתם דלעיל: כך דר' וסטרייך, בציינו בחוות דעתו כי "היות ומדובר בניתוח חמישי בנצור יש סיכוי די גדול שגם ניתוח זה לא יצליח, ויש אפשרות שהנער יצטרך ניתוחים נוספים." ובהמשך, בהעריכו מצבו הרפואי של התובע לאחר ביצוע הניתוחים לתיקון נצור השופכה ולשיפור מראה הצלקות, מציין המומחה כי "קיימת גם אפשרות של סיבוכים של השופכה המשוחזרת." ד'ר גלילי-ויסטוב עמדה אף היא על הקושי בהערכת נכותו הנפשית הצמיתה של התובע בציינה בחוות דעתה כי חרף תפקודו הרגשי התקין דהיום, יש לאפשר לתובע טיפול נפשי סביב ניתוח התיקון הנוסף בהגיעו לגיל 17, בציינה כי "ניתן יהיה לאמוד באופן מלא את הפגיעה הגופנית ואת מחירה הנפשי" אך לאחר שהתובע ייצור מערכת מינית זוגית.

8.                   דומה כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, קיים קושי מובנה בקביעת שיעור נכותו הרפואית הצמיתה של התובע. כעולה מחוות דעת המומחים הרפואיים דלעיל, נכותו הרפואית העיקרית של התובע דהיום הינה בגין הפגיעה הכירורגית באיבר מינו, בעטיה קבע המומחה כי לתובע נכות רפואית זמנית בשיעור של 40%, זאת עד שיעבור, ואם יעבור, הניתוח לתיקון נצור השופכה. נמצא כי התובע עתיד לעבור ניתוחים, אשר כאמור אפשר כי יטיבו מצבו הרפואי ואפשר כי ירעו מצבו. ברי כי להצלחת הניתוחים תהא השפעה ישירה על מצבו הרפואי של התובע, הן בהיבט הכירורגי-פלסטי והן בהיבט הנפשי, זאת לבד מן הנכות הצמיתה, אשר נקבעה זה מכבר לתובע על-ידי המומחים הרפואיים. במיוחד אין בידי להתעלם מגילו הצעיר של התובע, עלם בגיל ההתבגרות, אשר כעולה מחוות דעת המומחית, טרם יצר מערכת מינית זוגית וטרם התאפשרה בחינה של תפקודו המיני במומו.

בנסיבות אובייקטיביות אלה, עת הלכה למעשה טרם התגבשה נכותו הרפואית של התובע, בהתחשבי בהערכות המומחים הרפואיים בנוגע לשינויים עתידיים אפשריים במצבו הרפואי של התובע וההתמודדות האפשרית הצפויה לו וכפועל יוצא של אלה, הנני להעריך נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בשיעור של 40%.

ראשי הנזק

9.                   הכלל המונח ביסוד פסיקת פיצויים בשל נזקי גוף הינו השבת מצב הנפגע לקדמותו (restitutio in integrum). ברם, לא כפשוטו, אלא השבת מצב הנפגע, במידת האפשר ובקירוב, לקדמותו. לשון אחר, התכלית העומדת בבסיס הערכת הנזקים בעטיים זכאי הנפגע לפיצויים הינה להעמיד הנפגע, לאחר מעשה הנזק, באותו מצב בו הוא היה נתון אותה שעה לולא מעשה הנזק (על השתרשות עקרון זה בפסיקה הישראלית ראו, בין היתר, ע"א 22/49 זכריה לוי נ' אבא ליאון מוסף, פ"ד ד(1) 558, עמוד 564; ע"א 357/80 יהודה נעים נ' משה ברדה, פ"ד לו(3) 762, עמוד 804; ע"א 2934/93 יחזקאל סורוקה נ' אברהם הבאבו, פ"ד נ(1) 675, עמודים 687-688; ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', פ"ד נח(4) 486, עמוד 506; ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' רים אבו חנא ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 27.9.2005, פורסם במאגר המשפטי "נבו"), פסקה 8 לפסק דינו של השופט ריבלין; אהרון ברק "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט(2) 243, בעמודים 249-251).

עקרון מנחה זה בפסיקת פיצויים בנזיקין אינו חף מקשיים הכרוכים ביישומו, שעה שבית המשפט נדרש לאמוד בערכים כספיים הנזקים בעטיים זכאי הנפגע לפיצויים, ויפים, בהקשר דנא, דבריו של מ"מ הנשיא מ' שמגר (כתוארו דאז) בע"א 357/80 דלעיל, בהתייחסו לקשיים המעשיים הנלווים ליישום הכלל, המבטא, לא אחת, מאווים שאינם ניתנים להשגה, באומרו בעמוד 804 כהאי לישנא:

                        "תשלום של פיצויים בסכום גבוה ככל שיהיה איננו מחזיר, למשל, את מאור עיניו של מי שאיבד את ראייתו, אלא רק יכול לספק אמצעי עזר ורווחה, אשר לעולם אינם מביאים לשובו של המצב הטבעי, בטרם קרות התאונה, ואינם מחזירים את המצב לקדמותו."

