פרק שנים עשר
גזעי האדם והציביליזאציה
ב. הקראניומטריה (מדידת הגולגולת) וההתגרמות;
א. מורפולוגיה גזעית.
הצורות המורפולוגיות הרבות הנבדלות של גזעים ועמים, נובעות לא רק מהשפעות האקלים,
החברה, ההיסטוריה והכלכלה, אלא תלויות גם בגורמים הנתונים בידי האדם עצמו. בין
שהמדובר באשה הוטנטוטית בעלת עכוז בולט או בושמני גמדי, כושי אוסטראלי גבוה או סיני
נמוך וערבי רזה, ובין שהמדובר בעגולי ראש ומאורכי ראש, או צהובים, חומים ושחורים –
כל השינויים המורפולוגיים האלה תלויים ביסודם בפעילותם הביופיסית של ההורמונים
הקובעים את הצורות והקוים השונים של גוף האדם. תיפקודי הבלוטות נבדלות לפי שתי
קונסטיטוציות נפרדות, האחת שלמה וטבעית – ולעומתה השניה – בלתי נורמאלית, חוץ
ממקרים מיוחדים, יוצאים מהכלל.
הדעה שקיים אי-שוויון ביולוגי ושכלי בין הגזעים האנושיים, "המותנה כביכול על ידי
שוני טבעם התורשתי הבלתי-משתנה, נחותי ערך מבחינה ביולוגית ועלאיים מבחינה
ביולוגית", - מופרכת מיסודה.
הסימנים הגזעיים של הקבוצות הביולוגיות העיקריות התהוו, אמנם, בדרגות ההתפתחות
הקדומות של האנושות, אולם, טבעם התורשתי השונה והמשתנה תלוי גם בחיתוכים ובעיקורים
בבלוטות המין ובטמיעות הבין-גזעיות, בכל חלקי העולם ובכל התקופות.
על תופעות רבות של עליית ציביליזציות ושקיעתן נוכל לדון מתוך מבט היסטורי חדש, אם
נעקוב אחרי המיפגשים הביולוגיים בין שני חלקי האנושות הללו: הערלים והחתוכים.
מדע האנתרפולוגיה חקר את ההבדלים הגזעיים, את הואריאציות והצירופים של הקוים
הפסיכו-פיסיים המרובים אשר למין האנושי. בבדיקות שנערכו נמדד כל אבר מהאברים: צורת
הראש, האף, אינדקס הפנים ונפח הגולגולת; נחקרו צבעי העור, העיניים והשערות ואף הדם
חולק לסוגים. קבעו פרטי פרטים בדבר הבדלי הצורות והגוונים של שלושת הגזעים
העיקריים: הלבן הקאוקאזי, הצהוב המונגולי, והשחור הנגרואידי וענפיהם. "המדידות
מחלקים שונים של הגוף אצל בני גזעים שונים הראו, שבכל המקרים גילו הגברים ואריאציות
ושינויים יותר מאשר הנשים" (דארוין). בתורת הסומאטומטריה (מדידת הגוף) נערמו תלי
תלים של פרטים על הגזעים השונים, והנה לגורם כה גלוי ובולט כמו החיתוכים באברי המין
לא שמו לב כלל, ולא עלה על דעת החוקרים שזהו אחד הגורמים העיקריים לאי-השוויון
הפסיכו-פיסי הבין גזעי, היוצר את הצורות והגוונים המרובים של גוף האדם והקובע את
פעילותם של ההורמונים והמוח. (תורת ההורמונים היא חדישה לגמרי, והתפתחה ברבע השני
של המאה העשרים).
במדע האנתרופולוגי מתנצחות שתי אסכולות עקריות: אסכולת המונוגניזם, שלפיו, מוצא
האדם הוא ממשפחה אנושית אחת, ואסכולת הפוליגניזם, שלפיו קיימים גזעים שוני-מוצא,
עילאיים ונחותים, אולם שתיהן גם יחד לא עמדו על עובדת קיומו של אי-שוויון הורמוני
והבדל גזעי בלתי טבעי הנגרם ונעשה בידי האדם עצמו. חיתוכים באברי המין מעצבים גם הם
את הצורות הגזעיות.
