פרק שלשה עשר
שני חלקי עולם
א. ביטוי מילולי והסתכלותי.
שתי תפיסות-עולם נפרדות מעיקרן, רחוקות ולא מובנות זו לזו, מסמנות את הקו המפריד
בין העמים השלמים והחתוכים בהיסטוריה. העמים הטבעיים שיצרו תרבות של הערצת פסלים
ואמנות פלסטית, ולעומתם העמים החתוכים שגילו התנגדות פיסית מתמדת לאמנות הפיסול
והציור. ההצבעה על אמנים ופסלים אצל העמים החתוכים אינה אלא הסתיעות בתופעות יוצאות
מן הכלל, שבאו כתוצאה של השפעות ביולוגיות.
כה למשל, הרנסאנסים של היהדות בכל הדורות מופיעים במקומות ובזמנים בהם היו היהודים
מעורבים בין העמים הערלים וקבלו מהם השפעות ביולוגיות חזקות. בימי השופטים היו
טמיעות עם הכנענים: "ויקחו את בנותיהם להם לנשים ואת בנותיהם נתנו לבניהם" (שופטים
ג' ו'). מהופעת אלכסנדר הגדול באסיה עד מרד המכבים קבלו היהודים טמיעות חזקות. גם
הכוהנים נשאו להם נשים נכריות.
בין השבים מן הגולה היו 30 אלף גברים ו-12 אלף נשים, ולכן היה הכרח לקחת נשים
נכריות למרות התנגדותם של עזרא ונחמיה לנשואי התערובת. מישוב קטן שקם מאה שנה אחרי
עלית נחמיה, התרבו היהודים בתקופה ההלניסטית לארבעה וחצי מיליון נפש, אותו הדבר אנו
רואים במאה ה-19. בשנת 1800 היו היהודים כשני מיליונים בכל העולם, בשנת 1930 התרבו,
בעיקר בקרב עמי המערב, והגיעו ל-16 מיליון נפש.
עם הערלים לא היתה ליהודים שפה משותפת מתוך זרות ואי הבנה, לא מצאו מכנה משותף
עמהם. אי השויון הפסיכופיסי שביניהם יצר את השנאה בצורות שונות, את האנטישמיות.
בכל הזמנים אין ליהודים הבנה ויחס ליצירות המיתולוגיות של העמים השלמים. מלחמת
סופרי המקרא בפסלים ובציורים היא מלחמה בת אלף שנה. מלחמה קשה זו הולכת ונמשכת
בגלגולים שונים, מהתקופה ההלניסטית ועד שקיעת האימפריה הרומית. במשך 500 שנה אלה
נלחמו היהודים נגד הכרת המיתולוגיה היונית והרומאית.
כסנופונס אמר: "אלמלי ניתנו ידים ולשור ולסוס, ואילו ניתן להם בדומה לבני-אדם,
הכשרון לצייר ולכייר בידיהם וליצור צורות, היה השור צד את דמות אלהים בצלם שור,
הסוס בצלם סוס, והיו עושים תמונות ופסלים בדמות בני מינם". או כפי שהתבטא אפיקורס:
"לאלהים דמות אדם מאחר שדמות האדם היא המושלמת ביותר מכל הדמויות, לכן אין להניח
שהאלהים יעדיפו דמויות אחרות". לפנינו כאן השקפה יונית מקורית על יצירת הדמויות
המיתולוגיות, בניגוד לדמיון המופשט של העמים החתוכים, שהתנגדו לאנתרופומורפיזם,
לייחוס תכונות אנושיות לאלים. גם מיכאל אנג'לו התבטא: "הציור האמיתי אינו אלא צלם
שלימותו של האל".
הפילוסופיה המטאפיסית המציאה תלי תלים של השקפות וסברות על מקורות הניגודים בתפיסות
המיתולוגיות הנפרדות, בין המאמינים באל אחד נטול צורה וגוף ובין אלה היוצרים אלהים
בצורות ופסלים. הבה נתבונן באופן ריאלי ופשוט, באיזה אופן היו הללו מבטאים את
רגשותיהם הדתיים. היוני, למשל, איננו מדבר בשעת התפילה. סוקרטס ב"המשתה" מספר על
חגיגה ותפילה דתית, הוא מתאר זאת מתוך הסתכלות. כשיווני רצה להתפלל, להעלות בעצמו
רגשות אמונה ואהבה, היה מעלה לפניו בדמיונו הריאלי ובכושר ההסתכלות של עיניו החדות
דמויות של אפולו ופסלים קלאסיים. כשיוני רצה לפרוק מעליו נטל של צער וסבל היה משווה
לעיניו בדמיונו את הפסל האמנותי המביע את רגשותיו. כריסטוזומוס, שחי אחרי פאולוס
השליח כתב: "אם יסתכל בפסלו של זיוס אדם אומלל, ששבע ממרומים ומיצה עד תומה את
קובעת היגונים, ונגולה מעל לבו המעמסה הכבדה והוא ישכח את עקת העולם ואת הסבל
ללא-פשר". כשצפה לברכת האדמה, ראה לפניו את האלה "דמטר" המסמלת את היפה בזריעה
ובפריחה. זוהי תפילה זכה של הסתכלות ביופי המזקקת ומרוממת את רגשות האדם.
הנימולים אינם מסוגלים להתפלל מתוך הסתכלות באיקונין או בפסל מיתולוגי. לזרא להם
תפילה כזו. הם מביעים את רגשותיהם הדתיים בצורה מילולית וזימזומי זמירות, בעזרת
מרכז הדיבור המפותח אצלם. הם לוחשים תפילות מתוך הכנעה ופחד מסתורי מפני האל הנעלם.