         ובהמשך דבריו, בעמוד 805:

                                 "ביסודו של הכלל המנחה מונחת המודעות לכך כי יש שהשלם אינו בר-השגה, וניתן רק לנסות ולהתקרב ככל האפשר אל המטרה. אצלנו תורגם המרכיב המגשר בין הרצוי למצוי, מראשיתו למילים 'במידת האפשר'."

10.                   על רקע כלל מנחה ומרכזי זה, העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין, על קשייו ומורכבותו המעשית כאמור, אפנה לבחינת הנזקים שהוסבו לתובע ולהערכת שיעור הפיצויים להם זכאי התובע בעטיים.

כאב וסבל

11.                   לטענת בא-כוח התובע, עו"ד אסף פוזנר, יש לפסוק לתובע פיצויים בגין כאב וסבל בסכום שלא יפחת מ-1,000,000 ₪ ובתוספת ריבית ממועד קרות האירוע, בהדגישו ריבוי הניתוחים שעבר התובע ואשר נכונו לו בעתיד, הפגיעה הנפשית, הפגיעה הצפויה בקיום יחסי מין והפגיעה הצפויה בשופכה.

מנגד, טען ב"כ הנתבע, עו"ד יעקב אמסטר, כי יש לפסוק לתובע פיצויים ברכיב נזק זה בסכום של 60,000 ₪, בהעריכו סכום הפיצויים כאמור לאור מקרים דומים בפסיקה מחד, ובאבחנו מקרים אחרים, השונים מנסיבות המקרה דנן, מאידך.

12.                   הקשיים המעשיים ביישום העקרון המנחה בפסיקת פיצויים בשל נזקי גוף, עליהם עמדתי בקצירת האומר לעיל, מתחדדים ביתר שאת בבוא בית המשפט להעריך ולאמוד שיעורם הכספי של הפיצויים בגין הכאב והסבל שהוסבו לניזוק, אשר מלכתחילה הינם קשים לכימות ולהגדרה. בפסיקה מקדמת דנא עמד בית המשפט העליון על הקושי הכרוך בפסיקת פיצויים בגין נזק שאינו ממוני, כך השופט שניאור זלמן חשין בע"א 70/52 יהושע גרוסמן נ' הנרי רוט, פ"ד ו(2) 1242, באומרו בעמודים 1254-1255 כהאי לישנא:

"ואשר לשאלת ההערכה של דמי הנזק בשל הכאב והסבל: האמת ניתנת להיאמר כי לצורך קביעת דמי הנזק אשר בראשי נזיקין כלליים אחרים עומדים לרשותו של בית המשפט לפחות חומר סטטיסטי מקובץ או מוכח, וראיות של ממש הלקוחות מתוך עבודתו היומיומית של הניזק, הנה בחישוב דמי הנזק בראש נזיקין כללי זה הפרוץ מרובה על העומד והניחוש על המוחש. כיצד זה אפשר להעריך, במדויק או אפילו בקירוב, בכסף או בשווה כסף את הכאב והסבל או את הצער והבושה של אדם שנקטעה ידו או רגלו, או שמהלך על רגליו והדאגה מכרסמת את לבו כי ימיו ספורים עלי אדמות?".

ובהקשר דנא יפים גם דבריו של השופט א' ברק (כתוארו דאז) בע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, באומרו בעמוד 796 כהאי לישנא:

"הערכת הפיצויים בגין אב הנזק של כאב וסבל (הכולל בישראל גם אבדן הנאות החיים) היא אחת המשימות הקשות ביותר בהערכת הפיצויים. מקורו של קושי זה אינו רק בהעדר אמת מידה ראציונאלית להערכה כספית של נזק לא כספי כמו כאב או סבל או הפסד הנאה או חיים, אלא בהעדר הסכמה באשר לבסיס האינטלקטואלי, העומד ביסוד הפיצוי באב נזק זה."

         (ראו גם: ע"א 6978/96 עמר נ' קופת חולים הכללית של ההסתדרות, פ"ד נה(1) 920, עמוד 930; ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב ניסים זאב, פ"ד נה(5) 241, עמוד 273; ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי ואח', פ"ד נח(1) 1, עמודים 27-28).    

13.                   במרוצת השנים ובהינתן כי אין בממון, גדול ככל שיהא, כדי להוות פיצוי מלא על נזקי הנפגע, גובשו בפסיקה עקרונות מנחים, המסייעים בידי בית המשפט בבואו להעריך שיעור הפיצוי בגין הכאב והסבל שהוסבו לנפגע. בין יתר העקרונות והשיקולים נמנים גילו של הנפגע, תוחלת חייו הצפויה במומו, חומרת הפגיעה ותוצאותיה ארוכות הטווח לרבות הפגיעה בהנאות החיים, האפשרות לרכוש הנאות תחליפיות ואובדן הסיכוי להקים משפחה, כיעור, סיכויי ההחלמה או ההחמרה העתידיים, נסיבות היגרם הנזק, הטיפול הרפואי לו נזקק הנפגע, אופיו של הטיפול הרפואי וכיוצא באלה (ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף (כרך א', מהדורה חמישית, 2003), עמוד 898; אהרון ברק, לעיל, עמודים 264, 267).

