פרק תשיעי

ברית המילה היהודית

 

א. בראשית ההיסטוריה היהודית;

ב. הפריעה ומקורה;

ג. המציצה ומחלות מתדבקות;

ד. שתיתת דם ומקרי מוות אחרי המילה;

ה. הילוד

 

א. בראשית ההיסטוריה היהודית.

מתי הנהיגו העברים את המילה לא נוכל לקבוע בדיוק. עכ"פ בראשית ההיסטוריה של התהוות העם העברי, כלומר בכניסתו לארץ, לא היה עדיין נימול. בתחילת האלף השני ועד המאה הט"ו לפנה"ס היתה תנועת הגירה המונית של עמים צפוניים מאירופה ואסיה המערבית שהציפו את המזרח. אז פלשו למזרח החתים, הלודים, החורים, הודו-אירופאיים ואגאיים. באותה תקופה מופיעים יוצאי בתי-אב ארמיים חתיים שהם מגזע צפוני.
הסיפור על אברהם הנוטש את כשדים, עובר את חורן ומתישב בכנען, הגירה זו מארם-נהריים לארץ כנען, חלה בתקופה של נדידת ההיקסוסים בין 1900 ל-1750 לפנה"ס. סיפורי נדידת אבות עם ישראל למצרים הם מתקופת שלטון ההיקסוסים הצפוניים במצרים. האבות באו מן הערים אור וחרן שהיו מרכז עתיק לתרבות שומרית אכדית. אברהם היה צפוני, לא-נימול. בסוף חייו, לעת זקנתו, מל את עצמו. בין הופעת האבות לבין הכיבוש האחרון בימי השופטים עברו מאות בשנים.
ההיקסוסים הכניסו מהפכה בעבודת האדמה במצרים. הסיפור על יוסף האוגר את התבואה לשמרה לעת מחסור, מוצאו מתרבות הצפוניים. יוסף וההיקסוסים הנהיגו תרבות חקלאית חדשה. אחרי השושלת השתים-עשרה הוזנחו החקלאות, תעלות ההשקאה ותרבות שמירת המים. ההיקסוסים הביאו תחיה תרבותית אמנותית ועליה חומרית. האוכלוסיה גדלה אז בכל ארצות המזרח שההיקסוסים הגיעו אליהן. הם הביאו זרם דם חדש ותחיה ביולוגית. קם ארגון מדיני צבאי, הוכנס רכב סוסים, ג.ה. בראֶסטאֶד כותב: "העברים היו חלק מבני-בריתם, ההיקסוסים". מרכז האימפריה ההיקסוסית היה בצוען "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים". (במדבר יג, כב.). מסיקים מזה שההיקסוסים נאחזו גם בדרומה של א"י בדרך נדידתם למצרים. מלך מצרים אחרי יציאת ההיקסוסים נקרא חברון (מנתון). על חותמתו של אחד הפרעונים מתקופת ההיקסוסים, נמצא רשום השם: יעקב-הר, ואולי יעקב-אל. אברהם קנה כברת-ארץ ליד חברון מבני-חת, שבאו מאסיה הקטנה עם נדידת ההיקסוסים.
במצרים ישבו בני ישראל בסביבת הבירה של ההיקסוסים, ב"שדה צוען", "פרעה מתקופת מלכי ההיקסוסים מקבל יפה את יוסף ובני יעקב, המהגרים הצפוניים מארץ כנען" (פרופ' קונטנו). העגלות ששלח יוסף להביא את יעקב, אשר נשלחו לפי צו מיוחד של פרעה, וכנראה ממרכבות חצר המלוכה, מראות ברור על מוצאן הצפוני. את הגלגל ידעו בתקופה זו רק עמי הצפון. בהמת המשא של השמיים היה החמור. המאה הי"ח לפנה"ס אין עוד זכר לגמל, ומשערים כי הגמל הפראי מאפריקה בוּיית באמצע האלף השני. המצרים קראו לשבטים השמיים האמורים עאמו. עם – מובנו שאר-בשר, משפחה.
יציאת מצרים חלה עם נפילת שלטון ההיקסוסים במצרים. ההיקסוסים דיברו בניב מערב-שמי הקרוב לעברית. ישנה סברה, כי ההיקסוסים שעזבו את מצרים התישבו בסביבות ירושלים (קדמוניות היהודים נגד אפיון). החלק השמי של העם העברי חדר לארץ קודם יציאת בני ישראל הצפוניים ממצרים. יוצאי מצרים שהגיעו לארץ עם ההיקסוסים שגורשו ממצרים התבוללו בקרב השבטים השמיים האמורים והכנענים. בני ישראל, יוצאי מצרים לא היו נימולים. את זאת למדים אנו מספר יהושע שנאמר בו: "ואדוני אמר ליהושע אחרי תום כל הגוי להמול, גלותי את חרפת מצרים מעליכם". ערל וערלה נחשבו לחרפה בעיני השמיים. בני ישראל בנדידתם, לפני כניסתם לארץ-ישראל, קלטו השפעה משבטי המדבר יוצאי ההורדה הקטנה שהתערבו ביניהם, ובכניסתם לארץ הנהיגו את ברית המילה. מנהגים טוטאמיים טרום-שבטיים חדרו למסורת של שבטי העברים והשפיעו על התפתחותם.
בתוקף נדידות השבטים במשך דורות נקלעה ארץ-ישראל בין תרבות עמי הצפון ובין תרבות עמי הדרום. הארץ משתרעת על פרשת דרכים בין שלוש יבשות, במסדרון בין אסיה ואפריקה וכגשר בין יבשת הדרום והצפון. המיפגשים האלה שבין עמים משני חלקי העולם, בין השלמים והחתוכים, חוללו בכל התקופות את עליית הרנסאנסים ושקיעתם במזרח התיכון. אולברייט כותב: "בתעודות היתדות מן המאה הי"ט והי"ח לפנה"ס, וכן גם בתעודות מניזי מחת ומעמרנה, במשך המאות הט"ו והי"ד, בין הנהרות ובסוריה, מופיעים העברים הראשונים כחיילים נטולי קרקע, כפושטים בגדוד, כשבויים ועבדים ממוצא עמים שונים. בארץ-ישראל הם נזכרים לרוב במכתביהם של מלכי כנען מראשית המאה הי"ד כפושטים בגדוד וכמורדים בשלטון מצרים". הופעת העם העברי על במת ההיסטוריה קשורה בהשפעה ביולוגית של עמים צפוניים המופיעים במזרח באלף השני לפנה"ס. באותה התקופה שמייסד השושלת הי"ח יעחמס (1555-1570 לפנה"ס) שם קץ לשלטון ההיקסוסים במצרים מופיעים ח'בירו שחושבים אותם לשבטים עבריים, המשכירים את חרבם למלחמות של עמים זרים.