בראות נימול ערל מתפלל לפני איקונין, ילעג לו בלבו, כי אין הוא מסוגל לדעת ולהבין
את ההתעלות הפנימית שבתפילת הסתכלות זו. הוא מביט על הערל הגוי מתוך אמונת גאוה
ועליונות של "אתה בחרתנו". כנרדף מרגשות נחיתות חזקים מתגונן הוא בהמצאת רגשות
עליונות, והוא מזלזל בתמונות ובפסלים שביצירות המיתולוגיות של הערלים.
תיאופרסט, תלמידו של אריסטו, כותב רשמיו מפגישתו הראשונה עם היהודים. הוא מציין
במיוחד: "כשהם (היהודים) מביאים קרבנות, הרי בשעת מעשה הם משוחחים איש עם רעהו על
אלהים, מסתכלים בכוכבים ופונים אליהם בתפילות". היה זה מוזר בעיני יוני לראות כי
בשעת הקרבת הקרבן לאלוהים משוחחים ומפטפטים איש עם רעהו. מי שמכיר את בית הכנסת
כיום יודע, ששום דבר לא נשתנה בענין זה עד היום.
צורות התפילות של השלמים והנימולים נבדלות זו מזו. הראשונים משתמשים לשם הבעת
רגשותיהם הדתיות במרכזי הראיה, מתוך התבוננות והסתכלות בצורות ובעצמים. האחרונים
משתמשים בתפילותיהם במרכזי הדבור והתיאור המופשט, המפותח אצלם יותר, על חשבון חושי
המישוש והראיה הלקויים.
בדרך כלל כוח הדיבור והביטוי המילולי מפותחים יותר אצל הנשים. מדע הפסיכולוגיה גילה
את ההבדלים בין בנים ובנות ביחס לכשרון הדיבור. הבנות עולות על הבנים בכושר המילולי
או הלשוני. הבנות והנשים מצטיינות במיבחני לשון שונים, כגון הפכים או השלמת משפטים.
לבנות יש יתרון בכל סוגי הפעילות הלשונית. בעודן תינוקות הן מתחילות לדבר לפני
הבנים, תופסות מלים ביתר מהירות ומשתמשות במשפטים ארוכים יותר. בשנים הראשונות הן
מגמגמות פחות מהבנים, בבית-הספר הן עולות על הבנים בלימוד הלשון. דבר זה מוכיח
שמרכזי הדיבור מפותחים בדרך כלל אצל הבנות יותר מאשר אצל הבנים.
אם הגברים של עמים נימולים מגלים ביטוי מילולי ודיבור מפותח במיוחד, הרי יש להסיק
מכאן מסקנה הגיונית ולא מטאפיסית. עילת-העילות לתופעה פסיכופיסית זו היא החיתוכים,
המשנים את ההתפתחות האנאטומית של גידול הגוף.
אצל הנימולים מתגלים סימני האינפאנטיליות, השינוי של הצורה הגברית ונימי הקול,
הפנים החלקים כמו אצל הילדות, ואטרופיה מינית. האינדיאנים באמריקה אין להם זקנים או
שזקנם דליל. גם לכושי החתוכים יש רק זקנים קטנים או שהם לגמרי חסרי זקן. פמיניזציה
– נקביות. ההבדלים המיניים אצל שבטים פגועים רבים אינם כה בולטים. זוהי
פרו-אנדרוגינוסות נקבית או זכרית. החיתוכים מביאים לידי התנוונות ההורמונים
המיניים. הנימולים מגלים כוח מילולי ודיבור מפותח כמו אצל הנקבות, מרכזי הדיבור
מתפתחים אצלם בכיוון נשי יותר. כיום אפשר לקבוע את כרומוטומי המין ע"י ביאופיסיה של
העור ומשטחים בפה. בדיקות כאלה יקבעו את ההבדלים של כרומוטומי המין אצל נימולים
וערלים, וע"י זה יתגלו הממדים של ההיפוֹגוֹנאדיום השכיח אצל החתוכים.
פרויד כתב באחד ממחקריו: "הן מן הנמנע הוא שתתקיים חברה אנושית בשעה שלכל אחד יהיה
לוח כפל משלו". כאן לפנינו חויות ומושגים של שני חלקי האנושות, אשר לכל אחד מהם לוח
כפל משלו, תודעה נפרדת. אלו הן שתי קונסטיטוציות ביולוגיות נפרדות שהאחת שונה כללי
מחברתה. מה שהפלא שאין מכנה משותף לשתי תפיסות פסיכו-פיסיות מנוגדות אלו.
ב. התפוררות ואיחוד רוחני.
פעולתם "התרבותית" של המושלמים במצרים משנת 640 (אחרי הכיבוש הערבי), התבטאה בפירוק
אבנים מפירמידות לשם בניית מסגדים. ספרית אלכסנדריה שיסד דמיטריוס מפאלרון, הכילה
בסוף התקופה ההליניסטית 700 אלף טפסים. מיחסים לכליף עומר את האימרה: "כל הספרים
שאינם כופרים בתורת הקוראן כבר נכללים בו והם מיותרים, ואלה הכופרים בו ראויים
לשרפה". ישנם המתיחסים בספקנות לאמתות ההיסטורית של אמרת הכליף עומר, אולם היא
מתאימה למציאות ההיסטורית של תרבות המוסלמים במצרים, אשר לא ידעו כלל לשמור ולטפח
את נכסי התרבות הקלאסיים, והספריה הושמדה. עברו כמה מאות בשנים ואלכסנדריה הבירה
הנהדרת היתה לכפר.
בארצות שעליהן השתלט האיסלם בכוח החרב, הנהיג את חוקיו הדתיים וגם את החיתוכים.