יחד עם זאת, ביסודם של השיקולים המסייעים בידי בית המשפט, בהידרשו לקביעת שיעור הפיצויים בגין הנזק הלא ממוני, ניצב העקרון, לפיו הפיצוי צריך להלום את מורכבות הנזק לניזוק האינדיבידואלי.

14.                   בנסיבות המקרה דנן, בבואי להעריך שיעור הפיצויים לתובע בגין כאב וסבל, נתתי דעתי לנכותו הרפואית של התובע, המבטאת הפגיעה הכירורגית-פלסטית באיבר מינו של התובע והפגיעה הנפשית. התובע, כבר בינקותו, נאלץ לעבור ארבעה ניתוחים, אשר לא הביאו לתיקון מלא של חסר השופכה, בעטיו נמצא כי בעת הטלת שתן סובל התובע, מטיפות הזולגות דרך הפיסטולה שנוצרה בקו התפרים, נשוא הניתוחים. הניתוחים שעבר התובע כמו גם תקופות אשפוזו בבתי החולים בהיותו רך בשנים וודאי שהסבו לו כאב וסבל. יתרה מזאת, כעולה מחוות דעתו של דר' וסטרייך, לתובע נכונו ניתוחים נוספים, הן לתיקון נצור השופכה והן לשיפור מראה הצלקות, אשר יהא בהם כדי להסב לתובע אי נוחות, כאבים וסבל. כן אין בידי להתעלם מהאפשרות כי לא יהא בניתוחים כדי לשפר מצבו הרפואי של התובע, עת לנוכח כשלון הניתוחים הקודמים העריך המומחה כי קיים סיכוי גדול, כלשונו, כי גם אלה לא יביאו לתיקון מלא של נצור השופכה.

יתר על כן, כעולה מחוות דעתו של דר' וסטרייך, לתובע נותרו צלקות, אשר בעטיין נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 10%, זאת חרף הנסיון, אם ייעשה בעתיד, לשפר מראה הצלקות באמצעות ניתוח. בהקשר זה אין בידי להתעלם מממצאי דר' גלילי-ויסטוב בחוות דעתה, לפיהם התובע "חושב על הפגיעה באיבר המין מדי יום ביומו", "הצלקות מפריעות לו" וכפועל יוצא, מאווייו, הבלתי ניתנים להגשמה, הינם לתיקון מלא של איבר מינו. בבדיקת התובע בתחילת שנה זו, בהיותו בן 16 שנים, מצאה המומחית כי התובע נער מקובל ואהוד מבחינה חברתית, הנעדר אינדיקציה להפרעה בהלך החשיבה ובתוכנה והמתמודד בצורה סבירה לחלוטין עם הפגיעה באיבר מינו. יחד עם זאת, במועד הבדיקה, התובע טרם קיים יחסי מין ולפיכך, יש ליתן הדעת לאכזבה הנכונה לו בעתיד, כעולה גם מחוות דעת המומחית, עת יחל לקשור קשרים זוגיים ותפקודו המיני יעמוד, לראשונה, למבחן.

כן נתתי הדעת לאפשרות כי הצלקת על-גבי איבר מינו של התובע תפריע לו בעת זקפה, כעולה מחוות דעת המומחה, ובהקשר זה, יש להביא בחשבון גם האפשרות לקשיים ולכשלונות בקשרים מיניים, עימם יאלץ התובע להתמודד בעתיד, כמו גם אכזבות ודחיות, אשר אפשר כי יביאו לפגיעה בגבריותו ובדימויו העצמי. דומה כי אין צורך להכביר מילים בדבר אי הנוחות, הבושה והמבוכה, אשר אפשר כי יהיו מנת חלקו של התובע בעתיד, עת ייצור מערכת מינית זוגית. יחד עם זאת, לא הוכח כי צפויים לתובע קשיי פוריות או קשיים בהקמת משפחה.

כן אין בידי להתעלם מן המגמה המסתמנת בשנים האחרונות להעלאת רף הפיצוי בגין כאב וסבל, באותן נסיבות בהן נגרם לנפגע כאב וסבל של ממש, כך שהפיצוי יהלום את חומרת הפגיעה (ע"א 6978/96 לעיל, עמוד 930; ע"א 2055/99 לעיל, עמוד 274).

15.                   לאחר ששקלתי כלל השיקולים הצריכים לענין ולאחר שבחנתי מקרים דומים בפסיקה ובאבחני השונה שם מנסיבות המקרה דנן, הנני לפסוק לתובע פיצויים בגין כאב וסבל בסכום של 350,000 ₪, בהביאי בחשבון הריבית שנצברה בעבר.

אובדן כושר השתכרות

16.                   ב"כ התובע מבקש להעמיד הגריעה מכושר השתכרות התובע