פרק עשירי
התנגדות לברית מילה
א. גזרות על ערלים ועל נימולים;
ב. דעות הוגים יהודים, ישנות ומודרניות;
ג. ברית מילה, מחלות מין, הסרטן ועוד;
ה. טענות המתנגדים ובלימת ההתנגדות;
א. גזרות על ערלים ועל נימולים.
היהודים מתריעים על הגזירות נגד ברית המילה מצד הנוצרים הערלים. למעשה היו לא פחות
גזרות ואי-סובלנות דתית מצד הנימולים כלפי הערלים והללו היו אפילו עולים עליהם
באכזריותן. הנימולים היו מכריחים את העמים הערלים שהיו כובשים למול את עצמם.
דוד הביא מאתיים ערלות פלשתים כמוהר לשאול המלך. ברור שהעמים שנלחמו עם בני ישראל
ונפלו בשבי, היו נימולים בכוח. הורקנוס הכריח את האדומים ועמים אחרים שכבש למול את
עצמם. אריסתובלס בן הורקנוס הכריח את בני יטור להתגייר ולמול את עצמם (קד' יג, יא).
ינאי המלך החריב את פתל שלא קיבלו את מנהגי המילה. גם מלכי חימר היהודים בתימן
הכריחו את הנוצרים הכושים מחבש למול את בשרם. המוסלמים מלו את כל העם שכבשו בחרב,
אף שמוחמד לא ציווה את המילה למאמיניו, ואין המילה נזכרת כלל בקוראן כמצוות אללה.
המנהג למול את שבויי המלחמה היה נפוץ במזרח בכל התקופות. אם נהיה אובייקטיביים
נודה, כי גזירת המילה עלתה בחומרתה על גזירת איסור המילה.
הגזירות נגד המילה מצד הערלים, מצד מלכי יוון בתקופת החשמונאים, נתכוונו להטביע את
חותם התרבות ההלנית על המזרח ולבטל את אי-השיוויון הפיזי בין הדרומיים הנימולים
והצפוניים הערלים.
בקודמיה "פלוטוס" של אריסטופאנס, שהוצגה בפעם הראשונה 388 שנה לפנה"ס, מתואר אחד
הגיבורים שסימל את אלהי העושר: "הוא הגיע לכאן והביא עמו זקן מלוכלך, כפוף קומה,
מסכן, מקומט, קרח, והוא אפילו מהול" אריסטופאנס הדגיש בין כל המומים שבו (ביהודי)
גם את מום המילה, האתונאים התיחסו למהול כאל בעל מום. ההבדלים הפיזו-פסיכיים בין
ערלים ונימולים הם בולטים מאד, והם אשר גרמו לזרות ואי ההבנה שביניהם מדורות.
גם ברומא הוצאו חוקים נגד המילה ותקנות להגבלת התפשטותה, כגון האיסור למול עבד.
הסופר הרומאי מארציאלוס מספר כי היהודים ברומא שילמו מס מיוחד בעד כל ברית מילה.
הסופרים הרומאים תיארו את המילה כדבר פראי, השליח פאולוס כתב: "אם יקראו איש נימול,
אל ימשוך את ערלתו, ואם ערל הוא אל ימול". הוא הורה לנוצרים למול רק את ערלת לבבם
ולא את ערלת בשרם (אגרת אל הקורינתיים, 19, 7). באגרת אחרת הוא כותב: "הישמרו מפני
קצוצי ערלה".
דומיטיאנוס גבה מס מיוחד מכל היהודים הנימולים, והמשתמטים מן המס עמדו לבחינה
רפואית. ההיסטוריון סווטוניזס (נולד בשנת 69 לספירה בערך) מספר, כי בנעוריו ראה במו
עיניו כיצד "בחנו פעם אדם זקן בן תשעים במעמד משגיח ובית-דין מלא מפה לפה, לראות
שמא הוא נימול".
אנדריאנוס שעלה לשלטון בשנת 117 לסה"נ, הוציא צו לביטול קרבנות אדם בסלאמיס של
קפריסין, והטיל ענשים קשים על הסירוס והמילה. בימיו של קונסטנטיוס (361-332) הוטל
עונש מיתה על יהודים שמלו את עבדיהם הנוצרים. לפי דיני התורה והתלמוד חייב יהודי
למול את עבדו.
ב. דעות הוגים יהודים, ישנות ומודרניות.
הפילוסוף היהודי פילון הסביר, בעקבות הרודוטוס, כי מטרת המילה היא לטהר ולנקות את
אברי ההולדה ולמנוע בעד מחלות. הוא מוסיף ואומר כי ע"י כריתת הערלה חפץ המחוקק
להחליש את כוח תאוות המשגל.
ב"מורה נבוכים" ח' ג, פ' מ"ט נאמר: "אחד מטעמי המילה היא למעט המשגל ולהחליש את
האבר כפי היכולת אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצורך, והיות המילה מחלשת כוח הקישוי,
לפעמים שתחסר ההנאה, הוא דבר שאין ספק בו, כי האבר כשיושפך דמו ויסר מכסהו מתחילת
בריאותו יחלש בלי ספק, זהו החזק בטעמי המילה אצלי." הרמב"ם, הפוסק והרופא המפורסם,
אומר דברים גלויים וברורים ומדגיש בפירוש שאין לו כל ספק בזה, כי המילה מחלישה את
כוח הקישוי של האבר ושוללת ממנו את הנאת התשמיש הטבעית בצורתה הביופיסית המלאה.
כריתת הערלה נוטלת מהנימול את הפוטנציה הנורמאלית השלמה של האבר. לפי דברי הרמב"ם
מסרסת המילה את כוחו ורגשות המין של האבר. הרמב"ם ידע וראה את האמת, אולם בתקופתו
לא היה מקום לערער על מנהגי הדת.
בימינו מעוררים גילויי המדע את המחשבה החפשית, בלי להתחשב אם זה הולם את תביעות הדת
והמסורת או לא. מאליה נשאלת השאלה האם מותר במאה ה-20 להמשיך לפגוע ולהזיק ולחבל
בפוטנציה של אברי המין בשם מנהגי הדת שנקבעו לפני אלפי שנים?
כיום גילו את החומר ההורמוני המביא לקישוי האבר, הטסטוסטרון. אם המילה מחלשת את כוח
הקישוי, הרי ברור שהיא מפחיתה מכוח השפעתו של ההורמון על מערכת אברי המין. זהו
הורמון הגבר, שערכו רב לשלמותו הקונסטיטוציונאלית של גוף האדם כולו, ולהגנה מהפרעות
ומחלות הוא רב מאד. כל זה גילה המדע בעשרות השנים האחרונות, הקדומים וגם הרמב"ם לא
ידעו על כך דבר.