במשא ומתן בין השולטן התורכי ולבין מגיני קונסטנטינופוליס הנוצרית, לפני נפילתה
בשנת 1453, היה אחד מתנאי הכנעה שהשולטן המושלמי דרש מהנצורים – מילה.
עם כיבושיהם הגדולים של המוסלמים קבלו דם חדש מעמים שלמים, ביחוד ע"י נשים שבויות.
היתה להם אפילו תחיה תרבותית במדעי המתמטיקה, לעיל סופר כי הסריסים ברומא ובביזנטיה
גילו כשרונות גדולים בחשבון ומונו למשרות גבוהות, להנהלת עניני הכספים של האימפריה
הרומאית.
כשבאה ההתפוררות של הכליפות העבאסית הופיעה שושלת של שולטנים תורכיים. הפרשים
התורכיים, שהיו שומרי הראש של הכליף העבאסי, קבלו את דת האיסלם, וחדשו בזרם דם
מונגולי את הכוחות האירגוניים-מדיניים של האיסלם. ואילו היו צבאות העותומנים
מצליחים לכבוש בשנת 1683 את וינה ובעקבותיה את אירופה, כי אז היה הרנסאנס של הזמן
החדש מתאחר בודאי באלף שנה. וינה, ברלין ופאריז היו נהפכות אז לעיירות מושלמיות
פרובנציאליות עזובות, כדוגמת בגדד ודמשק. האיסלם נקלט באסיה ובאפריקה בין יוצאי
המשפחה המונוגמאית החתוכה. התרבות העתיקה באפריקה, בתחומי הנילוס העליון באזור סודן
דומה לזו של אוסטראליה הקדומה, של השבטים החתוכים.
האלים המיתולוגיים סימלו את כוחות הטבע בדמיון האנושי. האלים הלכו ונעלמו כאשר המדע
גילה לאדם את סודות הטבע ומשהתחיל האדם משתלט עליהם. הערבים הנימולים דבקים באמונות
דתיות פאנאטיות של שדים ורוחות מכיון שהם מפגרים בהתפתחות המחשבה המדעית על הטבע
ועל הכוחות הפועלים בייקום, ועד היום הם חיים במשטר תיאוקראטי מפגר.
בימי שלטון הממלוכים במצרים היו רציחות והפיכות בבחינת מעשים שבכל יום. במשך 265
השנים שהללו שלטו במצרים התחלף השלטון לא פחות מאשר 53 פעמים, הוה אומר: באופן
ממוצע הפיכה צבאית אחת ל-5 שנים.
עמי המערב יצרו את המושג של איחוד טריטוריאלי לאומי, מתוך קשר טבעי למקום גיאוגרפי
מסויים ותנאי קיום משותפים, בלשון, כלכלה ותרבות, המפתחים את המורפולוגיה
הפסיכו-פיסית המיוחדת של אוכלוסית אותה הארץ והיוצרים את ההווי של חיי העם ודמותו
הלאומית. עמי המזרח לא פיתחו את הארגון הטריטוריאלי ואין להם קשר גיאוגרפי טבעי
למקום ולשטח מסוים. "לנודד הערבי אין זיקה לאיזה מולדת" (אבן חלדון). הנימולים,
הנמצאים במרחקים קטביים אחד מהשני, מאוחדים בתפיסה רוחנית אחידה ויחסי קירבה בדמיון
הפסיכו-פיסי המקשר אותם בינם לבין עצמם יותר, מאשר עם העמים הערליים שהם נולדים
ביניהם ומאוחדים אתם אחוד גיאוגרפי וכלכלי. מצב דומה קיים אצל העמים והשבטים
הנימולים בגיל של ימים ספורים. אפילו אם הם פזורים בכל חלקי תבל הם מאוחדים ביניהם
פסיכו-פיסית ועל ידי דמיון רוחני מופשט.
תופעה מיוחדת היא, שבין העמים האנגלו-סאכסים, באנגליה ובאמריקה, נמצאים אלפי נוצרים
המלים את הזכרים בגיל של 8 ימים. הם התחילו להנהיג ברית מילה בסוף המאה ה-19 בהשפעת
רופאים שטענו כי המילה מונעת מחלות מין. הם הולכים ומשתנים בצורתם המורפולוגית ובכל
תפיסת עולמם (שינויים שאפשר לראותם בעין בוחנת). אם ימשיכו כמה דורות בברית המילה,
עתידים קבוצים נוצריים נימולים אלה להיבדל ולהתרחק מהערלים. אזרחים אנגלים
ואמריקאיים אלה יהיו תלושים מהטבע ומהשטח הגיאוגרפי של מולדתם, ייווצר ביניהם ובין
הנימולים הדומים להם פסיכו-פיסית, קשר רוחני המקרב אותם לתודעה ולהשקפת עולם אחידה
ומשותפת.
בארצות הברית ישנם אלפי כושים המלים את בניהם כיהודים, וחושבים את עצמם כיהודים
והולכים ומתקרבים אליהם. יש דמיון בין האינדיאנים הנימולים בארצות הברית והיהודים.
"בין האנדיאנים האמריקאיים נמצא מין פלג יהודי" (בועז).
ג. תרבות המים והאדמה.