תאי הזרע והורמוני המין, המכילים את החומר החי המאורגן, מעבירים לדורות הבאים את
הסגולות התורשתיות והתכונות האישיות, של הסתגלות לתנאים ולצורות המשתנים ומתחלפים
מדור לדור. החוק הביוגנטי מיסודם של מילר והקל יורנו: "האונטוגניה (התפתחות היחיד)
היא חזרה קצרה ומהירה של הפילוגניה (התפתחות הקבוצה הזואולוגית כולה) כשהיא מותנה
על ידי הפיסיולוגיה של התורשה וההסתגלות". ביתר בירור: התפתחות הפרט מן תא-הביצה
ועד מצבו המושלם, אינו אלא חזרה קצרה, מצומצמת ומשתנה של ההתפתחות הארוכה ושינוי
הצורה שאותה עברו אבות אבותיו של אותו האורגאניזם למן התקופה הקדומה ביותר עד ימינו
אלה. החיתוכים פוגעים בהורמונים של בלוטות המין, המערכה המזינה והמפתחת את תאי
הזרע, שהם היסוד לכוחות הביולוגיים ולתורשה של המין האנושי.
אין זו שאלת גזע עליון או נחות. נימולים המפסיקים לימול את עצמם, נהפכים לערלים,
שלמים, וערלים העושים ברית מילה, נהפכים לנימולים, לא רק בפין, אלא בקונסטיטוציה
הפיזופסיכית של כל הגוף. ברית המילה גורמת גם לתמורות בתרבות ובמסורת החברתית,
ובמשך כמה דורות נצברות, אצל הנימולים, תמורות ביולוגיות בנות תורשה שונה, הרי זה
כעין מוטאציה מלאכותית.
ב. הקראניומטריה (מדידת הגולגולת) וההתגרמות.
אחד מקני המידה הידועים למיון הגזעים, הוא הגודל של עצמות הגולגולת; לפי קנה מידה
זה מחלקים את הגזעים למוארכי ראש ולעגולי ראש. אדם שרוחב גולגלתו ביחס לאורך הוא
פחות מ-75% הוא דוליכוקפאלי (מוארך ראש). כשהיחס הוא למעלה מ-80% הוא בראכיקפאלי
(קצר ראש). הוא הדין ביחס למידות הפנים האף והשפתיים של גזעים שונים. פיתולי התפרים
של עצמות הגולגולת בראש בראכיקפאלי אינם עמוקים ואינם סמיכים, והחיבור ביניהם אינו
מהודק. לעומת זאת בראש דוליכוקפאלי התפרים של עצמות הגולגולת הם סמיכים ועמוקים
ומתפתלים בחיבורים חזקים. בהתאם לסימנים אלו של צורות הראש נוצרו תיאוריות על מוצאי
גזעים ומיונם.
גם מיון גזעי זה, לפי עגולי ראש ומוארכי ראש, זיקה לו לחלוקה, שלפיה אנו קובעים את
ההבדלים המורפולוגיים. המוח מוסיף לגדול בגיל הילדות וקיפוליו מתרבים. בגלל גידול
זה נעשה רופף מאוד החיבור בין עצמות הגולגולת. החיבורים של עצמות הגולגולת מתאחדים
ומתחברים קמעא-קמעא עם גידולו של הילד. גם עיצוב הקשרים בין תאי המוח נמשך עד גיל
נעורים מסויים. ככל שתארך ההתבגרות כן תארך גדילת העצמות והגולגולת, כי התפתחות
העצמות מסתיימת עם הבגרות. כנודע, כל העמים והשבטים המבצעים חיתוכים מתבגרים
במוקדם. ההתבגרות המהירה מביאה גם לידי התחברות מואצת של תפרי המוח. והתוצאה היא
גדילה בלתי מושלמת של עצמות הגולגולת, ומכאן התופעה של ראש בראכיקפאלי. הצורות
המורפולוגיות השונות של ראש בראכיקפאלי או דוליכוקפאלי תלויות בגיל, בו נעשים
החיתוכים ובטמיעות גזעיות מהמפגשים הביולוגים בין השלמים והחתוכים.