מתברר כי מצד אחד אמנם הושגה מטרה זו. האינפאנטיליות באברי המין של הנימולים נפוצה
מאד, ומאידך גיסא השיגו גם את ההיפך מהמטרה שהתכוונו לה. דוקא רבים מהנימולים
שקועים בתאוה מינית פרוצה, גסה ובלתי מרוסנת. על כך עוד ידובר להלן. גם רבנו בחיי
אומר: "טעם המילה שמתשת כוח תאוות המשגל, כי חיתוך האבר מחליש כוחו של אבר, וע"כ
באה מצות מילה, שהיא סיבה להחליש כוח התאוה וגורעת הנאת תשמיש".
בפי הוגי היהדות האלה מובעת בפשטות (ובלא יודעין) המטרה המקורית הקדומה של האדם
הפרימיטיבי: הזכר החסון הקנאי מהמשפחה הקטנה שהיה מסרס ופוצע באברי המין של הזכרים
הצעירים, כדי להחליש את תאוותם למשגל ולמען של יחשקו בנשיו. ברית המילה היא שריד
מכל החיתוכים הקדומים, שנעשו במשך ההיסטוריה הארוכה של חיי האדם עלי אדמות למטרות
דיכאון מיני, דתיות מסורתית, עבדות וכיו"ב.
מנהג המילה הוא כה פאנאטי לפי דיני ישראל שצריך למול גם תינוק שמת לפני הברית. בספר
"דברי משה", הדן בהלכות מילה נאמר: "תינוק שמת קודם שנימול בין קודם לה' בין לאחר
ה' מלין אותו על קברו בצור או בזכוכית ואין מברכין על המילה. נפל ששכחו למולו,
פותחין את קברו ומלין אותו".
לד"ר נ. רוזנבלט מצ'רנוביץ מת ילדו יעקב, בגיל 5 שנים. הילד היה לא נימול והקהילה
דרשה למול את הילד המת לפני הקבורה. ד"ר נ. רוזנבלט התנגד, והילד המת היה מונח כ-4
ימים, ולבסוף נקבר בחלקה של לא דתיים בבית קברות של נוצרים. השנה התפרסם המקרה
הידוע עם הילד היהודי של נימול בפרדס חנה, שנקבר מעבר לגדר של בית הקברות בשדה
פתוח.
בתחילת המאה ה-19, עם הנהגת הריפורמות באירופה, צצו בין יהודי המערב תנועות התנגדות
לברית מילה. גם המתונים דרשו בדיקת מנהג המילה לאור התקדמות מדע הרפואה. הם דרשו
תקנות להשגחת הממשלות על המוהלים בגלל מקרי אסונות. היהודים המודרניים טענו: בדיני
שחיטה, אפילו בשחיטת תרנגולת, החמירו ודרשו לימוד וסמיכה, ובברית מילה, המסכנת חיי
ילדינו היקרים, אין שום השגחה ותקנות, מי מוסמך להיות מוהל ומי לא. כל הרוצה מקצץ
וגוזר בבשר ילדינו הפעוטים, כל "כלי קדוש", אביון ובטל, נעשה מוהל בישראל, אפילו
הוא בור גמור בחוקי הניתוח האלמנטריים. ואפילו הוא זקן שידיו רועדות ועיניו כהות.
בסינוד הרבנים הראשון, שנתכנס בלייפציג בשנת 1864, הוגש תזכיר מטעם 66 רופאים
מומחים מוינא שדרשו לבטל את המילה. בסינוד השני הוחלט: יהודי שלא נימול הרי הוא
כיהודי לכל דבר, ואין להוציאו מכלל העדה, הביאו ראיה מהתלמוד שבו נאמר על יהודי שלא
מל "בו (בקרבן הפסח) איננו אוכל אבל אוכל בתרומה". ונחשב יהודי גמור. באותה התקופה
יצאו רופאים במאמרים נגד המילה גם ברוסיה.
בשנת 1892, בועידת הרבנים באמריקה, הוחלט לקבל גרים ללא מילה. וכך נהוג בכל בתי
הכנסיות הרפורמיסטיות. בשנת 1843 יצאו רופאים ורבנים מתקנים בפראנקפורט דמאין נגד
המילה. הם פירסמו תזכיר שנימוקיו היו: א) המילה ניתנה לאברהם (ולא למשה) וגם
לישמעאלים. יוצא, איפוא, שעל ידה נוכל להיות גם ישמעאלים. ב) בספר דברים אין זכר
למילה, כל המצוות חוזרות כמה פעמים בתורה, מצוות מילה פעם אחת ורק כמנהג. ג) משה
עצמו לא מל את בנו. ד) דור המדבר לא היה נימול. ה) הרי גם בת ישראל אין אות בבשרה
והיא יהודיה.
בחלק הקדום של חוקי התורה, בספר הברית, בעשרת הדברות ובספר דברים לא נזכר כלל – גם
לא ברמז – מנהג ברית המילה.
נביא כאן שורת חוקים שיצאו בעניני מילה במאה הקודמת לפי ד"ר ש. כהן. בשנת 1799 הוצא
חוק בפרוסיה על סדרי המילה והמוהלים. בשנת 1819 הוציאה ממשלת פרוסיה חוק כדי למנוע
אסונות ומקרי מוות אשר נפוצו בעטייה של ברית מילה. בחוק זה נאמר בין השאר שאסור
לימול שלא בנוכחות רופא. בשנת 1824 הוציאה הממשלה בברונשויג חוק בו נאמר בין השאר,
כי על המוהלים ללמוד ולדעת את אופן הניתוח, בעיקר במקרים של נזילת דם רב אחרי המילה
וכריתת ראש העטרה. הפגיעה בעטרה נגרמה בעיקר מהפריעה. בשנת 1830 הוצא בארץ הרהין צו
מטעם המיניסטריון לבריאות בעניני המילה. בשנת 1843 הוצא חוק בפראנקפורט, שאין למול
שלא במעמד רופא, כי האסונות התרבו.