כ-3000 שנה לפני הספירה היתה כבר נפוצה תרבות ההשקאה והקמת סכרים, כדי להתבונן
במהלך ימי השטפונות ובתכונות אדמת הסחף בשכבות הפוריות במדרוני הרים, לגלות את מהלך
הגידול והזריעה, היה צורך בעין בוחנת וחדה המסוגלת לגלות את סודות הטבע, מתוך גישה
נסיונית ריאלית עם חושים בריאים. הארכיאולוג נלסון גליק הגיע לישוב ערבי בעבר
הירדן, ולא מצא כלל מים לשתיה. התברר שהנשים הלכו מרחק יותר מקילומטר ונשאו כדי מים
על הראש ממעיין רחוק, בעוד שמסביב לישובים, בקרבת מקום על ידם, היו בארות מתקופת
הרומאים שבתיקונים קטנים אפשר היה לאגור בהם הרבה מים. הערבים הזניחו את הסכרים
וברכות המים והללו הלכו ונחרבו. עם כיבושי המערב מתחדשת תרבות המים במזרח.
במדינת שבא הקדומה (תימן של ימינו) ידעו לבנות סכרים ענקיים, השקאה מלאכותית
ומדרונות שיעצרו את סחף הקרקע. שם היה המחסן העולמי של בשמים ופירות. קיסרות רומא
בלבד קנתה כל שנה בשביל 50 מיליון פטריצים תמרוקי בשמים, אולם כשבא האיסלם נחרב
הכל. המעינות נעזבו ונהפכו לביצות קדחת.
"ראה נא וראה איך נהפכה על ידיהם (הערבים) ארץ הישוב לישימון: תימן, ארץ מקורם,
חרבה חוץ מערים מעטות; עיראק חרבה תרבותה, שפרחה בזמן שלטון הפרסים; וכן חרבה
אפריקה הצפונית, מאז באו עליה שבטי הלאל וסולים... לאחר שהיה כל השטח בין הים הרומי
(התיכון) ובין ארץ השחורים כולו מיושב, כפי שיעידו שרידי הבנינים וסימני הכפרים
והאחוזות. החורבן בכל מקום כל כך גדול, שרבים מן הערבים הבדוים אינם יודעים כלל,
שהיתה פעם קיימת ממלכה ערבית" (אבן חלדון). הבאנו כאן עדותו של גדול ההיסטוריונים
המוסלמים.
בספר "מלחמת המזרע והישימון" של אברהם רייפנברג, מתואר יפה תהליך ההתנוונות של
תרבות האדמה והמים, בכל מקום שם דרכו שבטי המזרח. אמנם אין לו הסברה, מדוע השבטים
והעמים הנימולים קבלו וכבשו אדמות מעובדות ומפעלי מים נהדרים, מעמים ערלים, ומדוע
לא ידעו לטפחם, לעבדם ולשמרם והביאו ירידה לחקלאות ותרבות המים. נביא כמה קטעים
מקוצרים מספר זה:
"תנאי החקלאות מתקופת הנחושת ותקופת הברונזה הקדומה היו שווים לאלה הקיימים בזמן
הזה. לאודרמילק מצא, שכמות המשקעים בכל האזור של ארצות המזרח התיכון לא פחתה מימי
הרומאים ועד היום. את התהוות תנאי הישימון בארצות המזרח הקרוב יש לייחס לגורמים
בתוך האוכלוסים, בני אדם חיבלו בצמחיה ע"י מרעה גזל, וגילוי ערוות האדמה להיותה טרף
לכוחות הסחף. נשתכחו השיטות המצוינות של השימוש במקורות המים, כפי שבאו לידי ביצוע
בזמנים קדומים, והמתקנים העתיקים נתנוונו וירדו לטמיון. אדמות יערים העתיקות,
שביהודה למשל, רובן ככולן כבר עברו את שלב מאקי (חורשות שיחים בגובה עד שלושה
מטרים), והן מצויות בשלב של גארינה (שיחי ננס). המרעה של גזל מעדרי העזים ועדרי
הגמלים, השחיתו והחריבו את רובן של אדמות היערות בארצות המזרח הקרוב. ניזונה של
הצמחיה וחורבן השיחים והיערות מחישים את קצב הסחף ואבדן האדמה הטובה. השמדת הצמחיה
וחורבן התרבות העתיקה של עבודת אדמה על גבי רבידות אשר בהרים סללו את הדרך לאבדן
האדמה".
החול בלב מדבר הערבות מוטל במקומו, שרשי העשבים והשיחים מחזיקים אותו כבאזיקים
ואינם מניחים לו לזוז. העדרים, הרועים במדבר, מכלים את העשב, הבהמות רומסות
ומשחיתות את כל הירק, וכשהעשב נשחת הרוח מסיע את החול החשוף, צובר אותו לבארחאנים,
גלים, והם מתנשאים למרומי האופק, עדרי הבהמות של שבטי המוסלמים הנודדים החריבו
ערבות שנהפכו למדברי-חול. הצמח על גזעיו ורשת שרשיו קושר את הקרקע ומעכב את העברת
העפר ממקום למקום על ידי הרוח ושטפונות הגשם. בעקירת צמחים קושרי קרקע לצרכי דלק
והסקה עוסקים בכל המזרח.
"סוריה שהיתה מפורסמת לפנים כאחד "האסמים הרומאים", משמשת דוגמא מאלפת לאותה ירידה
שנגמרה לחקלאות ולציביליזציה על ידי סחף האדמה. בכל האזורים האלה גילתה
הארכיאולוגיה שרידים רבים של בתי-בד ובתי-יין, המעידים על תרבות חקלאית גבוהה
שנחרבה כליל, לא ע"י הטבע אלא בידי האדם עצמו".
התוצאות של הסחף בסוריה העילית, באזור "הערים המתות" תוארו כהלכה על ידי לאודרמילק.
כאן הקיף ההרס מיליון אקרים ויותר של אדמה פוריה לפנים. לאודרמילק משער כי לפני
1300 שנים עם הכיבוש הערבי, מאותו הזמן ואילך נשטפו ונגרפו עד כשש רגל מאדמת חמרה.