הראינו לעיל, שעור גופם של החתוכים אינו מסוגל לעבד את הקארוטונואידים לויטאמין א'.
אותו מצב קיים ביחס לויטאמין דק. "האור האולטרא-סגולי הופך את הפרו-ויטאמין
לויטאמין ד'. הקרניים חודרות לתוך העור בעומק של 1,2-0,1 מ"מ. שם הן פועלות על
ההידרוכולסטרול והופכות אותו לויטאמין. ויטאמין ד', המיוצר באיזורים חמים בכמויות
גדולות על ידי הקרנת השמש, קובע את הסידן והזרחן במבנה העצמות. ההורמון של בלוטת
הפרה-תירואיד מסדיר את רמת הסידן והזרחן בדם. הויטאמין ד' ממלא תפקיד חיוני
בהתגרמות" (תורת התזונה).
הגורם העיקרי המביא לידי חוסר סידן אצל ילדים אינו מיעוט הסידן במזון, אלא חוסר
ויטאמין ד'. והנה בישראל בה השמש זורחת רוב ימי השנה ואור אולטרא-סגולי בלתי מוגבל
בה, מצויה לדעת רופאי הילדים, רכית בין הילדים, וזה למרות שפע קרני השמש.
הסימנים הבולטים של הרכית מופיעים במערכת העצמות: הפיגור בסגירת התפרים בין עצמות
הגולגולת גורם לשינוי צורת הגולגולת, ההתגרמות הלקויה של הצלעות מקנה לבית החזה
צורה צרה. אי התגרמות השלד מראה על אי התבגרות הגוף.
הרכית משאירה במקרים רבים דפורמאציות מתמידות כגון צורת בית החזה. הרכית גורמת
לשינויים בפרקי היד: עיבויי עצמות האצבעות כשרידי רכית מהווים 33,3%. גם במצרים
שכיחה הרכית, 57% תינוקות נגועים שם ברכית. "ידוע ששרידי רכית טיפוסית בבית החזה
באצבעות, בשוקיים, בגולגולת ובעמוד השידרה מצויים גם עם הסיום המוחלט של הגדילה.
בין 500 ילדים בישראל בגיל של 10-4 נמצאים ב-42% שינויי עצמות ממקור רכתי. מאלה
65,2% שינויים בבית החזה, 33,3% צורות כישור באצבעות, 42,9% עקימת השוקיים ו-13,8%
בליטות המצב. ב-20,6% של הילדים שנבדקו כמה מהשינויים האלה יחד. נחקרו עוד 455
ילדים בגיל 7 עד 18 ואצל 293 64,4% נמצאו שרידי רכית" (פרופ' ש. רוזנבאום).
בחוברת "איתנים", פברואר 1956, כותב רופא: "מחלת הראכיטיס נפוצה מאוד בין ילדים
בגיל חצי שנה עד 4 שנים, ומספר הנפגעים בה עולה. המדובר לא רק בילדי העולים החדשים
שכן גם בין ילדי הישוב החי בתנאים היגייניים טובים יותר – אין מחלה זו נדירה".
ארצנו משופעת בשמש ובירקות, בפירות ובאויר צח. כמות הזרחן ועוד, הנקלטים לגוף הילד
באמצעות המזון, צריכה להספיק לבניית השלד ולגידול העצמות באופן תקין.
במבט ראשון על עמי המערב השלמים (הזכרים והנקבות) רואים בעליל שלהם שלדי עצמות
גבוהים, רחבים, חסונים והרמוניים, השוואה סטאטיסטית ממוצעת של המדידות בין תלמידי
בתי הספר בכל הגילים מאשרת זאת. הרי שגם בארצות הצפון הלא חמות, שאין בהם שפע אור
אולטרה-סגולי של קרני השמש, יש לעמים אלה ויטאמין ד' בכמות הדרושה לאיזון הסידן
והזרחן במבנה העצמות.
ובארצנו, רבים הם הילדים שניכרים בהם סימני הרכית: חזה צר, בטן בולטת, גב עקום, עור
דק וחיור.