גם מוסדות וועדות של יהודים נתעוררו להוציא תקנות וסדרים בעניני המילה. בעיקר קמה
התנגדות גדולה למציצה ולפריעה שהמיטו אסונות רבים. בשנת 1887 הוצא חוק באוסטריה,
שמותר להיות מוהל רק לפי בחינת ועדה הנותנת רשיון. בשנת 1889 מוּנתה ועדת מומחים של
פרופסורים בפטרבורג, בירת רוסיה, שחקרה את פעולות המוהלים ומקרי האסונות והציעה
תקנות בדבר סדרי המילה, נקיון הכלים, בריאות התינוקות, ובדיקת כושר המוהלים. בשנת
1896 הוציאה ממשלת הונגריה חוק נגד המציצה. היהודים החרדים, המצטינים באדיקות
מיוחדת בארץ זו, שלמו שוחד ושלמונים לשרים הגבוהים למען יבטלו את גזירת המציצה בפה
והשיגו את מבוקשם.
ג. ברית מילה, מחלות מין, הסרטן ועוד.
במאה ה-19 התרבו היהודים בעולם, בעיקר בארצות אירופה. מאוכלוסיה של כ-2 מיליונים
הגיעו היהודים בעולם כולו עד 15 מיליונים. תחייתה של יהדות אירופה חוללה תנועות של
רפורמיסטים מתקדמים, שהשתדלו להוכיח שברית המילה מזיקה לבריאות הגוף והמנהג כולו
הוא פראי-קדמון ויש לבטלו לגמרי. נגד הטענה המקובלת, כי המילה מוסיפה בריאות לגוף
ומונעת מחלות, כגון מחלות מין, דרש נאה ד"ר ש. כהן: "הרי מחלות מין נובעות מתוך
הזנות, יוצא, שאנו חותכים את הערלה למען הנואפים והפושעים, למין אלה העוברים על "לא
תנאף". יבוא נא ההגיון האלמנטרי וילמדנו: כלום כדאי כל זה ובלבד להבטיח ממחלות מין
מדבקות כמה מאות נואפים ושטופי-זימה. האם בגין כך מותר לגרום את כל העינויים
והיסורים של הברית-מילה לתינוקות של חטאו."
יוהן ספנסר הכחיש את הטענה הזאת. הוא כותב: מספר מחלות מין שנפוצו בין העמים הבלתי
נימולים אינו עולה על זה שבין הנימולים. ד"ר י.ס. וקסלר כותב: "עובדה היא
שהמודרניזציה והאמריקניזציה גרמו להשוואת אחוז מקרי הפסיכוסים הנובעים מעגבת אצל
יהודים כמו בשאר האוכלוסיה".
בשנת 1950 נתגלו בארץ 1203 חולי מין חדשים, בשנת 1951 – 1415 חולים ובשנת
1450-1952. ("הרפואה", 1953, דף 8). בכל שנה מתגלים 1000 מקרי חולי עגבת בישראל,
לפי דו"ח שמסר דובר משרד הבריאות בדצמבר 1954. בחודש אוקטובר 1953 פורסם בעתונות
מטעם משרד הבריאות בישראל: "מחלות מין של סיפיליס התפשטו במהירות בין האוכלוסיה
בישראל. במשך מספר חדשים פנו למוסדות הבריאות של ממשלת ישראל למעלה משלוש מאות איש.
סבורים שמספר עוד יותר גדול מתרפא אצל רופאים פרטיים ומסתיר את מחלתו". עתה דנים
בהצעת חוק שכל צעיר וצעירה ייבדקו לפני הנשואים כדי למנוע התפשטות מחלות מין
במדינה.
סבורים כי הכתוב בויקרא י"ג, על נגע צרעת בעור הבשר, מכוון למחלת הסיפיליס, ואת
הפסוקים בויקרא ט"ו ב-י"ג הדנים בזיבה, כי מחלת המין. מכאן אנו רואים כי מחלות מין
לכל סוגיהם היו נפוצות בין העברים שלא היו מחוסנים נגדן.
בזמן האחרון רוצים להוכיח, כי סרטן על הפין נדיר אצל היהודים המלים בגיל 8 ימים,
לעומת זאת הוא מצוי בתדירות אצל העושים את המילה בגיל 12-10. היהודים האדוקים קפצו
על המציאה וטוענים: הביטו וראו את גודל חכמת אבותינו הקדמונים, שכבר לפני אלפי שנה
ידעו כי ברית המילה מונעת סרטן מאברו של נימול יהודי, ומגינה על גופו. גם נימולים
מודרניים מתקדמים, שאינם דתיים לבם אינו שלם עם ברית המילה, וקשה להם לעשות את
המילה לילדיהם היקרים, ובכל הכרתם היו רוצים להשתחרר ממנה, גם הם מעונינים להביא
הוכחות המחייבות את המילה כדי להצדיק בעיני עצמם את המעשה הפראי שעשו.
בשבועון "טיים" מיום 5.4.1954 פורסם כי ד"ר ארנסט וינדר בארה"ב הגיע למסקנה שבין
נשים יהודיות שבעליהם נימולים, מקרי סרטן הרחם פחותים ב-20%-10%, לעומת נשים
נוצריות שבעליהן ערלים. למטרת מחקרו בדק כ-1900 נשים חולות סרטן מהן שליש נגועות
בסרטן-הרחם. יוצא, איפוא, כי למסקנה מדעית זו הגיע הד"ר הנכבד, אחרי שבדק כ-600
נשים חולות בסרטן הרחם. מקרה מחלת הסרטן כיום כמקרה מחלת הסיפיליס שהתפשטה בתחילת
המאה ה-19 (ראה להלן). בארה"ב מתות 14 אלף נשים בשנה ממחלות הסרטן ובעת צרה נאחזים
אפילו בקש.
אפילו נתקבל עלינו מחקרו של ד"ר א. וינדור שנשי נימולים עלולות להיפגע בסרטן הרחם
פחות מאשר נשי ערלים, אין זה מוכיח עדיין שהסיבה היא, משום שפין נימול אינו מפריש
את הסמגמה והרמוני הערלה לרחם כפי שרוצים להסיק. הקליטוריס שהוא הומולוגי לפין,
(אצל כמה מן הקופים הקליטוריס של הנקבה הוא כמעט גדול כפין של הזכר), אף הוא מפריש
לתוך הפות את החומר סמגמה. המדע גילה כיום כי הורמון מיני עלול להשפיע דוקא לריפוי
מחלות סרטן. ידוע גם כי נשים יהודיות סובלות מדלקת הרחם יותר מאשר נשי הערלים.