כל אותו השטח משמש בית עלמין לציביליזאציה עתיקה, כל אותה ארץ, פוריה ופורחת לפנים
נעשתה מדבר ציה, מדבר בידי אדם, בידי הכובשים הערביים. אותו המצב שורר בכל האיזורים
שנכבשו על-ידי הנימולים, הם החריבו את הציבילזציה והביאו ניוון על תרבות שימור
האדמה והמים.
סוד השפעתן של ארצות ההשקאה העתיקות, כגון מצרים וארם נהרים, על יצירת התרבות
האנושית נעוצה בכך, כי ההסדר של זכויות המים והפיקוח על דרכי השימוש במקורות המים
הם ששימשו דחיפה ראשונה להתהוותן של מדינות שקיימו מערכת תעלות, סכרים ומפעלי מים,
מפעלי הנדסה למופת. משנעדר ארגון מדיני תקיף נסתמו התעלות בטין, נתנוונו מקורות
המים, ומתוך שהוזנח הניקוז נתהוו ביצות ונתפשטה מחלת הקדחת.
עוד מנס מיסד השושלות, 3400 לפנה"ס בנה סכר מים. בתקופת השושלת השתים-עשרה היה מפרץ
סואץ קשור בתעלה אל זרועו המזרחית של היאור, והיה קשר בין הים התיכון לים סוף.
בתקופת רעמסס השלישי כבר היה נתיב מים זה מוזנח וסתום. כשגברו השמיים באזור זה
נסתמה תעלת סואץ הקדומה.
גם פרעה נכה נסה לחפור את התעלה ולפי דברי הורודוטוס נספו בעבודה זו מאה עשרים
ושניים אלף איש. המהנדסים הזהירו את נכה כי כריית התעלה תביא אסון היות ופני ים סוף
גבוהים מפני הדלתא ומי הים עלולים להציף את ארץ מצרים.
שליטי מצרים המושלמים כיום הצליחו אמנם להרוס את הפסל של בונה תעלת סואץ, אולם האמת
ההיסטורית שרירה ואותה לא יוכלו להרוס. התעלה תוכננה ונבנתה ע"י המדענים הערלים
המערביים. החקלאות התעשייתית המונופוליסטית הבין לאומית בזמננו, פיתחה חקלאות גם
במזרח, במדים גדולים, כמו הכותנה, הסוכר ועוד.
במיתולוגיה העתיקה של העמים השלמים העריצו את הצמחיה והמים כמסמלי הפוריות, עצים
ונהרות נהיו לאלים. פולחנות המים המפרים ופולחנות העץ שמשו סמל לצומח ולברכת האדמה.
הלקויים בחוש הראייה אינם מסוגלים לדעת ולראות את הברכה והתועלת הצפונה בכוחות
הטבע, בצמחים ובמים, ולא זו בלבד שלא ידעו להעריצם ולשמרם, אלא שהזניחו והשמידו
אותם ממש כסומים.
ד. שקיעות ועליות של המערב.
הקרומאניונים הצטיינו בדמיון אמנותי ובהרגשת היופי; תכונות אלו היו טבועות בעצם
מהותם. הם יצרו אמנות שכולה תנועה ואמת אנאטומית. את תמונות הפרסקו של שוכני המערות
מלפני עשרות אלפי שנים, את אמנות הקרומאניונים, משווים לאמנות הסקיתים.
הקרומאניונים נחשבים מעין יונים פאליאוליתיים. תרבות אמנותית זו נמשכה בין העמים
הצפוניים הקדומים, השומרים, המצרים, היוונים, הרומאים, ועד הרנסאנס החדש של
האימפרסיוניסטים.
השומרים הם יוצרי שפת הכתב הקדומה, אמנות המתכת, ארגון אזרחי-מדיני, חוק, חקלאות
וסכרי מים. לאמנות שומר בפשטותה ובעדינותה אין קשר ושיתוף עם אמנות המזרח. השומרים
לא פיתחו פסלים מחוסר בזלת. הציביליזציה של שומר התמוטטה בשנת 1660.
במאה הכ"ב לפנה"ס ירדה על מצרים חשכת "ימי הביניים". ובאותו הזמן חלה ירידת התרבות
גם בארצות "השהרון הפורה" בשומר. בתקופה זו ירד הארגון והאיחוד המרכזי של המדינה
וסימני התרבות נעלמו. חסרים סימנים של כתובות, מצבות ופעילות תרבותית כלשהי.
"כשבאה על מצרים חשכת "ימי הביניים", מופיעות בה השקפות מונותיאיסטיות, כגון "צדקת
הצדיק תיקר מפז (הזהב) של הרשע"; בתקופות "ימי הביניים הראשונים" במצרים גברו
הדרישות לצדק סוציאלי, כגון עשיית חסד לקטנים וצדקה לעניים, לחרוץ משפט ללא משוא
פנים" (פרופ' אולברייט).
כשגברו יוצאי המשפחה הקטנה הסגורים עם עצמם באנוכיות כלפי אחרים וזרים, פיתחו את
המוסר של הכנסת אורחים, עשית חסד לקטנים וצדקה לעניים חולים ולנעדרי ישע. מוסר זה
התאים לציביליזציה של הקניין הפרטי. במשפחה הגדולה לא היה מקום למושגי צדק מעין
אלה, הכרת האחריות הקולקטיבית כלפי הפרט היתה להם צורך חברתי טבעי.