ד"ר רופין בספרו "הסוציאולוגיה של היהודים" כותב: "היקף החזה קטן מחצי שעור הקומה
אצל 12,8 אחוזים למאה נוצרים אבל 49,1 אחוזים למאה יהודים" (לפי מדידות ובדיקות
שנעשו בגיוסים לצבאות באירופה).
העמים החתוכים אינם מצטיינים כלל וכלל בשלדי עצמות ישרים וחזקים; הרככת הנפוצה
במזרח בין נשים וילדים מראה על הפרעה בהתגרמות, הבאה כתוצאה מרמת סידן ובעיקר מרמת
זרחן, נמוכה בדם, על אף העובדה, שברובם הם באיזורים החמים של כדור הארץ, ונמצאים
באור האולטרא-סגולי החזק של שמש המזרח. ההורמון המיוצר על-ידי בלוטות
הפאַראַתירוֹאיד, שוקד על הרמה הקבועה של סידן וזרחן בדם. כל התופעות הללו מקורן
אחד: הפגיעות בהפרשות ההורמונים, הגורמים לשינויים קונסטיטוציוניים תורשתיים אלה.
התערובת של הדם בין השלמים והחתוכים, מביאה לתופעות כגון אלו: אדם נולד עם ראש
בראכיקפאלי ונושא גורמי תורשה בתוכו, לפי קונסטיטוציה שלמה. מאידך יכול אדם להיולד
עם ראש דוליכוקפאלי ולשאת בקרבו קונסטיטוציה תורשתית של החתוכים.
בשאלת מאורכי ראש ועגולי ראש עסקו עדיין בימים קדומים. היפוקראט כותב: "בהוולד ילד
היו תופסים את ראש הילוד במהרה בידיהם, וע"י חבישות ומכשירים אחרים היאים לצורך
קלקול צורת הראש הכדורית והתפשטותה לאורך – להתארך". הרודוטוס הפנה את תשומת הלב
להבדלים בגולגולת של חללי הפרסים וחללי המצרים, כיוון שכח השבירה של המצרים היה חזק
יותר. החתוכים בגיל הילדות אין גדילת העצמות נשלמת אצלם, והעצמות הן חלשות יותר.
אצל החתוכים בגיל מבוגר יותר תושלם גדילת העצמות לפני החיתוכים במערכת אברי המין.
החפירות הארכיאולוגיות מראות, כי הטיפוסים הים-תיכוניים הקדומים היו ארוכי גולגולת
(דוליכוקפליים). המצרים הפרידינסטיים מהאלף הרביעי וגם השומרים, היו בעלי גולגלות
ארוכות. בתקופת הברונזה הקדומה במזרח התיכון שלטו בעיקר עמים מהטיפוס
ארוך-הגולגולת. בתקופת הברונזה התיכונה, כשמופיעים עמים שמיים ההולכים ומתרבים
בארצות המזרח התיכון, והם עוסקים בחיתוכים, מתרבה הטיפוס של רחבי-הגולגולת
(בראכיקפליים). הבדלים גזעיים פיסיים והבדלים גזעיים תרבותיים, נובעים גם מתיפקודי
ההורמונים השונים.
כבר הזכרנו תיפקוד יתר של הורמון הגידול מיותרת המוח. אם מופרש הורמון זה לאחר
הבגרות, מופיעה המחלה הנקראת בשם שריעות. סימניה הם בעיקרם גדילת-יתר של קצות השלד
וגדילה יתרה של הרקמות הרכות באף, בשפתים, בלשון, בחיך הרך, בגרון ובמיתרי הקול.
האף הרחב והשפתיים העבות מופיעים בעיקר אצל אלה, העושים חיתוכים בזמן ההתבגרות, כמו
הכושים.
גם לצורת השירה והריתמוס המונוטוני המסולסל המיוחד, של רוב העמים החותכים באברי
המין כמו המוסלמים למשל, ישנה סיבה ביו-פיסית הורמונית והיא תיפקוד יתר של הורמון
הגידול השנה את גידול מיתרי הקול.
"בתוך הגרון נמצאים מיתרי הקול, המהווים כעין שתי שפתיים שריריות. רעידתם
(הויברציה) של המיתרים המתוחים מהוה את מקור קולו של האדם. מעל למיתרי הקול, ליד
הפתח של הגרון, קבוע מכסה הגרון, הסותם את המעבר לקנה הנשימה בזמן בליעת המזון.