הסיבה המשוערת יכולה להיות אחרת. בשעת האורגזם תפקיד חשוב לרחם, בהיותו מוצץ את
שכבת הזרע על-ידי שהוא מתכווץ ומתרחב חליפות. כאשר האשה מגיעה לשיא האורגאזם מתקשה
צואר הרחם שלה והוא מגלה פעילות מינית פיזית, כשהוא נלחץ בפין: היות ורבים
מהנימולים כוח גברותם חלש יותר, כפי דברי הרמב"ם: "המילה מחלשת את כוח הקישוי של
האבר". הרמב"ם מביא מבב"ר פ"ה אשה יהודיה "הנבעלת לערל קשה לפרוש ממנו". הרי ברור
שנשי נימולים מגיעות לסיפוק מיני ולשיא האורגאזם, באופן ממוצע, פחות מאשר נשי
ערלים. פי הרחם אצלן לא פעיל ופסיבי, האשה שאיננה באה על סיפוקה במובן המיני סוגרת
באופן תת-הכרתי את רחמה. המקרים של הריון מחוץ לרחם תדירים אצלנו יותר. "בבית
החולים רמב"ם בחיפה היו בשנים 1953-1949 על כל 113 לידות מקרה 1 של הריון מחוץ
לרחם. זהו אחוז גבוה מאוד". ("הרפואה", 1953, דף 57).
לאורגאזם יש חשיבות רבה לגבי העברת הזרע לתוך הרחם. במקרה שאין אורגאזם, קטנים יותר
הסיכויים של תאי הזרע להגיע באופן אקטיבי לתוך הרחם.
בארצות הברית עקבו במשך 20 שנה אחרי 19,000 נזירות. אחוז סרטני צואר הרחם היה אפסי.
יוצא שתחילה צריך להחליש את תאות המישגל של הגבר ע"י המילה, כדי שגם האשה לא תגיע
לאורגאזם אקטיבי ולסיפוק מיני, ומטרת כל המעשים ה"מדעיים" האלה של המצאת דפקטים
וסירוסי הורמונים אנטי-טבעיים, היא, למנוע מחלות, כביכול. אם גם יצליח מישהו להוכיח
שהמילה עשויה למנוע מחלה כלשהי, כלום כדאי הדבר לשלמותו של האדם בכללו מבחינה
פסיכו-פיסית? לא ולא! השכר המועט של הבריאות המדומה יוצא בהפסדים של הדפקטים
והמחלות הודאיות. למעשה גורמת המילה לשתי התופעות הבלתי נורמליות יחד הסותרות זו את
זו, גם לאינפנטיליות מינית ורוחנית וגם לתאוה מינית פורצת חולנית.
על שכיחותו של סרטן השד בין נשים יהודיות כותב ד"ר ח. קוק (מנתח ב"הדסה") ב"הרפואה"
1953, עמ' 266. "מקובל לחשוב כי סרטן אברי המין אצל האשה הוא פחות שכיח בין
יהודיות, לעומת זאת ישנה שכיחות-יתר של סרטן השד בין נשים יהודיות בהשוואה לשכיחות
מחלה זו אצל נשים בלתי יהודיות. באמריקה שכיחות סרטן השד היא 11.2% ובאנגליה 10.3%.
בשנים 1945/47 היו בין יהודי הארץ 1760 מקרים של שאתות ממאירות מהם 394 מקרים של
סרטן השד – 29.3%, מזה אפשר להסיק ששכיחות סרטן השד אצלנו היא לפחות כפולה מאשר
באומות אחרות.
11% מהחולות היו רווקות או עקרות. חושבים שחוסר שיווי המשקל ההורמוני עלול לגרום,
או לסייע, להתהוות סרטן השד. אם יוצאים מההנחה שסרטן השד נגרם כתוצאה מעודף אסטרוגן
בגוף האשה הרי שיש לשתק את פעולת האברים המייצרים את האסטרוגן – את השחלות, אחרי
כריתת השד. נוכחו לדעת שאחרי חיסול פעולת השחלות, באופן טבעי או מלאכותי, עדיין
מוצאים אסטרוגן בגוף אשר נוצר ע"י בלוטות אחרות, כגון יותרת-הכלייה, היפופיזה,
תימוס. משום כך ממשיכים בטיפול בהורמונים אנטאגוניסטיים גם אחרי הסירוס, ומחזקים את
פעולת הסירוס בהזרקה פריודית של הורמון גברי".
הערמונה היא אבר בלוטי, הבנוי משתי אונות צדדיות ואונה תיכונית ועטוף בנרתיק עבה.
הוא מקיף את צואר השלפוחית ואת התחלת צינור השתן. הפרשות הערמונה מהוות, כידוע, את
החלק העיקרי של הזער. והיא גם בעלת הפרשה פנימית. לפי היגינט: הפרשת הערמונה מכילה
חמרים אורגניים, אנאורגניים וגם אנזימים, החושבים בהם – נתרן, אשלגן, סידן,
פרוטאין, גלוקוזה, חומצה אסקורבית, חומצת לימון, חומצת הפוספטזה, אלקאלי פוספטזה
וכולסטרול. חולים בכרוזופרוניה מגלים אטרופיה וגם היפוטרופיה של הערמונית. אצל
סריסים היא מתנוונת אחרי תקופת ההתבגרות. הגדילה הנפחית שלה היא אחד הסימנים של
הקמלות (קלימאקטאריום) הגברית. וזה דוקא בזמן שפעולת בלוטות המין מצטמצמת.
בין חולי אטרופיה של הערמוניה מצויים חולים התבלטים בסימנים של התפתחות מינית
לקויה, כמו מחוסרי זרע בהחלט או ממיעוט חיוּת זרע בצורה קשה, אטרופיה של האשכים.
פ. דה-קריף כותב: "אחד מסוגי הסרטן הרצחניים ביותר אצל הגבר הוא סרטן-הערמונה,
הקוטל גברים בני ארבעים ומעלה קטל רב יותר מכל סרטן אחר, מחוץ לסרטן הקיבה. חוקר
אוניברסיטת שיקאגו, צ'ארלס סקוט האגינס גילה, כי אם מעקרים קרבנות של סרטן הערמונה,
בשלב מרחיק לכת של המחלה, ונוטלים מגופם את המקור הראשוני לטסטוסטרון – כלומר, את
האשכים – הולכים ופוחתים יסורי הסרטן, ובמקרים רבים נפסקת צמיחתם של תאי-הסרטן,
ששלוחותיו פשטו בעצמות, בריאות או בכבד; באין טסטוסטרון, מאבדים תאי הסרטן בערמונה
את שליטתם ולפעמים הם נעלמים. טסטוסטרון אינו גורם לסרטן בגבר, אלא הוא גורם חשוב
אם מקורו של הסרטן הוא בערמונה. נעשו נסיונות להחליש את השפעת הטסטוסטרון על סרטן
הערמונה, ע"י הזרקת "הורמון הגבירות הזקנות" אטיניל – אסטראדיול". – לפי זה יבואו
סריסים נעדרי אשכים ויתפארו: הביטו וראו מה נעים וטוב לנו, כי מחוסנים אנחנו נגד
סרטן-הערמונה היות ומערכת אברי המין שלנו אינה מפרישה את הורמון המין טסטוסטרון.