ישראל הופיעה על הבמה ההיסטורית בארצות בעלות מסורת תרבותית גדולה ועתיקה. פרופ' מ. ד. קאסוטו כותב: "הספרות המקראית לא היתה אלא המשך של הספרות הכנענית שקדמה לה בזמן, כשם שהלשון העברית אינה אלא אחד הדיאלקטים שצמחו מן הגזע הכנעני הקדום. כתבי אוגרית יוכיחו, יצירות ספרותיות כנעניות הן השייכות לתקופה שקדמה לצמיחת הספרות בישראל, ובהן אנו מוצאים למעשה כמה וכמה תכונות שוות לתכונותיה של הספרות המקראית" (האלה ענת). שרשיה של ראשית התרבות העברית נעוצים בתרבות העמים שנדדו בתקופות אלו מצפון לדרום.
בתורה ישנה תפיסה מיתולוגית אנתרופורמורפית של אלהי ישראל. משה ראה את אחוריו, "כי לא יראנו אדם וחי". בני אלהים לקחו להם נשים מבנות האדם (בראש' ו', א-ד). ביקור המלאכים אצל אברהם ובסדום. (בראש' יח-יט). "ויקרא יעקב שם המקום פני אל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים" (בראש' לב').
פרופ' מ. ד. קסוטו כותב גם "על רמזים רבים הנמצאים בספרי הנבואה והשירה שבמקרא, המעידים על מציאות שירת עלילה ישראלית קדומה מאד, המתארת סכסוכים בין האלים והמלחמות ביניהם". חומר זה, המיוסד על תפיסת עולמם המיתולוגית של עמים צפוניים ערלים, נגנז ונשכח במשך הדורות הראשונים. הלא מסופר באגדה שאבות אברהם עבדו לאלוהים אחרים, לאל הירח. "יש דמיון רב בין שמות הנוהגים בפולחן אל-הירח ובין השמות במשפחת אברהם (לבן, שרה, מלכה, תרח, ואולי גם אברהם)" (ש. בארון). בבראשית ל"ה, מסופר על יעקב שבעלותו עם כל בני-ביתו לבית אל, הוא מטמין את התרפים והצלמים של אלהי נכר תחת האלה אשר עם שכם. העבודה לאל הירח היא פולחן אלת האם, שהיה נהוג בשבטים הפוליגאמיים. ע"י השפעות ביולוגיות וטמיעות גברו ועצמו בעם העברי היסודות החותכים באברי המין שהדמויות המיתולוגיות זרות לרוחם. לפי פרויד: המילה לא היתה מנהג עברי. משה קיבל את האמונה באל אחד, מאמנחותפ הרביעי, מן השושלת המצרית השמונה-עשרה.
בימים קדומים היתה חובת המילה מוטלת על האב; האב בעצמו היה חייב למול את בנו. מדוע מלה צפורה האם את בנה ולא משה האב, ומדוע רצה אלהים להרוג את משה? שבטים רבים באפריקה מאמינים עוד כיום כי אם לא ימול אדם את בנו ולא יקריב לטוטאֶם את דם המילה, - יהרוג אותו הטוטאֶם. צפורה כבת מדיין משבט מדברי נימול, דרשה ממשה שימול את בנו; היא האמינה שאלהים, הטוטאֶם, רוצה להרוג את משה. משה, כיתר יוצאי מצרים, שבטי ישראל וההיקסוסים הצפוניים, ערל היה. (בהיכנסם לארץ גללו יוצאי מצרים את חרפת מצרים מעליהם ומלו את עצמם). משה, כערל, לא רצה למול את בנו, ואז מלה צפורה את בנה, וכדי לפייס את הטוטאֶם כלפי משה, היא נגעה בדם המילה במשה, כפי שנוהגים שבטים רבים עוד כיופ, למרוח את עצמם בדם המילה; כך נהגו גם העברים הקדמונים, וע"י נגיעת הדם בו נעשה משה, בעיני הטוטאֶם, "חתן דמים למולת", שפירושו, מוהל דמים.
הנביא יחזקאל מנבא על עמים רבים, על המון מצרים ועוד, את כולם הוא מכנה בשם ערלים. ירמיהו (ט' כ"ד) מזכיר את המצרים כערלים. קיימת גם סברה, שבמצרים היו המלכים והכוהנים נימולים ובני העם היו ערלים. מסתבר כי במרכזי מצרים, בהם שלטו עמים צפוניים, לא היו נימולים, רק מסביב למצרים, בהם חיו שבטי מדבריות שהאמינו בטוטאֶם, היו נימולים.
לאפיון המצרי הלועג ליהודים שהם מלים את בשר עורלתם עונה יוסף פלביוס: "את מי הוא חושב לחכמים וליראי אלהים מן המצרים כולם, אלה הם הכהנים, והנה הכהנים האלה כולם מלים את בשרם". מכאן ברור שבמצרים היו רק הכהנים מלים את עצמם.
נתגלו תקנות מתקופת הרומאים במצרים שקבעו את מי מותר היה להביא בברית מילה. היו מגישים בקשה בכתב למושל הראשי והוא היה חוקר אם כל התנאים הדרושים לפי החוק נתמלאו. הילד צריך היה להיות ממוצא כהנים, וגם הורי הילד כהנים. כל זה היה צריך להיות מאושר בכתב. נדרשה גם הצהרה בשבועה בשם המלך החתומה ע"י מספר כהנים, ורק אז הכריזו על ברית המילה. אם הוברר על פי תעודת הלידה שהילד הוא למעלה מגיל 13 היתה הבקשה נדחית. הילד היה עובר גם בדיקת גוף קפדנית ע"י נכבדי בית המקדש, לראות אם אין בו שום פגם ומום. ברית המילה היתה זכות מיוחדת לכהנים, מחברי התורה מייחסים את ראשית ברית המילה לאברהם אבי האומה, שמל את עצמו בהיותו בן תשעים ותשע שנה. "ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו" (בראשית יז, 24).
אמרנו כי בזמן הראשון לא היו במצרים נימולים, יותר מאוחר ספגו המצרים, על ידי כיבושים, השפעה חזקה מהשמיים הנימולים. הרודוטוס כותב: "הפיניקים והסורים בפלשתינה למדו את המילה מהמצרים שקיבלוה מהכושים. והראיה, הפיניקים הבאים במו"מ עם היונים לא מלים את עצמם".
הנביא יחזקאל אומר על ירושלים (ט"ז ג') "אביך האמורי ואמך חתית".
בכל התקופות היו בארץ-ישראל טמיעות של שמיים ואסיאתיים מערביים. בסוף האלף השני מולך בירושלים מלך ששמו עבד-ח'פא – שם חתי. בראשית המלוכה של דוד ושלמה היו בני ישראל מעורבים עם הכנענים ובמשך דורות הושפעו מתרבותם. אלוברייט כותב: "את בית המקדש של שלמה בנה אדריכל מצור, פרטי הכלים של המזרח והפולחן בפנים הבית נעשו לפי התרבות הכנענית. רב הדמיון בין "חוקת הכהנים" לבין חוקי הפולחן הכנעני".

