פרק שמיני
שוברי הפסלים
א. שני מכשירים.
בין תאי הראיה מבחינים שתי צורות: קנים ומדוכים, הקנים הם תאים ארוכים וצרים,
המדוכים הם תאים עבים יותר. מספר הקנים בעין האדם מגיע ל-75 מיליון ומספר המדוכים
ל-3 מיליונים. באור מתקצרים הקנים ומתארכים המדוכים ואילו באפלה מתארכים הקנים
ומתקצרים המדוכים.
עמוק בים, למטה מתחום חדירתן של קרני-השמש, מתרחבות עיני הדגים. עיניהם של דגי
המעמקים, המשחרים לטרפם בעלטה גמורה, נוטות לקפח את ה"מדוכים", הם התאים רגישי-הצבע
של הרשתית, ולהרבות את ה"קנים", התאים הרגישים לאור עמום. אותו חזיון עצמו נראה
ביבשה בין חיות-הלילה שאינן רואות לעולם את אור השמש.
שני אלמנטים אלה, המדוכים והקנים, מתחלקים לשני מכשירים בעלי תפקידים נבדלים, והם
נקראים "מכשיר יום" ו"מכשיר לילה". נעקוב אחרי פעולתם של שני מכשירי עינים אלה
ותפקידיהם לפי ד"ר פייגנבאום. "במבנה רשתית העין רואים (כשמסתכלים במיקרוסקופ) עשר
שכבות. השכבה האחרונה, הסמוכה לשכבת הפיגמנטים, מורכבת משני אלמנטים, תאים הנקראים
קנים ומדוכים. לפי מספר המדוכים בשכבה התשיעית של רשתית העין, שהם האלמנטים הרגישים
לראיית הצורות, כוח הראיה. במרכז הרשתית כמות המדוכים גדולה וצפופה. מרכז הרשתית
מכיל בעיקר מדוכים שהם "מכשיר יום", הם מצטיינים בראייה מדוייקת של צורות, צבעים,
והכרת עצמים שהם במנוחה סטאטית. המדוכים מרוכזים בצפיפות רבה על-ידי "הגומה
המרכזית". לגומה המרכזית עם המדוכים מיחסים את חוש הצורות. ההיקף של רשתית העין
מכיל בעיקר קנים שהם "מכשיר לילה". הוא ממונה על התמצאות בחלל והרגשת עצמים שהם
במבצ של תנועה. תאי הקנים מבצעים את הראייה באפלה; בתאים אלה מצוי חומר חלבוני
המכיל את הויטאמין א' והנקרא "ארגמן הראייה". ארגמן הראייה רגיש לאור והוא מתפרק
באור לחלבון ויטאמין א'. בחושך מתחדש ארגמן הראייה, אולם להתחדשות זו נחוצה אספקה
מתמדת של ויטאמין א'. אם אין כמות מספקת של ויטאמין א' מגיעה לרשתית, נפגעת בתחדשות
ארגמן הראייה. הקנים והמדוכים נמצאים באחורי האפיתל פיגמנטי".
העין מכילה איפוא שני מכשירים הממונים על שני תפקידים נפרדים, "מכשיר יום"
(המדוכים), שמתפקידו להכיר ולראות בדייקנות את הצורות, הצבעים והעצמים הסטטיים,
ו"מכשיר לילה" (הקנים), הממונה על התמצאותנו בחלל ועל הרגשת העצמים בתנועה. המדוכים
מרוכזים בגומה וזו אינה מסתגלת לאור עמום. באור עמום רואים בעזרת הקנים. עוורון
לצבעים כמוהו כראייה באמצעות הקנים, הנותנת אור ואפלה, אך לא שום צבע מצבעי
הספקטרום. העוורים לצבעים אין להם מדוכים אלא קנים. הראייה באמצעות הקנים
פרימיטיבית יותר מהראייה המוליך מן העין אל המוח והמכיל כ-400,000 סיבי עצב דקים
ביותר. העצבים האופטיים במוח הביניים קשורים באונות העורפיות של שני חצי כדור המוח.
האונות העורפיות עושות את מלאכת ההסתכלות. הכרת עצם הנראה לעין היא תגובה. זוהי
תגובת חלק מסויים מן האונה העורפית, וגרויים הבאים מאזור הראיה העיקרי. על ידי
הפרעה באונה העורפית מחוץ לאזור הראייה העיקרי פוגמים בכושר להכיר עצמים.
ב. האיקונוקלאזם והסירוסים.
במדע הרפואה אין עדיין מחקר ביופיסי על העינים לפי העמים והגזעים. מהתנהגות העמים
השונה ביחס לתפיסתם את עולם החוץ, העצמים והצבעים ניתן להסיק באופן כללי, גם על מצב
עיניהם.
אם נשקיף על ההתפתחות בהיסטוריה של העמים החתוכים, כוח יצירתם באמנות הפלסטית, יחסם
לצבעים וצורות מדוייקות, לעצמים סטאטיים כגון פסלים, תתגלה לפנינו תמונה מיוחדת.
מתברר כי הכושר לראות צבעים, להעריך קוים וצורות מדוייקות, כלומר כוח ההסתכלות ע"י
"מכשיר היום" הוא אצלם רפה עד למאד. הם גם מצטיינים בהתנגדות עקשנית לאמנות בכלל
ולעצמים סטאטיים אסטתיים בפרט. הם האיקונוקלאסטים, שוברי הפסלים והצלמים הקלאסיים
בכל התקופות ובכל הדורות.