כיום התגלה שלא רק האשכים, גם יותרת-המוח ויותרת-הכליה משפיעה על גידולה והיקפה של
הערמונה. הורמונים אנדרוגניים, וגם אסטרוגניים בצורה חלשה, נוצרים שניהם אצל הגבר.
ריבוי הורמוני הנקבה, האסטרוגנים, אצל הזכר יכולים ליצור היפרטרופיה של הערמונית.
אחרי כריתת האשכים, מגדילה יותרת הכליה את הפרשת האנדרוגאנים. נעשו נסיונות של
כריתת יותרת-הכליה וגם יותרת-הנוח בסרטן הערמונה. אחרי זה ישנה רק הקלה והסרטן אינו
נעלם.
המיומה היא גידול בשפיר. המיומה מתפתחת כרגיל בדופן הרחם, בפנים הרחם, תחת קרום
הרירית, או על הרחם. שיעור המיומה הוא שונה, החל בגודל האפונה ועד למשקל קילוגרם
ויותר. גידול זה אמנם איננו ממאיר, הוא שכיח מאד בין נשים יהודיות וכושיות. העלה על
דעתו של רופא לחקור מדוע נפוץ גידול זה, המיומה, בין נשים יהודיות וכושיות?
ד. השוואות וקצת סטטיסטיקה.
מתוך מבט ראשון כיום על מצב בריאות גופם של העמים הערלים, כגון האנגלים, הגרמנים,
הרוסים והסקנדינבים, נראה ברור, ואין צורך לעשות השוואות סטטיסטיות, כדי להוכיח כי
בריאות העמים הבלתי נימולים, ההרמוניה הפיסית והפסיכיקה שלהם עולות בהרבה על אלו של
הנימולים. גם אם נעמיד עמים נימולים החיים באקלים נעים ונוח ובתנאים טובים, לעומת
עמים ערלים, החיים באקלים קר וקשה מאוד, אזי ההשוואה תעיד לזכות הערלים. רעות-רוח
הוא להניח, שברית המילה מביאה תועלת כלשהי לבריאות הנימולים.
תוך עיון בטבלאות סטטיסטיות, מהערים הגדולות באירופה, בדבר סיבות מקרי המות בין
ערלים ונימולים, מתברר כי הנימולים, סובלים ומתים ממחלות ידועות רבות, אשר הערלים
נפגעים בהן פחות. המדובר הוא גם ביהודים שחיו ברווחה. ד"ר רופין מביא טבלאות מסוג
זה בספרו "הסוציולוגיה של היהודים". טבלאות אלה מראות כי היהודים לוקים במחלות
סוכר. הסטטיסטיקה של הערים הגדולות וארשה, לודז ובודאפשט, מגלה את התמותה הגדולה
אצל היהודים ממחלות מחזור הדם, ביחוד מחלות לב והסתיידות העורקים. מה שנוגע למחלות
של אברי השתן, המין (חוץ ממחלות מין מתדבקות), ביחוד מחלת הסוכר ודלקת הכליות, וגם
יתר-לחץ-הדם, הרי חלקם של היהודים גדול בהן בהרבה מזה של הנוצרים. כן גם בנוגע
להתרככות המוח, שאחוז מקרי המות אצל היהודים הוא 48,1 – אחוז גדול מאד. בוארשה,
למשל, הגיע אחוז התמותה אצל היהודים שחלו במחלות מין (לא מדבקות) ואברי השתן
ל-38,3%. רואים אנו, שחוץ ממחלות מין מדבקות סובלים היהודים דוקא מהרבה מחלות מין
וצנורות השתן והכליות. עד עתה לא ניסו לבדוק על סמך עובדות סטטיסטיות אם מחלות מין
אלה הנפוצות בין הנימולים במידה גדולה יותר מאשר אצל הערלים, אינו נובעת במישרין
מהחיתוכים באברי המין. הדת והשיגרה מדורות בולמות את פעולת ההגיון.
דברים אלה נכתבו טרם שהתפרסמו המספרים (מטעם "אונסקו" ועוד), על מחלות המין,
הנפוצות בין הנימולים כמו המושלמים למשל, כפי שהבאתי בפרק השביעי: על מגפות של חולי
מין, במיליונים, בין העמים והנימולים דוקא, כמו במצרים, סוריה ועוד, ומיותר לגמרי
להביא עוד הוכחות, שהמילה אינה מגינה כלל מפני מחלות מין בשום צורה. המילה היא
עיקור הורמונאלי מיני, וזוהי מחלה מינית כשלעצמה. עצם המחשבה שהמילה היא למען שמירת
הבריאות של אברי המין היא טעות פאתולוגית של דורות.
בסימפוזיון על הסוכרת בין היהודים שנתפרסם בארצות הברית, ב"הרופא העברי", חוברת א'
1945 כותבים רופאים רבים: "הרבה מומחים לסוכרת סוברים שמחלה זו שכיחה במידה מרובה
בין היהודים, שתוצאת מחקרו במקרי מות בין חולי סוכרת בבוסטון (1913-1895) בא ד"ר
מוריסון לידי מסקנה, שמספר חולי סוכרת בין היהודים גדול הוא, בערך, פי שנים ומחצה
מאשר בין עמים אחרים. בעיר ניו-יורק, אם נקבע את השיעור על פי הגיל, היה שיעור
חולי-הסוכרת בין היהודים בשנת 1925 50% יותר מן השיעור הכללי בעיר זו. ד"ר לאסקר
חקר את ראשיתו של סוכר מחומש בשתן, לפי חקירה זו נמצא, שכל בעלי סוכר בשתן היו
יהודים, ביחוד זכרים. לכן, זוהי מחלת סוכר יהודית טיפוסית.
ד"ר פ. בודואן כותב: "יחד עם חברי לעבודה מר לואיס וויינר השתדלנו לקבוע את שיעורי
התמותה היחסיים בין יהודים ולא-יהודים. חקרנו 41233 מיתות שאירעו בניו-יורק בשנת
1931. מן המספר הזה היו 14047 מיתות של יהודים ו-27186 לא-יהודים. שיעור התמותה על
ידי איבוד עצמי לדעת גדול יותר בין יהודים.