 

ב. הפריעה ומקורה.

נוסף על חיתוך הערלה, כנהוג בקרב רוב הנימולים, נוהגים היהודים גם בפריעה ומציצה. מאימתי התחילו לנהוג בפריעה זו, שהיא כעין מילה כפולה, שקורעין את העור הפנימי של הערלה, העור הפנימי הלח והדק מאד המכסה את העטרה? בימי החשמונאים, בהשפעת התרבות ההלנית, היו צעירי ישראל נוהגים למשוך את ערלתם, שתכסה את העטרה, כדי שלא יכירו בהם שהם נימולים. יהודי ירושלים לימדו את בני הנעורים משחקי התעמלות כדרכי היונים. המתאבקים היו מופיעים ערומים לעיני קהל הצופים, והיהודים התביישו להיראות בזירה בפני קהל היוונים כנימולים עם ערלה כרותה ועטרה גלוייה. לשם כך, משכו את הערלה עד שהיתה מכסה את העטרה, וכך לא הבחינו במילה.
כתוב הספר החשמונאים: "ויקימו בית משחק בירושלים כמשפט הגוים". "ויעשו להם ערלות". הם משכו את חלק הערלה הנשאר עד אשר התארכה הערלה ותכסה את כל הגיד. גם הפרידו ע"י חתוך את העור הפנימי שעל פני העטרה, וכה עשו מהעור הפנימי ערלה חדשה אשר כסתה את העטרה. או משכו את חלק הערלה הנשאר בעזרת מכונה אשר המציאו והנקראת אפיספסטור. על כל זה מספר הסופר הרומאי צלזוס.
מימי אנטיוכוס נפוץ הנוהג למשוך בערלה. בתלמוד נאמר: אמר רב הונא משוך אוכל בתרומה וכו' (יבמות ע"א א). עד תקופת החשמונאים לא נהגו היהודים בפריעת העור הפנימי של הערלה כפי שעושים כיום, ולכן אפשר היה למשוך בעור הערלה ולכסות את העטרה הגלוייה.
נגד תופעה אפיקורסית זו התקינו האדוקים שומרי הדת בירושלים את הפריעה – קריעת הקרום הרך הפנימי והפשלתו מעל זר העטרה עד שייראה בשר העטרה. העור הפנימי שנקרע מתחבר עם העור הכרות וע"י כך לא יוכלו עוד למשוך את העור ולכסות את עטרת הנימול למען תיראה כמו אצל ערל. למטרה זו הותקנה תקנה "מל ולא פרע כאילו לא מל". אופן הפריעה לא נזכר בתלמוד. הרמב"ם פסק שתיעשה "בצפרנים", מכיוון שהעור הפנימי המכסה את העטרה אצל תינוק דק מאד ודבוק לעטרה בחומר שהוא כעין דבק, יש סכנה לחתוך את העור הדביק הזה בסכין, לפיכך נקבע "קורעין את העור המכסה ראש הגיד". כי אם לא קורעין, הוא עלול לחזור ולכסות את העטרה. פריעה זו הביאה לא מעט נכים ומטומטמים, כי רק רופא מנוסה ומוהל מומחה יודע לעשות את הפריעה בלי לפצוע את ראש העטרה. לא מעט "כרותי שופכה" היו בישראל מפריעה פראית זו.
ד"ר שמואל כהן מביא מפי רופאים רבים, על מקרים של כרותי שופכה בצורות שונות, שנעשו ע"י מוהלים לא מנוסים או זקנים. בתלמוד מבוארים מקרי כרותי שופכה. (נדה י"ג א', יבמות ע"ו א', שבת קל"ה).
באמצע המאה הקודמת קמו מערערים על הפריעה וביחוד על הפריעה בצפרנים. טענו: פצע ע"י קריעה לא ימהר להעלות ארוכה. קצות הפצע ע"י קריעה אינן נמצאות בקו ישר אלא עקומות הן והקורע עלול לקרוע יותר מהצורך ולנגוע בעור הגיד או בעטרה. עור הפריעה הוא לפעמים קשה מאד והפריעה גורמת כאב עצום לתינוק, ובצפרנים קשה לנקות ותמיד נשארת זוהמה. בשנת 1843 המציא ד"ר ברנזון מכונה לפריעה, אולם היא לא מצאה מהלכים בין המוהלים.
עלינו להביא בחשבון, כי בימים קדומים היתה חובת מלאכת המילה מוטלת על האב, כל הרוצה נעשה מוהל בישראל. ידוע כי מתחת לצפרנים מסתתרים חיידקים מזוהמים, (עד פאסטר לא ידעו דבר על קיומם של חיידקים), נוכל לתאר לעצמנו את מספר הקרבנות שפריעה זו גרמה. במאה הקודמת מינו כמה ממשלות אירופה ועדות להסדיר את עניני הברית מילה כדי למנוע אסונות, הומצאה מכונת פריעה כמו מכונת מציצה, שעוד נדבר עליה.
היהודים החרדים בתקופת ההתיוונות התחכמו ולא נתנו למתיונים להסתיר את יהדותם במשיכת הערלה. הם הערימו על היהודים המתיוונים והמציאו מילה כפולה, על חיתוך הערלה הוסיפו גם פריעה, קריעת העור הפנימי של הערלה. למנהג הקדום המילה, הוסיפו גזירה קנאית על גופו של התינוק הבלתי מוגן, פריעת העור הפנימי. פריעה פראית זו היא תקנת חכמים מימי החשמונאים. אברהם אבינו לא צוּוה על כך. עד תקופת החשמונאים מלו העברים בלי פריעה, כיתר השבטים השמיים.
 