יש להבדיל בין אסיה המערבית-צפונית לבין אסיה המזרחית-דרומית. כאשר שב שאנהת לבית
פרעה, עורר צחוק בזה שהוא שב בלבוש כבן עאמו וכאחד המורים מאסיה הדרומית. מצרים
העתיקה ינקה את תרבותה מאסיה המערבית. הרודוטוס מצביע על קוי דמיון בין אנשי קולכיס
שבדרום קוקז לבין המצרים. העמים העתיקים שהגיעו לגדות הנילוס במצרים יצרו תרבות
גבוהה של פיסול, וברור שהם לא עסקו בחיתוכים. לשם פיסול הבזלת הקשה המציאו המצרים
את המתכות הקשות עוד בשנת 5000 לפנה"ס. על גדות הנילוס, מאות מטרים מעל רמת מי
היאור, נמצאו כלים מן הטיפוס האירופי, ולפי כלים אלו מתאשרת הדעה כי מיסדי תרבות
מצרים הקדומים היו דומים לאדם הקוקזי.
מהשומרים והמצרים הקדומים השלמים מגיעה הציביליזציה, התרבות והאמנות של העמים
הטבעיים לשיאה אצל היונים. הפנתאון של אלהי השומרים דומה לפנתאון היוני. הרנסאנס של
המדע ביון מתחיל בשנת 600 לפנה"ס ונמשך עד מותו של אלכסנדר הגדול. הפגישה
הביולוגית-גנטית בין הסקיתים, ובין האיגיאיים מאסיה הקטנה בתחילת האלף הראשון
לפנה"ס יצרה את התרבות היונית הקלאסית. הסקיתים הביאו לארצות הים התיכון את חרושת
הברזל. אלה היו עובדים וממציאים מדעיים ביציקת כלי עבודה, לפי אגדה סקיתית; "ירדו
מהשמים כלי מלאכה עשויים מזהב, מחרשה, עול, גרזן וספל, ונפלו לארץ הסקיתים". עם
פתוח חרושת הברזל התקדם המדע היוני.
תקופת המתכת של נחושת ובדיל יצרה את העיר-מדינה, ומהם קמה הקהילה מתקופת הברזל,
המבוססת על יחסי שכנות ומגע טריטוריאלי חפשי בין ערי המדינה. הריפובליקות של יון
איחדו את ערי המדינה לשלטון ארצי ויצרו את המושג אזרח המדינה במובן החופש האזרחי,
בלי קשרי דם. "בגנס היוני לא היה קיים המושג של קרבת הדם" (המשפחה). אזרחים זרים
שהתישבו באתונה, ושהגיעו אליה מארצות אחרות ועבדו לדתות שונות, נתקבלו כאזרחים שווי
זכויות והיו לפי חוקי יון אזרחים חפשיים מכל הבחינות.
המושג אזרח בן-חורין במובנו המדיני הרחב, אינו מובן לחתוכים. קשרי יחסי המשפחה לפי
המושגים של קרבת הדם מקובלים אצל העמים הנימולים בכל המזרח. ואין להם אחדות וארגון
טריטוריאלי יציב. הם אינדיבידואליסטים ואנוכיים. כל נימול הוא יחידה אינדיוידואלית.
אין הם סובלנים זה כלפי זה, ואין להם סבלנות ויחס של כבוד לזולתם. בארצות האיסלם
מגלים אי סבלנות כלפי אזרחים ערלים ואין ביניהם חיי שיתוף. גוי ערל אינו אזרח שוה.
"המול ימול את בשרו והיה כאזרח הארץ".
אלכסנדר כבש את המזרח ורצה להשליט בו את התרבות ההלנית, אולם התרבות ההלנית נבלעה
והוצפה על ידי טמיעות ביולוגיות חזקות, שעמי המזרח הביאו על עמי יון. לאחר הכיבושים
הגדולים של אלכסנדר הגדול באה התבוללות בין העמים האגיאיים השלמים ובין עמי המזרח
החתוכים. אלכסנדר התכוון להרוס את המחיצה בין ההלניות ובין המזרח, רצה למזג את
מושגי אלהי יון עם אלהי המסתורין של המזרח בבבל ובמצרים.
אפולוניוס כותב: "נהייתי לברבר, לא משום שישבתי זמן רב מחוץ להאלס, אלא משום שישבתי
זמן רב בתוך הלאס" (מכתב 54).
עם הכיבושים הגדולים והתערבות היונים בין עמי המזרח התחילה הירידה הביולוגית שבסופה
גרמה לשקיעתה של תרבות יון. היוני המופיע לאחר זמן ברומי מתואר בפי ציצרו: "היונים
הם אנשים רמאים, בעלי דמיון עשיר ונוח להתפעל, נוטים לשקר ולהגזים, מהירי בינה,
צעקנים וחצופים ועוסקים במלאכות כגון: משחקים, רקדנים, רופאים וקוסמים". שקיעת
התרבות היונית התקדמה בצעדי ענק. התבוללות גדולה זו של המערב במזרח הלכה ונמשכה
מהתקופה ההלנית ועד שקיעת האמפריה הרומאית בימי הביניים.
דוקא בתקופה ההלניסטית התפשט במצרים פולחן החיות הקדושות, שמקורו בטוטמיזם
הטרום-שבטי באפריקה. לא המצרים נהפכו ליונים, אלא להיפך, היונים התבוללו במצרים.
ההלניות לא יכלה להעמיק חדור ולהתערות בחיי עמי המזרח החתוכים. היתה זו רק הסתגלות
שטחית בלימוד השפה היונית, החלפת שמות וכו'. איש המזרח לא יכול היה ליהפך ליוני
ערל, נימול אי אפשר לו לחזור ולהיות ערל.
במאה השלישית, במשך 55 שנה נתקסרו ברומא 30 קיסרים, שקמו ונלחמו זה בזה במריבות
ובמהפכות חצר. שקיעת רומא קדמה בהרבה לכיבושה ע"י הברברים.