בהביאנו בחשבון את כל הצורות והמצבים של סרטן, נראה שמיתות ממחלה זו רבות יותר
במידה ניכרת בין יהודים מאשר בין לא-יהודים, פרט לסרטן הרחם. סוכרת נראית כשכיחה
יותר פי שנים אצל יהודים מאשר אצל לא יהודים".
כפי שהבאנו על הקשר בין החיתוכים ומחלות העינים, מתברר גם ששינויים בכליות אצל חולי
דיאבטס מלוות כמעט תמיד ע"י שינויים דיאבטיים ברשתית.
ביום 28.2.57 פורסם בעתונות: אחד מכל שבעה מקרי מוות נגרם על ידי מחלת הסרטן. 1500
אנשים נפטרו בישראל מסרטן בשנת 1955 בלבד (נמסר ע"י פרופ' י. ברנבלום).
בכלל קשורה מחלת הסרטן עם הטיית שווי המשקל של חילוף החמרים לצד דיאבטי.
יותרת-הכליה ממלאה תפקיד חשוב בחילוף החמרים, ובפרט בתחליף הפחמימות וספיגת החמרים
השומניים.
והנה דוגמא לשאת שהעלתה סימנים נשיים: "גבר בן 35 עם דיאבטס קשה וחוסר רגישות מוחלט
לאינסולין. היפופלאסיה קשה של האשכים, טמירות-אשכים דו-צדדית והיפופלאסיה של
שלפוחית הזרע, צינוריות הזרע והערמונה, מלבד זה סימני נשיות, התפתחות השדיים, קול
גבוה והופעה אבנוכואידית" (פרופ' ה. צונדק, "הרפואה" כרך מ', חוברת ב', 1951). ישנן
איפוא מחלות סוכר המלוות בשינויים מיניים. אצל הגבר אטרופיה של אברי המין וסימני
נשיות, ואצל האשה יתר-שערנות ועוד. אצל היפוגונאדים, המלווה בהפרשת-יתר של
הגונאדוטרופינים בשתן, מתגלים ליקויים נפשיים וגם סוכרת. ישנם שני סוגי
היפוגנאדיזם, אחד, הוא כתוצאה מליקוי באשכים, הפרעה בהפרשת הגונאדים. והיפוגונאדיזם
מליקוי ביותרת-המוח, הפרעה בהפרשות הגונאדוטרופינים.
האזורים שבהם נפוצה החצצת: בסין הדרומית, בארצות ערב, בא"י ובמצרים. חולים עם אבנים
בכליות מפגרים בהסתגלות למחשך. מחלות הכליות מלוות במחסור בויטאמין א'. אבנים בדרכי
השתן קשורות במחסור ויטאמינים וביחוד בחוסר ויטאמין א'. אצל חיות-ניסוי במעבדות
הצליחו ליצור אבנים על ידי שהאכילו אותן במזון שחסר בו ויטאמין א'. זה בא גם ע"י
הפרעות בחילוף החמרים של הסידן.
ד"ר א. להמן כותב: "חצצת כליות עם מימצא של אבנים בשלפוחיות השתן אצל ילדים אינו
נדיר, בפרט בין ילדים מעדות המזרח ואצל ערבים. כל גירוי חזק בשטח עטרת האבר אצל
הילד צריך לעורר חשד לאבן בשלפוחית השתן" ("הרפואה" כרך ל, חוב' 3). בין ילדי אסיה
ואפריקה נפוצה חצצת כליות פי ½7 מאשר בין שאר הילדים.
"המחלה פמפיגוס היא מחלה יהודית. בעבודות מחקר בחומר רב בולטת העובדה שמספר היהודים
הנגועים בפמפיגוס הוא באופן יחסי והחלטי גדול יותר מאשר מספר הלא-יהודים. כמעט כל
החולים סבלו גם מהופעת המחלה בלחמית העין, ואצל מספר מסויים בקרום הרירי של אברי
המין ופי הטבעת" ("הרפואה", כרך מ"א, חוב' ט').
לפי מחקר סטאטיסטי בברוקלין על מקרי מוות מלויקאמיה – הוזכרה מחלה זו (סרטן הדם)
כסיבת המוות פי שניים יותר בין יהודים מאשר בין לא-יהודים ("הרפואה", 1957, עמ'
241).
חוקרים מניו-יורק חקרו מספר ניכר של אמריקנים ממוצא יהודי וממוצא איטלקי, שכולם
השתייכו לשיכבה סוציאלית דומה והיו בגיל העמידה (60-55 שנה). חקירה דיאטתית של
קבוצה מייצגת מבין שתי העדות העלתה, שלא היה קיים הבדל ניכר בצריכת הקלוריות או
השומן בין שתי העדות, למרות זאת עלה אחוז היהודים נגועי מחלות הלב והעורקים
הכליליים כפליים על זה של האיטלקים, וגם ריבוי הכולסטרול בדם היה מצוי יותר אצל
היהודים מאשר אצל האיטלקים. חקירה זו מזהירה מפני הגזמת ערכו של הגורם התזונתי
באטיולוגיה של טרשת העורקים ("הרפואה", 1957, עמ' 200).
הבאנו כאן את המחלות המיוחדות השכיחות אצל היהודים, לפי עדותם של חוקרים ורופאים
יהודים נאמנים, כדי לסתור את האשליה של אלה הנאחזים בכל מיני הוכחות מדומות, שכאילו
הברית מילה מונעת מחלות ומוסיפה כוח ובריאות לגוף. לא נאמר, כי המחלות הללו נגרמות
באופן ישיר מברית המילה, אף על פי שמותר לנו לשער שלברית מילה חלק ניכר בהן.
השרירים הארוכים המחזיקים את כל חוליות הגב והצלעות עד העורף, השרירים הזוקפים את
הקומה יוצאים מהחלקים האחוריים של רכסי עצמות הכסל, שרירי הגב יוצאים מעצם העצה.
עצם העצה אצל הילד מחולקת ל-5 חלקים, ורק עם הגדילה וההתבגרות היא מתחברת לעצם אחת.
עם ההתבגרות המינית המוקדמת של הנימולים נחלשת פעולת בלוטת המגן וע"י זה נפסק
הגידול ופיתוח העצמות מוקדם יותר, וחלקי העצמות אינם מתחברים לעצם אחת שלמה וחזקה.
מכאן הגורם היסודי לחולשת שרירי הגב היוצאים מעצם העצה, אצל הנימולים בגיל הרך.