ג. המציצה ומחלות מדבקות.

ד"ר שמואל כהן בספרו "אות ברית" מביא את דברי הרמב"ם: "מוצץ את המילה עד שיצא הדם במקומות רחוקים, כדי שלא יביא לידי סכנה". בתקופות הקדומות ועד סוף ימי הביניים נחשבה הקזת הדם ומציצתו רפואה בדוקה ומנוסה נגד כל מחלה ודלקת. (רווחת סברה, שהמנהג העתיק, שהיה נפוץ עד ימינו, להקיז דם בכל מקרה של מחלה, מקורו בתקופות הקדומות, בהן היה האדם הפרימיטיבי מקריב מדמו לאלוהי האבות, הטוטאֶם, בכל מקרה של אסון ומחלה). והמציצה היתה, לפי דעתם, מגינה מפני צביית הגיד ומפני דלקת. בדורות האחרונים הוכח כי המציצה לא זו בלבד שאינה מביאה תועלת אלא שהיא אף עלולה לגרום לנזילת דם מסוכנת ומחלות.
פרופ' רוסט מוינה כתב בשנת 1811: "לפני חמש שנים ראיתי ברובע היהודים בעיר קראקא ילדים יהודים רבים, אשר בבשרם נמצאו מכות טריות אחרי המילה וגם כתמים על פני כל העור, ויען כי רק לעתים רחוקות פגשתי מחלת הזמה אצל יונקים, לכן יעצתי לרפאות במי עופרת. אבל התרופה לא הועילה כלל. במשך הזמן לבשו המכות צורה של מחלות ונריות. בדקתי את האמהות, המניקות וכל בני הבית, ולא מצאתי בהם כל אות של מחלה ונרית. והמחלה הלכה והתפשטה יותר ויותר, עד כי לא היה ילד מהול, אשר לא דבקה בו המחלה הזאת. בראותי, כי הנגועים במחלה היו רק ילדים זכרים ואף לא נקבה אחת, והמחלה דבקה בהם אחרי המילה, הבעתי את חפצי להיות קרוא אל ברית המילה, ופה ראיתי, כי המוהל מצץ את הדם אחרי המילה, ואבדוק את האיש הזה ואמצא בפיו ובבית הבליעה עקבות פצעים רבים ממחלה ונרית, כי היה נגוע במחלת סיפליס, באופן זה הרכיב את מחלת הסיפליס במאות ילדים".
בימי ה"חתם סופר" היה בוינא מוהל מומחה ומפורסם שבפיו נמצאו חבורות ונריות, ועל ידו דבקה המחלה בילדים הנימולים. אבל יען כי המוהל היה איש תקיף וקרוב לשרי המלכות, נמנעו מלהעבירו. ד"ר זאלמאן כתב, כי בהאמבורג מתו ילדים רבים אחרי המילה מחמת המציצה של המוהל החולה. מחלות רבות בצורות אפידמיה קרו בראשית המאה ה-19 בין ילדים יהודים בלבוב, וארשה, וילנה ועוד. הממשלות הוציאו צווים לבטל את המציצה. אך כל הפקודות לא הועילו. כי היהודים האדוקים אחזו בכל מיני אמצעים כדי לבטל את הגזירות ולהמשיך במציצה המסוכנת למרות החוקים שיצאו נגדה.
באסיפות הרבנים בברונשויג דנו ובעניין המציצה והוחלט לבטלה ולעשות את המציצה במכונה שהומצאה לשם כך. רופאים רבים פירסמו עובדות של מקרי מחלות השחפת אצל ילדים אחרי המילה, כי המוהלים היו נגועי שחפת. ד"ר ש. כהן בספרו הנ"ל מונה את המקרים הרבים של מחלת השחפת אצל ילדים אחרי המילה בערי רוסיה, פולין וגרמניה. ד"ר ברנשטיין-כהן מקרישינוב כותב, כי בעיר זו פרצה מגפת שחפת בילדים אחרי המילה, נתגלה כי המוהל היה חולה שחפת והדביק את הילדים במציצה. בוינה, האמבורג, לבוב, וארשה, וילנא ועוד ערים רבות מתו ילדים רבים אחרי המילה, כי מצאו בפי המוהלים מחלות ונריות, שחפת ועוד. אנו מביאים פה עובדות מפי יהודי דתי נאמן כמו ד"ר שמואל כהן. המציצה, שהיהודים קבלו אותה מהפרסים, שעסקו הרבה בהקזת ומציצת דם, עשתה שמות בילדי ישראל הנימולים. לפנינו כאן אחד הפאראדוכסים הראויים לציון. היהודים טוענים, כי המילה מגינה מפני מחלות ונגעים, והנה נתגלה שברית המילה הפיצה והדביקה בצורת אפידמית דוקא את מחלות המין המסוכנות ביותר בין תינוקות תמימים.
ד"ר נ. בוגרושוב מביה"ח "הדסה" בת"א כותב: "בחודש מרס 1945 הובא למחלקה תינוק בן 4 חדשים, במצב של גסיסה, בבסיס העטרה נראה הכיב הראשוני ובמופשעה סימנים בולטים של דלקת עוצבה שחפית. פתיחת הגופה אישרה את האבחנה. בחקירה התברר שהמוהל של הילד השחפני "מצץ" בפיו את המילה".
ומי מנה וחקר את האסונות שמוהל זה גרם בתל-אביב רבתי? במאה הקודמת נלחמו בתפוצות הגולה רופאים ורבנים מתקדמים נגד האסונות הללו ובישראל אין פוצה פה.
הרי עוד באספת רופאי ילדים בתל-אביב ב-9.3.43 מסר פרופ' מאיר, שהוא ראה הרבה נזקים אחרי ברית מילה, הטרגי שביניהם היה האסון שנגרם ע"י מוהל שחפן שהעביר חידקי קוך ליותר מ-20 תינוקות. ("הרפואה", כרך כ"ה, חוב' ב', 1943).
 