מכסה הגרון קיבל את תפקיד אבר הדיבור אצל האדם הקדמון בתקופת המעבר מיצור זואולוגי.
מכסה הגרון יוצר את הצלילים העצורים בשפות המזרח. הלשון נעשה עם התפתחות האדם –
שהלך והזדקף וחלל פיו הלך והתעקם בהדרגה עד אשר נמצא בזוית ישרה כלפי הגרון – לאבר
הדבור הפעיל ביותר היוצר את רוב הצלילים של דיבורנו. ודבר זה גם יצר את התנאים
הנוחים יותר לניצול חסכוני של הנשימה בזמן הוצאת הצלילים". (פרופ' נ. פ. יקובלב
ופרופ' ק. ניקולסקי).
השימוש של החתוכים בדיברם במכסה הגרון, הוא היוצר את הצלילים העצורים בשפות המזרח.
הנימולים נוטים להשתמש באברי הדיבור במכסה הגרון, של האדם הקדמון. הרי זהו תהליך
רגרסיבי לתקופה הקדומה, הזואולוגית, של האדם הקדמון, תהליך הבולט במיוחד אצל עמי
המזרח. ואלה הם שינויים ביולוגיים רגרסיביים המוליכים לפישוט האירגון (דגנרציה) או
אטאביזם, הופעת תכונות של האבות, כלומר, אורח התנהגות קמאי. מכאן הדיבור הגרוני של
המזרח הנימול.
שינוי הקול אצל הנערים קשור בגידולם של מיתרי-הקול בתקופת ההתבגרות, גידול זה משפיע
על התרחבות הלוע, וקולו של הנער מצטרד. התפתחות הגרון, ואתו התפתחות מיתרי הקול,
וכתוצאה מכך שינוי הקול בזמן ההתבגרות, כל התהליכים האלה חלים בד בבד עם התפתחות
שאר האברים המשתנים שנוי נמרץ בהשפעת הורמוני המין, כמו השדיים, הפין, האשכיפ,
הערומה, השחלות וכו'. הרחבת הגרון, ביחוד בזמן ההתבגרות, תלויה בכמות ההורמונים
בגוף, וביחוד בטסטוסטרון. יש שהקול נשאר צרחני וגבוה זמן רב אחרי ההתבגרות משום
שהגרון אינו מגיב על הורמונים המיניים.
ככל שממדיו של הגרון גדלים יחס עם יתר חלקי הגוף, כן מתארכים ומתחזקים מיתרי הקול.
ככל שהגרון גדול יותר כן עמוק יותר הקול.
ג. חברות נחשלות.
במאה האחרונה נתגלו ונחקרו החברות הנחשלות על פני כל כדור הארץ, באפריקה ואסיה,
באוסטראליה ובשני חלקי אמריקה. נחקרו שבטים שהיו מבודדים ומנותקים מהחברה האנושית
במשך אלפי שנים. מצבם הפסיכו-פיסי הירוד של החברות הנחשלות האלה נובע בעיקר
מהפגיעות הקשות באברי המין של הגבר והאשה, כגון עקירת האשך וחיתוכי הקליטוריס. הם
אינם מסוגלים להתרומם ולעלות מדרגה של מלקטי מזון ליצרני מזון. נבדלים מהם הם
הנדחים השלמים במקומות אקלימיים קשים מאד, כמו בערבות הקרח, כפי שדארוין כותב,
למשל, על האסקימוסים, שמתוך לחץ מצבם הדחוק המציאו המצאות גאוניות, אלא שהאקלים
הקשה לא נתן להם להתקדם.