לפי גורדון צ'יילר "רוב הגילויים המדעיים בארם נהריים ובמצרים, התרומות החשובות
להתקדמות האדם, כגון: השקיה מלאכותית, מחרשה, ספינת מפרש, רכב-אופנים, גילוי
התסיסה, ליבון לבנים, קשתות בנין, זיגוג, השימוש בלוח החמה, הכתב, סימון-המספרים,
וייצור הנחושת והארד (הברונזה), נתגלו עד 2600 לפנה"ס. במשך 2000 שנה עד ל-600
לפנה"ס תרמו בני אדם תרומות מעטות, שאפשר להשוות חשיבותן לראשונות, לגבי התקדמות
האדם".
בשנת 2600 לפנה"ס נעצרה ההתקדמות לתקופת ימי בינים של 2000 שנה בהפסקות שונות.
תקופת הבינים הראשונה במצרים היא סביב 2100-2270, תקופת הבינים השניה 1555-1700,
השלישות 712-1090. כ-500 שנה לפנה"ס שוב באה עליה בהתקדמות הציבליזציה. פילוסופי
יוון הביאו תקופה חדשה, תקופה של מחשבה מדעית הגיונית, ולא מיתולוגית-מיסטית. הם
גילו שכל בריא ורצון לדעת ולהבין את התופעות בטבע. הוגי דעות יונים, שלמים, גילו
וניסחו את כל יסודות המדע המודרני והאמנות. זה נמשך כ-600 שנה, ושוב נעצרה ההתקדמות
לאלף וחמש מאות שנה עד הרנסנס החדש באירופה המערבית.
בימי הבינים במזרח העתיק לפני הספירה, ובימי הבינים במערב ובמזרח לאחה"ס, השתלטה
כמורה של כהני דת חתוכים ומסורסים באברי המין סירוס פיזי ופסיכי, שבלמו את התקדמות
המחשבה המדעית החפשית, את התקדמות האנושות.
מסביב לים התיכון התחוללו המפגשים הגורליים בין יוצאי המשפחה הקטנה המונוגאמית,
ובין יוצאי המשפחה הגדולה הפוליגאמית. הגזע הקאוקזי נדד מערבות הים השחור ויצר קשרי
מסחר ותרבות עם המזרח. מושבות היונים השתרעו מארץ הקאוקזים של הדון, הים השחור ועד
לחופי ספרד.
מהמצרים העתיקים על חופי הנילוס והשומרים בקרבת המפרץ הפרסי יוצרי ראשית התרבות
הקדומה, עד היונים והרומאים, ועד התחיה של עמי אירופה, - מאחד קו משותף את כל העמים
הערלים השלמים. לאדם השלם שלא בא במגע ובטמיעות עם המזרח לא היתה ירידה ביולוגית.
הוא התפתח בצעדים אטיים, בנדודיו ידע להסתגל לשינויי האקלים והטבע, עלול היה להשמד
ע"י מלחמות, מגפות ואסונות אקלימיים, או להתבולל עם עמים שלמים אחרים בנדידות
וכיבושים, אולם הוא לא התנון בכוחותיו הביופיסיים. מהתקופה הטרום-היסטורית ועד
המושלמים, חדרו עמים ושבטים ניידים חתוכים למרכזי הציביליזציות של העמים השלמים.
אחר היה גורלם של אלה שבאו הקשרים ביולוגיים עם החתוכים, הם נבלעו בתוכם, התנוונו
ונעלמו מעל במת ההיסטוריה יחד אתם.
המפגשים הביולוגיים והתמזגות העמים והשבטים מאירופה, אסיה ואפריקה מסביב לים
התיכון, הקדימה את התפתחות הציביליזציה. כאן, במזרח, התחוללו העליות של התרבות
והאמנות וירידתן המתחילה בשומרים ומסתיימת במונגולים ובתורכים, עם נפילת השולטנים
בסוף המאה האחרונה בחלק המזרחי. מצד שני באה תחית עמי אירופה שהביאו את רנסנס העמים
השלמים, שיצרו את התרבות הגדולה של הזמן החדש וגילוייה בכל ענפי המדע, את
הציביליזציה המודרנית של עמי המערב.
ה. מדע מתקדם ולא מוסר.
מהתקופה ההלניסטית ועד זמננו קמו מתנגדים שונים לברית מילה. התנגדו: כובשים
מדיניים, רודפי דת זרה, אפיקורסים אנטי-דתיים, אך גם מתוך רגשות הומניים ומטעמי
בריאות. קשה מאד לחדול ממנהג זה. בעת השליטים ההלניסטים גזרו על המילה, היו אמהות
שהשליכו את עצמן מחומות ירושלים יחד עם תינוקותיהן, זהו בטוי להרגשה עמוקה לקרבת דם
המושרשת כחויה חברותית.
בין הנימולים מצויים אנשים מתקדמים שבעומק הכרתם הם מתנגדים בהחלט למילה. אלא שאין
לאל ידם להתנגד בתקיפות להרגל מסורתי זה של כלל העדה בה הם חיים. כל אדם רוצה שבניו
יורשיו יהיו דומים לו בכל. בהכרה ומתחת להכרה יודעים ההורים, שבאם לא ימשיכו למול
את בניהם, לא יהיו ילדיהם דומים כלל אליהם, ולזאת קשה להם להסכים. כה חוזר הגלגל,
מלים את הילדים הקטנים וכשהם גדלים ונעשים הורים, אף הם נדחפים להמשיך בטרגדיה של
עשיית חיתוכים ברבריים בבניהם היקרים, ואין להם מוצא ממעגל טרגי זה.