ד. שתיתת דם ומקרי מות אחרי המילה.

כיום ידוע שזמן הקרישה של דם הילוד הוא ממושך יותר מכפי הרגיל. גילו, שבימים הראשונים לחייו ירודה מאד כמות הפרוטרומבין בגוף התינוק ולפעמים היא חסרה לחלוטין, ביחוד אצל ילדים הנגועים בחולי של שתיתת דם. הוכח שהפרוטרומבין המצוי בכמות תקינה בלידה יורד במהירות בימים הראשונים לחיי הילד והוא מתחיל לעלות בתחילת השבוע השני. ירידה זו של הפרוטרומיבן הוסברה ע"י העדר ויטמין ק' בגוף הילוד בימים הראשונים. בויטמין ק' משתמש הכבד במלוי תפקידו בייצור הפרוּטרומבין. מעי הילד אינם מוכשרים בימים הראשונים ליצור את הויטמין הדרוש לכבד לשם יצירת הפרוטרומבין. נגע המחלה של שתיתת הדם פורץ במיוחד ביותרת הכליה שהיא נקודת התורפה, יותרת הכליה קשורה קשר ישיר באברי המין. בכלל ידוע שבימים הראשונים אחרי הלידה, יש לילודים נטיה מיוחדת לשטפי דם.
בשבוע הראשון של חיי הילוד, עת כמות הפרוטרומבין – החומר המקריש ועוצר את הדם בעת פציעת הגוף – ירודה כל כך, חותכים את הערלה מפין התינוק וגורמים לו איבוד דם קטסטרופלי. מקרי מות מחמת המילה נזכרים פעמים מספר בתלמוד. היה זה נפוץ מאד. המוהלים לא ידעו שום כללי היגיינה רפואית ולא הצליחו לעצור את הדם. בנגועי חולי שתיתת הדם ("המופיליה"), מחלה שנתגלתה רק בשנת 1784, הביאה המילה מות בטוח בכל הדורות. המופיליה זוהי מחלה שהנקבות-האמהות מורישות אותה לזכרים ורק הזכרים נגועים בה.
חכמי התלמוד פסקו: רק אחרי שהאשה שיכלה שלושה בנים שמתו מחמת המילה, מותר לה לא למול את הרביעי. הכוונה היא גם במקרה האחרון לדחות את המילה, "כי אתא רב יצחק בר' יוסף אמר: עובדה הוי קמי דרבי יוחנן בכנישתא דמעון ביום הכיפורים שחל להיות בשבת ומלה ראשונה ומת שניה ומת, שלישית ראה לפניו, אמר לה: לכי ומולי". גם הרמב"ם והפוסקים דנים בענין המיתה מחמת המילה. הרמב"ם שהלך בעקבות הקדמונים, פסק: אשה שמלה בנה ראשון ומת מחמת מילה כשהכשילה את כחו וכן מלה את השני ומת מחמת מילה, הרי זה לא ימול את השלישי בזמנו, אלא ממתינים עד שיגדל ויתחזק.
בזמננו אין סטאטיסטיקה על ילדים שמתו מהמילה ועל הדפקטים מסיבוכים הנובעים מברית המילה. מתוך אדיקות בדעות יצרו אשלייה שכאילו המילה מביאה תועלת רפואית. לא עלה על הדעת לבדוק ולחקור את השפעתה המזיקה. העובדה שאצל הילוד בשבוע הראשון יורד הפרוטרומבין שבדמו עד קרוב לאפס, מוכיחה על הבורות המדיצינית של העורכים ברית מילה בבשר התינוק שאינו מוגן מכל הבחינות.
בשנת 1954 הגיש הרב מטבריה, תלונה נגד הרופא של בית החולים שם, שהוא עושה ברית מילה לפני יום השמיני היות והאמהות מוּצאות, מחוסר מקום, מבית החולים ביום הרביעי או החמישי אחרי לידה ובקבוצים אין מוהל, לכן עושים זאת לפני שמונה ימים. הרב טען כי מילה כזאת אינה תופסת.
יבואו ויטענו, הנה גילה המדע את חוסר הפרוטרומבין בשבוע הראשון של חיי הולד והרי דורות עושים ברית מילה לתינוקות בגיל 8 ימים והנימולים חיים. לכאורה שום דבר אינו מתחדש בגילוי זה על דבר הפרוטרומבין. אולם נביא את דברי ד"ר ש. כהן, איש דתי נאמן, רופא ומוהל, והעובדות שהוא מזכיר בספרו על סכנת נזילת הדם ומקרי מוות אחרי המילה. הוא כותב: "הסטטיסטיקה לא תיתן לנו אף מושג כלל ממספרי החולים והמתים מחמת מילה. רופאים מפורסמים ונודעים לשם, בני ברית ולא בני ברית, יעידו ויגידו, כי מקרי המחלות אחרי המילה ומקרי המוות לרגלן לא מעטים הם. המקרה היותר מצוי אחרי המילה הוא נזילת הדם. אחריה תבוא מחלת השושנה והשבץ, צרבת הגיד והרעלת דם". הוא ממשיך: "נזילת הדם היא מחלה מסוכנת מאד, ורבים אשר נקטפו באבם על ידה. אספתי ידיעות מדויקות מאת חברי הרופאים, היושבים בערים קטנות, וכולם יעידו ויגידו כי מקרי המחלות אחרי המילה רבים מאד. ביחוד רבה מאד נזילת הדם אחרי המילה, נגד אסונות אלו השתמשו בלחשים וקמיעות. בספר אחד "ברית אברהם" נדפס באונגריה כתוב: קומט חלילה אונגעוועהנליכה בלוטונג פאר איז נוצליך די עפפענונג פון ווא דאס בלוט שטרעמט פעסט מיט פפערדע קאטה צו פארשטאפין. במקרה של שטף דם בלתי רגיל (מהמילה), יש לסתום יפה את המקום שממנו זורם הדם, בגללי סוסים. ועוד רפואות מסוג זה וגם לחשים".