ריבוי הוואריאציות והגוונים בצורות החברתיות וברמה של השבטים הנחשלים כרוך בטפוסים
השונים של הסירוסים ולפי הגיל בו נעשו. במצב ירוד ביותר נמצאים אלה החותכים באברי
המין של הזכר והנקבה גם יחד שלא הגיעו אפילו לסולם התרבות הקמאית. הם נשארו סגורים
ומבודדים בדרגה של מלקטי מזון ולא יותר. הפראים הירודים הנמצאים וחיים עוד כיום
בדרגה של תקופת האבן הקדומה כמלקטי מזון נחשלים (כגון הפראים ביערת בראזיל, הווידה
ביערות הודו, השחורים באוסטראליה, הבושמנים במדבר קלהרי והגמדים באפריקה) הושוו ע"י
חוקרים אחדים עם האדם הקדמון. הם ניסו להביא ראיות מעמים קמאיים, החיים עדיין
בזמננו, להתפתחותו של האדם הקדמון. ברם אנאלוגיה זו אינה משקפת את החברה הקדומה
בשלמותה. אין ללמוד גזרה שוה מהפראים הנדחים של האדם הקדמון בכללו.
בטקסים ובאמונות של הפראים החיים עמנו כיום, (ישנם פראים שאינם יודעים למנות מספרים
העולים על חמשה), אין לראות דוגמה לצורת החיים והתרבות הטרום-היסטורית כולה.
הפראים רובם עושים עד היום סירוסים קשים בגוף, וזהו הגורם העיקרי למצבם הירוד. יש,
איפוא, הבדל ברור ביניהם לבין האדם הקדמון מהגזע הקרומאניוני. גזע זה השאיר שרידי
תרבות ואמנות עוד מהתקופה הפאליאוליתית כסימן מובהק שהוא לא ידע סירוסים, הוא לא
היה בחזקת פראי ירוד ומנוון. עוד בתקופה הפרי-היסטורית יצר הוא את ראשית התרבות
והאמנות.
שבטים רבים בסיביריה חיו עוד במאה ה-18 כמו בתקופת האבן, כלומר במשפחות גדולות,
בתנאי שיתוף הרכוש וידעו ליצור ולהשתמש רק בכלי אבן ועץ. כידוע לא הגיעה אליהם
תרבות הברונזה והברזל. אחת הסיבות לכך היתה, ששבטי סיביריה שהיו בני ההורדה הגדולה
יצרו אך ורק לתצרוכת עצמית. המספר והחליפין לא היו נהירים להם. בתנאים כאלה לא
הגיעה אליהם התרבות המטאלורגית המלווה בריכוז נכסים ומתכות. לאחר שסיביריה נכבשה
ע"י הרוסים נטמעו שבטים אלו בתוך התרבות החדשה של העמים המתקדמים. ואולם על אף
העובדה שחיו עד המאה ה-18 בתנאים קמאיים, לא היו בכל זאת ירודים כאותם הפראים
הנידחים שדובר עליהם לעיל, כי הם לא עסקו בחיתוכים.
שבטי סיביריה הקמאים עם חושיהם הבריאים היו מסוגלים להטמע בתרבות העולם החדש. לא כן
השבטים הנחשלים החתוכים, הירודים בכוחותיהם הפסיכופיסיים ובתחושותיהם הלקויות. זה
מעכב בעדם מלהתקרב ולהקלט בתרבות העמים המתקדמים; הם נשארים מפגרים גם לאחר שהתנאים
הכלכליים משתפרים אצלם.
"אין אומות שואלות אלא מה שהן כמעט מסוגלות להמציא בעצמן" (פרגסון). שבטי הציידים
של אוסטראליה בת זמננו לא התקדמו מעבר לאורח הייצור שהונח באירופה לעת סוף העידן
הפאליאוליתי.
"כל התפתחות שחלה בחברה האנושית מזמן שעברה את הדרגה של חיות פרא, מתחילה בו בזמן
שעבודת המשפחה יצרה מוצרים יותר משהיו נדרשים להחזקתה. עודף של תוצרת עבודה שימש
ומשמש יסוד לכל התקדמות חברתית, (הפראים לא הגיעו לידי יכולת של יצירת עודף כזה)
מדינית ואינטלקטואלית" (אנגלס).
ד. עבדות.
העבדות, המשפילה את האדם והשוללת את זכויותיו האישיות, ההופכת את העבד לקנין של
בעליו, שבידו למכרו, לקנותו, ולהמיתו כהמת בהמה שלו, עבדות זו, היתה נפוצה במזרח
מדורי-דורות.