נסיון להחדיר את ההכרה המדעית, בכך שכל סוגי החיתוכים, לרבות חיתוך הערלה, מזיקים
לפעולות הדם וההורמונים בגוף – נסיון כזה טרם נעשה. אך אין זו שאלה מוסרית. בדברי
מוסר ובקריאות להומאניות נגד החיתוכים לא נתקדם אף צעד. נביא את העובדות המדעיות
והן תכרענה. להוכיח לכמיליארד בני אדם שעליהם לחדול מכל סוגי החיתוכים באברי המין
אין זה מהדברים הקלים. קשה מאד יהיה להסכים מלכתחילה לדעה מהפכנית כזאת, האומרת, כי
מיליוני אנשים הם בלתי טבעיים, שעליהם להיפרד בהכרה מכל העבר המיוחד והספציפי שלהם
ולהתחיל לחיות ולהיוולד מחדש כאנשים שונים, כערלים.
כנרדפים מרגשי נחיתות כלפי העמים השלמים הערלים, פיתחו דוקא הללו רגשות הערכה עצמית
מוגזמת וגאוה מופרזת ואפילו רגשי עליונות כלפי עמים אחרים. קשה יהיה להם להסתגל
לרעיונות נועזים ובלתי נוחים כאלה, להחדיר להכרתם העצמית שחיתוך קרום-עור קטן זה,
אליו הורגלו מדורי-דורות, אינו אלא סירוס רציני הורמוני כללי של כל הגוף. ברם, לאחר
שהאמת המדעית תתגלה במלוא בהירותה ושלמותה סופה לנצח.
יודעים אנו כי כל העובדות שנביא, וכל מה וכמה שנוכיח, שהמילה היא עיקור הורמונאלי,
יאמרו: ובכל זאת, עדיין אין זה ברור ומחוור בהחלט. התוצאות האמיתיות יתחילו רק
להיראות בדור הבא, אחרי שיעקבו ויתבוננו בהתפתחותם השונה והבריאה של אלה שלא
יימולו.
אם נאסוף קבוצה אחת של גרים או נוצרים שעושים ברית מילה דור או שניים, וקבוצה שניה
של נימולים שהפסיקו לימול דור אחד או שניים, נראה בהם ברורות את השינויים
הביולוגיים של שתי הקבוצות בשני כוונים הפוכים. אחת הולכת ומתרחקת מהמורפולוגיה
הערלית, והשניה הולכת ומתקרבת לצורה האנאטומית הפסיכו-פיסית של השלמים הערלים.
יהיו עוד רבים שיגידו: אפילו נכון הדבר שברית המילה היא העושה אותנו כאלה, כמו
שהננו, הרי נתגאה בכל הויתנו וצורתנו הפסיכופיסית המיוחדת לנו כמו שהיא ואיננו
רוצים כלל להשתנות, ואנו מסכימים להישאר גם להבא כנימולים עם כל החסרונות והמעלות
כמו שהם.
הזמן יעשה את שלו, ההגיון הבריא והמחשבה המדעית יתגברו על הרגלים דתיים מקובלים
מדורות. מנהגי החיתוכים יבוטלו וייעלמו כמו שבוטלו הקרבנות ואמונות אחרות שהיו
דבוקים במוח האדם במשך דורות, ולבסוף נתישנו כגרוטאות מעלות חלודה ונעצמו כליל.
מבחינה אובייקטיבית אין להתפלא כלל על העובדה שעד כה לא עלה על דעת איש לחקור את
החומר החשוב של הבלוטות הזעירות הנמצאות בעור הערלה. הרי עברו רק כ-50 שנה מזמן
שהמדע התחיל להתקדם ולגלות את פרטי הפעולות הביו-כימיות של הבלוטות בגוף האדם
וקשריהן ההדדיים. האחרונים בתור לחקירת ההרכב האורגאני-ביוכימי מבין ההורמונים היו
הורמוני המין. גם אנשי מדע סילקו את ידיהם מלחקור ולגלות את ההרכב הביוכימי
שבהורמוני המין, מטעמי דת, מוסר ומסורת.
כל גילוי של אמת מדעית חדשה אינו מתקבל בזרועות פתוחות ובפרט גילוי זה. בהתנגשות
בין האינסטינקט המסורתי והאמת המדעית תנצח התבונה. ההורים יתגברו על הרגלי דורות
ויעדיפו, ביחוד האמהות, לגדל ילדים בריאים ונורמליים ולהקים אומה חדשה וחזקה,
גנרציה חדשה. במשך דור או שניים ילכו ויקומו עמים בריאים שיתגאו אמנם על הדרך
ההיסטורית הארוכה הטרגית שעברו אבותיהם, אולם יהיו מאושרים בעתידם השלם.
אילו חדלו כבר כל האנשים בעולם לעסוק בחיתוכים, גם אז מהראוי היה ליחס חשיבות למחקר
זה מבחינה אנתרופולוגית וביולוגית. התקדמות המדע בזמננו, החשמל והרדיו, הקולנוע
והטלביזיה, הביאו אפשרויות גדולות לכל העמים, הדרים על כדור הארץ, לבוא בקשרים
הדדיים לשם הבנה ושפה משותפת. עומדים אנו לפני יצירת המונח "האדם – אזרח-העולם".
בבוא היום והמדע המדוייק יאשר את פרטי השינויים התורשתיים, שגורמים החיתוכים באברי
המין של האדם, נוכל להתקדם בצעדים מהירים יותר לקראת השעה, בה יחדלו מכל החיתוכים,
ונצעד לקראת השלמות, ההרמוניה הפסיכופיסית האחידה וחדוות החיים הטבעית לכל משפחות
האדם.