ד"ר ש. כהן מביא עובדות רבות על מקרי אסונות אחרי המילה שנזדמן לו לראות. ד"ר ברנזון ראה במשך עת קצרה שלושה מקרי נזילת דם אחרי המילה והילדים מתו בין היום השלישי והרביעי אחרי המילה. ד"ר ארנפלד מספר: ביום 17 אפריל 1845 ילדה לו אשתו בן אשר נימול ע"י מוהל מומחה במעמד רופא ואחרי כמה שעות ראה נזילת דם שסיכנה את חיי הנימול. בעמל רב הצליחו לעצור את הדם. במאי 1846 ילדה לו אשתו בן שני והוא קיבל שטף נזילת דם אחרי המילה והילד מת. ד"ר ארנפלד ראה 15 מקרי נזילת דם מסוכנים אחרי המילה. היא נגרמה ע"י כך שהמוהלים היו קורעים את בשר העטרה ופוגעים בה. בספרו הנ"ל מביא ד"ר ש. כהן רשימות של רופאים שראו מקרי נזילת דם קשים אחרי המילה ומקרי מות שבאו בעקבות נזילת הדם. הוא מספר כי בהיותו רופא בפלך קובנה הביאו לפניו מקרי זיבה רבים, כמעט אחרי כל מילה היתה נזילת דם רבה מאד והיו גם מקרי מוות. במשך זמן קצר מנה 8 מקרי מוות. הוא מביא רשימה ארוכה של אסונות שנגרמו ע"י המילה.
ראוי להדגיש שוב, כי ד"ר שמואל כהן, מחבר הספר "אות ברית", היה איש דתי שצדד בברית מילה והגן עליה כסניגור נגד המקטרגים בענין המילה. עלינו להביא בחשבון שרק במאה ה-19 התחילו לפרסם באירופה רשימות של המקרים האלה. אם נשקיף על התפוצות בגולה, העיירות והכפרים הנדחים באסיה, באפריקה וגם באירופה, מקום שלא היו רופאים, ובכל בפרובינציות הנדחות בחלקי העולם, שלא ידעו אמצעים מדיציניים לעצור בעד נזילת הדם, נוכל לשער כי האסונות מחמת המילה רבים מאד והסיבה נתגלתה רק עתה: חוסר הפרוטרומבין שהמדע גילה בימינו, ועלינו להסיק מסקנות הגיוניות מהמצב.
בחודש ינואר 1958 פורסם בעתונות, כי באמריקה המציא מוהל מכשיר מיוחד, בצורת מלקחיים, לשם עצירת הדם ומניעת כאבים לתינוק בעת ברית המילה. המלקחיים הובאו לישראל, אולם הרבנות טרם נתנה את הסכמתה להשתמש בם, כי לפי הדין, לדברי הרבנים, הכרחית הקזת דם הברית.
ולמה נרחיק לכת ונחטט בעבר הרחוק? הנה קטע מעתון "הבוקר" מיום 4.2.1954 (גליון מס' 5567) שמתוכו יוברר כי גם בשנת 1954, בשנה השביעית לקיומה של מדינת ישראל, מתו תינוקות מהמילה. בקטע כתוב: "רק מבית חולים אחד (בצריפין) נודע על 13 מקרי פלצת (טיטאנוס) של הילודים. מחלה איומה זו הנגרמת ע"י חידק השורץ באדמה מזובלת, גורמת ברובם המכריע של המקרים למוות. לאחר שמקודם באות התכווצויות רשות בשרירי הגוף – כולל שרירי הנשימה – ומכאן השם העברי של המחלה – פלצת. רק לעתים רחוקות ניתן למנוע את המוות ע"י השימוש במנות גדולות של נסיוב שכנגד הפלצת. במקרים רבים מאד אין הוא עוזר. הזיהום בחיידק הפלצת בא בעקבות אי שמירה על כללי ההיגיינה בזמן הלידה. רובם הגדול של הילדים שחלו בפלצת היו זכרים שזוהמו בחיידק הפלצת בזמן הטכס של ברית המילה ע"י מוהל שדרכי ההיגיינה רחוקים ממנו. זהו פשע לגבי התינוק והוריו, ועלינו למנוע פשע זה ואבדן חיים יקרים".
ד"ר נ. בוגרשוב כותב על סיבוכים אחרי ברית מילה: רבים נוהגים להדק יפה את התחבושת וזה גורם להפרעות רציניות. א) הפרעות במחזור הדם, כתוצאה ממיעוט הדם, מופיעים כיבים באזור הכריתה, דלקת ונמק של חלקי ריקמה. הוא מביא צילומים של מומים איומים שנגרמו מברית המילה, כרותי שופכה בצורות שונות. ב) הלחץ של השופכה גורם לעיצור השתן. ההתרחבות הפיסיולוגית של צינורות השתן אצל הילוד ועדינות ריקמת כליותיו מכשירות את הקרקע לזיהומים. הוא מביא בשם רופאים אחרים שראו מקרים רבים של מיגול-השתן, שנגרמו על-ידי ברית מילה.