אם כוח השרירים הזוקפים את הגוף נחלש, אז משנה הגוף את יציבותו והוא מתכופף ומתעקם
והגב הוא עקום.
הזיקפה וירי-הזרע מקורם בעצבים מוליכים הקושרים את איזור העצה בחוט השדרה עם העצבים
של איזור אברי המין ואיזור אגן הירכיים. מאותה הסיבה נפוץ גם השבר בין אותם
הנימולים. תהליך נדידת האשכים מחלל אגן-הירכיים וירידתם אל שק האשך, מודרך על ידי
גורמים הורמונליים מצד ההיפופיזה. החיתוכים גורמים לאי סגירת החלל בין שק האשך וחלל
הירכיים.
נסיים בדבר ד"ר רוברט ג' דג'קסון, הוא כותב:
"כל מה שמפחית ומחליש את כוח הפעילות של אחד התאים או האברים או של אחד מחלקי הגוף,
מפחית בכך, גם את כוח פעולתו של כל חלק גוף אחר, מוריד ומחליש את כושר ההישרדות של
הגוף להתקפתם של תהליכים המחבלים בגוף (מחלות). מה שבלתי טבעי זהו מסולף ומנוגד
לרצונו של הטבע, לרצונו של הבורא."
ה. טענות המתנגדים ובלימת ההתנגדות.
ילדים המרטיבים במטה נוטים להיפוגונאדיות, לאי התפתחות מלאה של הסימנים המיניים.
ההרטבה היא תופעה של תקופת טרום ההתבגרות. על פי רוב היא נעלמת עם ההתבגרות המינית.
הראינו לעיל שההיפוגואדיות נפוצה בין הנימולים.
האדם והקופים הגיעו לדרגת ההתפתחות הגבוהה ביותר בין היונקים. ככל שהיונקים נמוכים
יותר, כן אבר המין של הזכר אצלם נחבא ונסתר יותר בחלל הבטן או בתיק והוא מתגלה רק
בשעת הארקציה. אצל הקופים והאדם נמצא אבר המין מחוץ לבטן; הערלה היא התיק של הפין
המכסה אותו ושומר על ליחותו ורעננותו. לפין נחוצה רגישות דקה כמו בעת מילוי תפקידו,
וזאת תושג רק באמצעות קרום עדין ורך. העור המכסה את העטרה והעור הפנימי של הערלה הם
קרומים ריריים, לחים ורכים והרגשתם היא עדינה ודקה מאד, ולא כן בנימולים, עור העטרה
שלהם נעשה גס ויבש.
הטעם שהמילה נעשית למטרת נקיון הגוף מתערער על ידי ההוכחה, שדוקא רוב העמים
הנימולים אינם מגלים ענין ויחס ער לנקיון ואינם מצטיינים כלל באהבת הנקיון: אין הם
יכולים להתפאר, שהם להוטים אחרי נקיון הגוף עד כדי פציעה וחיתוכים בבשרם ובלבד
לשמור על נקיון גופם.
הובעה גם הדעה, כי מחלות מין דווקא אצל הנימולים חודרות ישר לגוף הפין, בעוד שאצל
הערלים מונע זאת עור הערלה. ידוע כמו-כן שחיתוך הערלה גורם לנימולים רבים מחלה,
בצורת כאבים חזקים בעצב האבר. המתיחות הגמישה של פין נימול נחלשת, זר העטרה נדבק
ומתחבר לעור הפין הכרות, בעיקר אצל היהודים שעושים גם פריעה; קשר זה מפריע ומעכב את
ההתמתחות החפשית של הפין בשעת הארקציה ואינו מתגלה בשעת קישוי במלואו. רבים
מהנימולים סובלים מכאובים בעצב בשעת הקישוי והזיקפה משום שהפין איננו חפשי בנרתיק
הערלה הפתוחה, והעטרה מחוברת ודבוקה לעור החתוך.
תנועת ההתנגדות לברית מילה באירופה בין משכילים מתקדמים הלכה וגדלה. גם הסופר שלום
אש יצא נגד המילה. אולם על סף המאה ה-20 נוצר באירופה מצב ששם לאל את כל המאמצים של
תנועת מתנגדי המילה. עם הקמת מרכזי תעשיה בערים הגדולות באירופה, רוכזה אוכלוסיה של
עובדים בפרברים גדולים וצפופים בתנאים סוציאליים איומים. חיי הגבר והאשה
הפרוליטאריים היו קשים ללא נשוא וקשה היה להם להקים חיי משפחה. מצב זה גרם להתפשטות
הזנות הרשמית ומחלת הסיפיליס התפשטה בצורה מבהילה. ביחוד פרצה מכה זו במחנות של
ריכוזי צבאות, שהוקמו באירופה. מגפת הסיפיליס איימה על אוכלוסיית אירופה כולה,
מהפרברים העניים בהם הדור הצעיר נדחק לחיי זנות מתוך מצבו הכלכלי הקשה ועד ארמונות
מלכים בהם הזנות באה מהוללות. כולם נפגעו, כל אדם שלישי חלה במחלה ונרית, המדיצינה
עמדה אובדת-עצות.
אותו זמן שמו הרופאים לב לעובדה שבין הנימולים, ביחוד בין יהודי אירופה, נפוצה מחלה
זו פחות. למעשה הרי עובדה זו (גם לכשנכיר בנכונותה) נבעה מהמצב הסוציאלי המיוחד של
היהודים שלא חדרו למרכזי התעשיה הגדולים, וגם במקומות של ריכוזי צבא היו מעטים, והם
סובלים מדיכאון מיני פיזי – החיתוכים ומדכאון פסיכי מדורות. מתוך מהלך מחשבות זה
הסיקו מסקנה, כי באמצעות המילה ניתן להתחסן במידת מה נגד מחלות מין. הואיל והמדע
הרפואי לא ידע עדיין כיצד לרסן את התפשטות הסיפיליס, היו רופאים ממליצים על המילה
כתריס בפני הפורענות של מחלות המין.
חוגים ידועים באירופה קיבלו דעה זו. ביחוד הולך המנהג ומתפשט יותר ויותר בין
האנגלו-סכסים באנגליה ובאמריקה, גם לאחר שהמדע של המאה ה-20 גילה כבר אמצעים יעילים
ותרופות נגד מחלות מין. סכנת מחלת הסיפיליס הולכת ומתמעטת עד למינימום. אלא
שבינתיים נשתרשה הדעה, שהמילה מגינה מפני מחלות מין, התוצאה היתה כי המחקר בכיוון
השלילי של המילה הלך וירד, הנימולים קיבל יתר עידוד בהצדקת המילה.