ראשית השעבוד התהוותה בהורדה הקטנה. הסירוסים והדיכוי המיני הביאו לידי הכנעתם
ושעבוד של הזכרים הצעירים והנשים. עוד בדרגת "מלקטי מזון" ניצלו הזכרים החסונים את
הנשים ואת הנערים כמחפשי המזון וספקיו. בהורדה הגדולה חיו בשיתוף ובשוויון בכל, ולא
היה כלל מקום שייווצר המושג עבדות, ניצול איש בידי זולתו ושלטונו בו.
ההיסטוריון היוני אפורוס (במאה הרביעית לפנה"ס) משבח את השיטות של הסקיתים (אבות
הרוסים כיום) שהתגוררו צפונית מן הים השחור במשפחות גדולות, "את היעדרה של התשוקה
לרווחים ואת השותפות בנשים, ילדים ורכוש הקיימת אצלם".
כאשר קם המשק היצרני של גידול בהמות, עבודת אדמה, והמצאת מתכות, גדל הצורך בידים
עובדות, עבדים ושפחות הוחלפו ונמכרו כערכי קניין. קמו שודדי עבדים שע"י מלחמות
וכיבושים הובילו רבבות עבדים שבויים מהמזרח למכירה בשווקים, שם ביקשו לקנות ידים
לעבודה. עם גילוי מכרות הזהב והכסף ביוון, במאה השביעית והשמינית לפנה"ס, התחיל
לשגשג המסחר בעבדים. בשנת 146 לפנה"ס שלחו הרומאים בספינות 50,000 מאנשי קרת-חדשה
לשוקי רומא ומכרום לעבדים.
מ"חומר-גלם" זה מעמי אסיה ואפריקה החתוכים נוצרה העבדות, שהקימה את הציביליזציה של
הרכוש הפרטי. מעמד מנצלי העבדים של העמים הצפוניים השלמים, כמו ביוון וברומא, הלך
והתבסס, והוא העביר לעצמו את הזכות לקנות ולשעבד עבדים, גם מהאכרים העניים שלהם
עצמם, שרוששו אותם ושעבדום לעבדים כקנינם ורכושם הפרטי.
העבדות בנתה את המשק העתיק של יוון ורומא והיא גם הביאה לכליונו. משרתי הארמונות
ברומי היו מארצות המזרח, שומרי הראש של השליטים היו מארצות הצפון והמערב. השפל
והשקיעה הכלכלית-תרבותית שהביאו לידי ירידתן של יוון ורומא מעל במת ההיסטוריה,
נגרמו, לא רק ע"י אי השוויון הכלכלי וריכוז העושר והנכסים בידי יחידים, אלא גם מחמת
אי השוויון הפיסופסיכי ובשל הטמיעה שהביאו מיליוני עבדים ושפחות שזרמו מהמזרח
לארצות המערב במשך דורות.
באתונה היו לכל אזרח עד 50 עבדים. ההיסטוריון כסנופון כותב: "באתונה היו אזרחים
שהעבידו בעבודות מיכרות מ-300 עד אלף עבדים. באתונה היו 400 אלף עבדים. ל-5000
אזרחים חפשים של העיר קורינת היו 460 אלף עבדים. אזרחי יוון התביישו לעבוד".
כדי לרכוש מושג על רומא והטמיעה שהעבדות הביאה עליה, נביא את דברי המשורר הרומי
מארטייאל, המונה באפיגראמה אחת את שבעת בניו של מרולה, שפני כל אחד מהם מעידים מי
מעבדי הבית הוא אביו. "האחד דומה למבשל הערבי, שני לכושי המנגן בחליל, שלישי לאופה
בעל העינים הטרוּטות, רביעי למפקח הצהוב וכו'" (פרופ' פרידלנדר).
אותה תופעה מתגלה גם במצרים העתיקה. בנוביה, בלוב, בהרי האטלס שבסהרה היו צפוניים
ערלים, משם באו הכוחות הצבאיים הלוחמים של הפרעונים בכל התקופות. אסיה השמית שימשה
מקור אספקה של עבדים ומשרתי בית. בתקופת רעמסס השלישי היו למקדשי אמון שמונים וששה
אלף וחמש מאות עבדים, שהובאו כשבויים מאסיה.