דברים אלה פורסמו בעתון "הרפואה" כרך ל"א, חוב' ב', בשנת 1946. כלומר, גם בשנת 1946 עוד עוסקים מוהלים בורים במלאכת המילה. גם הכאב הצורב הנגרם ע"י נזילת השתן על מקום כריתת הערלה מביא אצל ילדים לידי עצירת השתן, והילדים מרבים לבכות.
היונק מטיל עד 20 פעם שתן ביממה, כחמשים גרם כל פעם. השתן צורב את פצעי הבשר החתוך, מכאיב ומענה את הילוד עד שהוא מתאמץ לעצור את השתן.
שקילה יומית מגלה תוספות גדולות במשקל הילוד. הילד עוצר את השתן והשלפוחית המלאה נראית בבטן התחתונה כבליטה מכאיבה, בצורת כדור.
ב-9 באוקטובר 1956, בגליון מס' 2671 של העתון "מעריב", התפרסם: "מלאכת המוהל לא תהיה שטח הפקר, ועדת חקירה בין משרדית תיקנה תקנות לאחר שנודע על מקרי אסון רבים שארעו כתוצאה מזיהום ומטיפול בלתי זהיר בעת המילה. נודע כי בכפרים רבים מבצעים "חכמים" ברית מילה בלי לברר תחילה אם לתינוק המשקל הדרוש ואם הוא בריא. "חכם" אחד השתמש בשמן זית וקרעי סמרטוטים לחבוש פצע המילה לאחר שהתינוק איבד דם רב בגלל ידיו הרועדות של הזקן". לתקנות בין-משרדיות ולחוק ממש טרם הגענו.
בעתון "ידיעות אחרונות" גליון 365, מיום 11.7.58 פורסם מאמר, בין היתר כתוב בו: "מאות פעוטות ברחבי הארץ נימולו שנית, לאחר שמילתם נמצאה פסולה. מוהלים בלתי מוסמכים גרמו תקלות אלו. א. מ. חלה בצהבת ימים ספורים לאחר לידתו. הרופאים אסרו למול אותו בטרם יחלפו חדשים מספר. חמשה חדשים לאחר מכן מלו אותו, 5 ימים לאחר המילה נפח את נפשו. הרופאים קבעו כי המוות נגרם ע"י זיהום. אותו מוהל מל שנה אחת קודם לכן את י. מ. א., שנפח את נפשו יומיים לאחר המילה. הרופאים שבדקו את הילד קבעו: זיהום הדם ע"י זיהום באברי המין. להעמיד את המוהל לדין אי אפשר היה, חסרו הוכחות להאשמתו. היו לו תעודות מוהל מרבנים גדולים ומוּכרים. מדי שנה צפויים אלפי תינוקות לסכנת זיהום, מצד מוהלים הפועלים בעיקר בישובי העולים. כל שנה נולדים כ-20,000 זכרים. פעוטות אלה נימולים ע"י 300 מוהלים בערך שרק 90 מהם נרשמו ונבדקו ע"י הועדה לפיקוח על מוהלים. חוסר האחריות של המוהלים הבלתי מוסמכים מבעית ממש.
מוהל ישיש באחד מישובי חבל לכיש מל תינוק בצורה פסולה. ממשרד הדתות נשלח רב למקום כדי להיות נוכח במילה אחרת. המוהל הופיע לברית בלי כלים, ומיד שלח את אחד הילדים להביא ממרפאת קופת חולים יוד. והמוהל הסביר, שעל כל פצע שמים יוד. אין ספק כי היוד גורם כאבים נוראים. באזור הדרום פעל לאחרונה מוהל שאף הוא לא היה מצוייד בכלים מתאימים. במשך חדשים מספר הספיק מוהל זה למול כ-200 ילדים, שאצל כולם נמשכת הערלה. רבים מהם נימולו שנית".
זקנים וסתם בטלנים עוסקים במלאכה זו, מתוך חוסר אחריות כלפי כללי הבריאות האלמנטריים, אין בודקים את הסכינים, פורעים בצפרניים ספוגות זוהמה, מוצצים בפה מלוכלך. עד עתה טרם הובא מוהל לדין על גרימת מוות לתינוק באופן ישיר מהמילה. רואים אנו שאגדה המתהלכת בעם כי ברית המילה מביאה תועלת ובריאות היא בדויה ומשוללת כל יסוד.
יוהאן ספנסר כתב: "לו דאגו היהודים לבריאות ילדיהם, כי אז קבעו למילה לא את יום השמיני, כי אם לפחות את היום השלושה-עשר, שאז מתפתח יותר גופו של התינוק". אמנם גם ספנסר לא ידע על מחסור הפרוטרומבין בדם התינוק בימיו הראשונים, אולם הוא הכיר וראה כי ביום השמיני עדיין התינוק חלש מאד.
היהודים קבעו את היום השמיני, כי העריצו את המספר 8. "כן תעשה לשורך וצאנך, שבעת ימים יהיה עם אמו, ביום השמיני תתנו לי". לפי נתונים סטטיסטיים נפוצה מחלת זיבת הדם אצל היהודים. בספרד היו הרבה משפחות יהודיות נגועות במחלת נזילת הדם. היו מקרים שמשפחות יהודיות שסבלו, מנזילת דם, המירו את דתן כדי שלא יסכנו את בניהם במילה.
 