ו. הושגו מטרות הפוכות.
הבאנו נימוקים של מצדיקי ברית מילה וחייביה הם: א) המילה מביאה לידי נקיון לגוף. ב)
היא מונעת מחלות מין. ג) מחלישה את התאווה המינית. לבסוף מתגלה, שלמעשה הושגה המטרה
ההפוכה בכל הנימוקים והטעמים שבגללם עורכים את ברית המילה. ידוע כי דוקא רוב העמים
והשבטים החותכים באברי המין מגלים יחס אדיש לעניני נקיון. רגש הנקיון הוא צורך
פנימי של חוש ההסתכלות ורגישות העור. הנימולים במזרח מוזנחים ורשלנים ביחס לסדר
ונקיון. המילה היא שגרמה להם במישרין ובעקיפין למחלות רבות הבאות מאי-נקיון ומזיהום
פנימי. כי המילה מונעת מחלות זוהי סברה מופרכת מעיקרה. להיפך, בכל הדורות הפילה
המילה חללים לרוב. הילדים הנימולים חלו בהרבה מחלות שנגמרו במישרין על ידי המילה.
המציצה אצל היהודים המיטה תמיד הרבה אסונות ומגפות של מחלות שחפת, עור ועוד. אין לך
שקר מוסכם יותר מההנחה, שהניתוח של המילה מועיל לבריאות בצורה כלשהי. נהפוך הוא,
ניתוח זה גרם, וגורם עד היום, אסונות רבים. זהו כזב משווע של הדורות, שמקורו בתסביך
חולני בנפש האדם הפרימיטיבי בתקופות הקדומות, הנמשך עד היום.
אפילו המטרה המקורית הפריהיסטורית הסירוסית, כפי שקבעו הרמב"ם ואחרים, שהכוונה
במילה היא להחליש את תאוות המישגל ולסרס ולהפחית את הפוטנציה המינית, לא הושגה. כי
גם במטרה זו השיגו את ההיפך, כיוון שרבים מהנימולים נגועים בתאות מין בלתי מרוסנת.
חיים הם בגירוי מיני פיסי ופסיכי מתמיד, והרבה מהם שוקעים בתאוות-משגל בלתי מרוסנת.
מי שמכיר את הנימולים במזרח, את התורכים, הפרסים והערבים באסיה ובאפריקה, יודע את
יחסם הגס והפראי לאשה, את שיחותיהם הפורנוגראפיות בעניני מין מתוך משיכה לא טבעית
לחיי זנות ולהרקת זרע, מאכלים רבים ותבלינים רבים ששמים באוכל בארצות המזרח, משמשים
למטרה אחת ויחידה: לעורר ולהרגיז את התאוה המינית. ווגט אומר על אנשי המזרח כי אצלם
"המשחק המיני הוא הספורט הלאומי". בראותנו איך מתאמצים אנשי המזרח בכל מיני דרכים
ואמצעים בלתי רגילים, להגדיל את כוח הקישוי של האבר ואת המישגל, נראה בבירור, כי גם
כאן השיגה המילה את המטרה ההפוכה, והפכה את הנימולים לבעלי תאווה חולניים, בעלי
רגשות מיניים לא נורמליים. מצד שני, נהפך חלק מהם לאינפאנטילי בגוף וברוח.
קינסי כותב על מקרים שבהם דוקא אחרי הסירוס (המלא) מתגלה תשוקה מינית העולה על כוח
הגברא. פיינר ורוטמן (1938) מביאים מקרה של גבר שסורס בגיל עשרים ושלוש כתוצאה
משחפת האשכים. הוא מסר דין וחשבון על חיי נישואין תקינים וכוח-גברא שגדל אחרי
הסירוס ולאחר שהבריא ממחלת השחפת, בגיל חמישים ושלוש (שלושים שנה אחרי הסירוס) היה
מקיים מישגל עם אשתו. האשה אישרה את דבריו, המחברים מסיקים כי כוח הגברא בא על
ביטויו בפעולות של בלוטות יותרת-המוח והמרכזים הפסיכיים.
באורנז'-פרק שבפלורידה סורס שימפנזה זכר, המכונה דון, שהוא כיום כבן תשע-עשרה שנה.
בהיותו כבן שנתיים, היתה תכיפות הזיקפה והתענינותו המינית בנקבות כמוהן כאלה של זכר
שלא נפגע, אך הוא אינו יורה זרע, ומסוגל להזדווג לעתים קרובות יותר מזכר שלא נפגע.
בהשפעת אנדרוגאנים יכול דון להגיע לאורגאזם.
ב-22.12.40 הוצג בפני רופאי חיפה מקרה של סירוס ע"י הנאצים ע"י הקרנת רנטגן, וע"י
הוצאת האשך השמאלי. האיש לא התלונן על חולשה מיניץ, כי אם להיפך, לעתים, הוא מרגיש
כוח ודרישה מוגברת. ("הרפואה", כרך ל"ח, חוב' ט').
מכל האמור אנו נוכחים כי הפגיעות בהורמונים והחיתוכים באברי המין (אם בבלוטות
האשכים ואם בבלוטות הערלה) מולידים גירויים ורגישות מינית תכופה ומוגברת. הפרשות
הורמוני הערלה מקורן, כיתר הורמוני המין, במרכזי העצבים והבלוטות. חיתוך הערלה מעכב
את ההפרשות של הערלה בפנים, מה שמביא לידי גירויים מתמידים בפין ובצינורות האשך של
הנימול.
רבים מן הגילויים הפיזיולוגיים של תגובות מסויימות, כגון כעס, יכולים לגדול פי
שניים כתוצאה מהזרקת אדרנאלין לתוך זרם הדם. הופעתם של שיעורי דופק מוגברים, לחץ דם
מוגדל, התרגשות וכעס, עשויים להיות תוצאה ישירה של הפרשת אדרנאלין מתוך בלוטת
יותרת-הכליה לתוך זרם הדם. האדרנאלין נקרא גם בשם "הורמון המרץ". קיימת גם הפרשת
אדרנאלין בשעת פעילות מינית. רבים מהנימולים מגלים אי-שקט ותכיפות של פעילות מינית.
הפרשת האדרנאלין בדמם היא יותר חזקה, הם נוטים לרוגז מהיר, להתרגשות עצבנית וכעס
פורץ ופזיז. גם פעילות יתר של בלוטת המגן גורמת לאי שקט ועצבנות.