"כבושיו הגדולים של תחותמס השלישי הביאו טמיעה ביולוגית בין השבטים השמיים ועמי
מצרים. בימי תחותמס השלישי התחילו לזרום למצרים עבדים, רובם ממוצא שמי, וזרם זה
נמשך והלך גם בימי אמנחתפּ השלישי. נכרים אלה יו מתחתנים בילידי הארץ, הדם הזר
התחיל לתת את אותותיו בקלסתר פניהם של תושבי מצרים, שקבלו ארשת חדשה, כעדות האמנים
של תקופה זו" (ג.ה. ברסטד). דרך מיצר סואץ נדדו וחדרו למצרים שבטי השמיים מהתקופה
הטרום-היסטורית עד המושלמים.
הגל כתב: "עמי המזרח לא הגיעו לידי הכרה, כי רוח האדם באשר הוא אדם בן-חורין הוא.
ומשום שלא קנו לעצמם דעה זו לא היו בני-חורין; תודעת החירות נתעוררה בקרב היוונים".
דעת ותורה לא ניתנו משמים, ולא במקרה לא קנה לו המזרח את דעת החירות. עמי המזרח לא
היו מסוגלים לדעת את מושגי החופש של אדם בן חורין, בבחינת אזרח חפשי במובנו
האוניברסלי הרחב. העמים השלמים ידעו את החירות מתוך הכרת בגרות פנימית, וידעו ללחום
למענה. אדם שלם, לא חתוך, יכול להימכר כעבד ולהיות מנוצל עד אפיסת כוחותיו בתנאים
קשים ואכזריים, אבל אין לעשותו כעבד נרפה מטומטם ומושפל עד עפר, מתוך הכנעה פנימית
לתמיד, כפי שנעשו עמי המזרח החתוכים.
את האכרים ה"צמיתים" באירופה לא ניתן למכור בנפרד מאדמתם.
"כשכבשו הגרמנים את הארצות הרומיות, הנהיגו את העבדות שלהם במקום העבדות המזרחית
הקשה. בעבדות חדשה זו היתה לאיכרים אפשרות להתארגן כמעמד וזה לא היה דומה לעבדות
העבדים ברומא ולעבדי הבית במזרח" (המשפחה).
מארכס כתב: "החירות מתחילה במקום, בו חדלה כל עבודה הנעשית בשל דחקות, קיצור יום
העבודה הוא התנאי היסודי לחירות, כי אז פנוייה שעתו של האםד לעפילות נעלה יותר,
להשתלמות אמנותית ומדעית. לשם זה נחוץ שיגדל הכוח הפרודוקטיבי של העבודה, שיקצר
יותר אותו חלק של יום העבודה. הדרוש לייצור החמרי; על ידי כך יגדל יותר חלק הזמן
שיכבשוהו בשביל פעילות חפשית רוחנית וחברתית של היחידים". המכונה והטכניקה של המדע
המערבי חודרים לאט גם למזרח, אולם המזרח בעצמו לא גילה שום דבר חדש במחקר של מדעי
הטבע המדויקים וביצירה הטכנית המודרנית. המזרח מפגר בייצור הכלכלי והטכני וביצירת
התנאים הנאותים לחיי תרבות וחירות. אין הוא מסוגל ליצור שפע ועודף כלכלי, שיביא
עודף זמן.
העבדות נפוצה גם כיום בארצות ערב ובין שבטים באפריקה, שם מתנהל עוד המקח וממכר של
עשרות אלפי עבדים, וזה מוכיח בעליל שהשבטים והעמים הנימולים היווּ ומהווים את המקור
לעבדות. חצרות מלכי ערב, ראשי שבטים, אמירים ואפנדים, מלאות עבדים. אפילו החוקים
הבין-לאומיים נגד העבדות, אין בכוחם לחדור לארצות המפגרות של החתוכים, המקבלים את
השעבוד והעבדות מתוך השפלה וכניעה. הדכאון המיני ע"י החיתוכים באברי המין פוגעים
בגברותו ובחירותו של האדם.