ה. הילוד.

לעתים קרובות נפוח עורו של הילוד, בייחוד באזור אברי המין, והוא עדין ואדום במידה ניכרת. לעתים לא נדירות, עורו של הילוד יבש, נקלף קשקשים או מנומר סדקים עדינים המדממים לפרקים.
"בימים הראשונים לחיי הילודים מתגלות תופעות פאתולוגיות-פיסיולוגיות באברי המין, הנגרמות מהמעבר ההורמוני מן האם אל הילוד. כיום יודעים אנו שהפוליקולין כמו גם הפרולאן עוברים אל מערכת כל הדם של הילד ומופרשים בתקופת החיים הראשונה בשתן; שני ההורמונים נמצאים בכמות רבה בשתן הילודים ללא הבדל מין. פרופ' ד"ר ל.פ. מאיר כותב על 8 תופעות שיש לראותן כנובעות מהשפעת הורמוני האם. נביא את הדברים בתמציתם: א) שטפי הדם מהפות. ב) חיידקי הפות. כידוע סטארילי הפות מיד לאחר הלידה; ואילו 32 שעה אחרי הלידה אפשר למצוא תמיד חיידקים בפות של התינוק. מהיום השלישי מופיעים מתגי דודרליין המנשלים את הנקדים וגם הם נעלמים עד גיל ההתבגרות. ג) גידול קרום הציפוי של אברי השתן. הפוליקולין גורם לתפיחת האפיתליום בדרכי השתן. עם העלם ההורמון בימים הראשונים לחיי הילד נהרס האפיתל המיוחד בשתן. ד) דלקת הערווה והפותה הפיוסיולוגית, הפרשה עבה, דביקה, בעלת צבע חלב. ה) בצקת אברי המין; סיבות הבצקות המקומיות הללו מסתברות מתוך פעולת הפוליקולין. ו) הידרקון האשכים. לעתים אין הדבר ניכר, ולעתים אחד האשכים נפוח יותר מהשני, דבר המצוי אצל כ-20% מכל הילדים הזכרים. ההידרקון נעלם אמנם ללא טיפול במשך כמה שבועות או חדשים. ז) דלקת השדים. תפיחה של בלוטות החזה המלווה פעילות בלוטית פיסיולוגית. ילדים וילדות נפגעים במידה שוה. התפיחה מתחילה לרוב ביום ה-6-5, הבלוטה מפיקה, כשלוחצים עליה, חלב-לידה טיפוסי. ח) אדמדמת טוכסית של הילודים. היא באה סמוך לאדמדמת הילדים הרגילה, אותה ההיפאראמיה הכללית, האדומה-כהה של כל העור, המופיעה מיד לאחר הלידה והנעלמת מתוך התקלפות העור". ("הרפואה", כרך כ"א חוב' ב').
צהבת הילודים נפוצה מאד, עד 70%. הצבע הצהוב של העור ושל העינים מופיע ביום השני או השלישי להיולדו והולך ונעלם כעבור עשרה ימים. גם זה קשור באי-פעילותו של הכבד בעשרת הימים הראשונים. ישנה גם צהבת פאתולוגית, הקשורה בהרכב הדם של ההורים.
ברגע יציאתו מרחם אמו מתהווים שינויים עמוקים במחזור הדם של הילוד. עם כריתת השורר נפסק מחזור הדם השלייתי שהיה קשור בטבורו ומתחיל מחזור דם חדש של הלב והריאות. הילוד, כשהוא עובר פתאום מתנאי קיומי במעי-אמו לתנאים שבאויר-העולם, עובר זעזוע, יציאתו של הילוד לאויר העולם, ההופכת אותו מעובר לילוד, מהוה משבר בחייו.
התינוק הולך ומאבד עוד ממשקלו. עקב התנדפותם של מי הגוף מהריאות ומן העור. בשבוע הראשון אחרי הלידה מפסיד הילוד עד 300 גרם ממשקלו. הוא עוד לא קולט מספיק את המזון ושינוי סביבתו מרחם האם לאויר העולם גורם ל"הפסד הפיזיולוגי של הילוד".
"קרוב לודאי שהילוד נמצא במשך הימים הראשונים אחרי הלידה במצב גופני ונפשי הדומה למצבו של מבוגר אחרי ניתוח קשה. הילוד מתנסה בנסיון קשה בעת היוולדו. הילוד מראה במשך השבוע הראשון גריוּת (נכונות להגיב על גירוי) מוחשית לגבי גירויים חיצוניים, כאילו העמידו אותו יסוריו ב"מצב הכן" הנובע מ"הלם הלידה", מפחד הלידה (גודאנף).
בחבל הטבור קיימת מערכת כלי-דם, הפועלת בשני כיוונים – אל העובר וממנו. דם האם מועבר דרך חבל הטבור אל העוּבר, מן הדם הזה מפיק העוּבר את המזון והחמצן הדרושים לו, ובכיון הפוך, עוברת הפסולת, שמפריש העוּבר, אל האם, המפרישה אותה דרך מערכת-ההפרשה שלה. טיפול בלתי זהיר וזיהום של פצע השורר, עלול לגרום לצרות גדולות. ישנם מקרי שושנה, וקרו גם מקרי צפדת. רפוי מהיר של השורר חשוב מאד כדי להתגבר על התהוות בשר החי ולמנוע דלקת. כל עיכוב בריפוי עלול לגרום להתפתחות שבר השורר השכיח כל כך.
גם הרכב הדם של הילוד אינו יציב עדיין. הרכב הדם של הילוד הוא כדוריות-דם אדומות (עד לשבעה מיליון בכל מילימטר מעוקב), ותאים לבנים רב-גלעינים (עד שלשים אלף). אצל ילד מבוגר יותר כארבעה וחצי מיליונים כדוריות אדומות ואחד עשר אלף בכל מילימטר מעוקב.
השבועיים הראשונים של הילוד הם ימי עמידה ומנוחה בהתפתחות האדם. בעונה זו על הילוד להסתגל לסביבה חדשה לחלוטין שמחוץ לגוף אמו ולהיות תלוי בעצמו. במשך תקופה זו כמעט ונפסקת הגּדילה של הגוף לזמן קצר עד שהתינוק מסתגל אל סביבתו. ובימים ראשונים אלה, עוד טרם הספיק להתרפא ולהתיבש הפצע של השורר, נועצים סכין בגוף התשוש של התינוק, את הצור הפראי של מקריבי דם!
"אפשר שהתענוגות הערבים ביותר של האיש המבוגר אינו אלא רגשות ילדות שקמו לתחיה" (הנרי ברגסון). ואנו נאמר: הסבל הקשה ביותר של האיש המבוגר, אלה הם ענויים וצער של ימי הילדות שמלווים אותו תמיד. החתוכים באברי המין הם פצעים שאינם נרפאים לעולם, זוהי חבלה (טראומה) הנחרתת עמוק בנפש ובגוף האדם לכל ימי חייו.