לא רק אברהם היה שובר פסלים, ולא רק שופטי ונביאי ישראל התנגדו ולעגו לפסלים
וצלמים; שוברי הפסלים והצלמים בשם אידיאות, הופיעו בכל הדורות ובחלקי עולם רבים.
מוצאים אותם בשומר ובבל, במצרים, ביון, רומא וביזנטיה, בתקופת העבדות במזרח ובימי
שלטון הכמורה המסורסת. הרי אפילו כאלף שנים לאחר תחילת הספירה הנוצרית היו הכמרים
הנוצרים ברומא ובביזנטיה מסרסים את עצמם, והם גם ששברו פסלי אמנות נהדרים ויקרים.
עוד בתקופת הברונזה היה לסריסים במזרח הקרוב תפקיד ראשון במעלה בפולחנות. באגרות תל
אל עמרנה יש למלה "כומר" מובן סריס. פירוש המילה כֻמרֻם "גבר מופקר לזנות", כנראה
היה קשור לזנות הקדושה. כהן מסורס שמסוגל היה לקישוי האבר ולהזדווגות היה נמצא
במקום קדוש לזנות כדוגמת הקדשות.
עם נפילת הממלכה העתיקה במצרים, השתלטו שוברי פסלים. הם שברו פסלים עשויים אבני שחם
ודיוריט, וניפצום לרסיסים. כשמופיעים האיקונוקלאסטים באה ירידה בכל, באירגון המדיני
ובכל גילוייה של התרבות. פחד מפני העולם הבא, אמונות טפלות, לחשים,הטפה נגד רצח
וגניבה, שקר, אונאה, הוצאת דיבה, ניאוף וטומאה מינית וכדומה. כל זה אינו מעיד על
התרוממות מוסרית, כפי שמפרשים היסטוריונים, אלא להיפך, על ירידה מוסרית.
עם עלייתו של אמנחותפּ הרביעי על כיסא המלוכה מתחילה שוב שבירת פסלים. בין כהני מוף
ואון בצפון ובין כהני נוא-אמון בדרום היה ריב אידיאולוגי על מושגי צורת האלהים,
הדומה לריב באלף הראשון לספירה בין ביזנטיה ורומא, בין המזרח והמערב. מתחילה מחיקת
תבליטים ושבירת פסלים. בראֶסטאֶד משוה את המצב בימי השושלת העשרים במצרים למצב ששרר
בימי השולטים הממלוכים במאה הארבע-עשרה.
האיקונוקלאזם היה רווח בכל האלף הראשון לספירה הנוצרית. בשנת 739, בימי הקיסר ליאו
השלישי ניתן צו להצמיד כל תמונה בעלת תוכן דתי. קונסטנטין החמישי דרש מועידת הכנסיה
בשנת 754 לאסור את התמונות בשטחיה המזרחיים של הממלכה הביזאנטינית. ביוון וברומא
קמו מתנגדים רבים לאיקונוקלאזם. האיקונוקלאסטים עוררו מלחמות בין היריבים משני
הצדדים. באותה תקופה נותצו במזרח אוצרות אמנות יקרי-ערך.
המלחמה בתמונות הקדושות בביזנטיון, התחילה בשנת 726, כשפירסם ליאו ה-3 את התקנות
הראשונות שלו נגד האיקונין. ב-765 הגיעו הרדיפות נגד חסידי האיקונין לשיאן. הקיסר
ליאו ציווה על חיליו לנתוץ את צלם-הצליבה מעל שער קונסטאנטינופול. כשטיפסו החיילים
על סולם והחלו מניפים גרזיניהם, השתער עליהם המון נשים, אשר משכו את הסולם מתחת
לרגליהם וגרמו בכך למותם. פרצה המחלוקת האיקונוקלאסטית.
בתקופת מלכותם של הקיסרים ליאו ה-5, מיכאל ה-2 ותאופילוס (842-813), שלושתם היו
ממוצא אסייתי, גברה שוב תנועת המלחמה באיקונין. מענין שדוקא הקיסרית אירנה, ב-787,
והקיסרית תיאודורה, ב-813, תמכו בפולחן האיקונין וחידשו אותו.
הכמרים הנוצרים, שעד האלף השני היו מסרסים את עצמם, איבדו את כושר הראיה וההסתכלות
בעצמים סטאטיים, והיו לאיקונוקלאסטים. הם שברו והרסו פסלים ודברי אמנות יקרי-ערך
והביאו ירידה על אמנות הציור והפיסול של הכנסיה הנוצרית, ירידה שנמשכה עד המאה
הט"ז, עד הופעת הרנסאנס באירופה. באמנות ביצנץ נעלמה הגמישות המציינת את אמנות יוון
ורומא; הופיעו תמונות מוזאיקה וצורות שטוחות מיסטיות. בכנסיות המזרח אין למצוא
פסלים. הנצרות הנזירית, החתוכה באברי המין, בתקופה הביזנטינית, התרחקה ממושגי היופי
של האיקונין הקלאסי היוני עד המאה ה-16, עד התחיה של עמי אירופה השלמים.
פרופ' זלינסקי כותב: "הנצרות קיבלה את ההלניוּת. במאבק בין שתי הדתות – הנצרות
והיונות – נהרס כל היקר באמנות יון – בתור פסלי השדים. נגזרה כלייה על היצירות
היקרות המקוריות של הפידיאסים והפראכסיטלסים." אולם, ממשיך הוא, "היונוּת שקיבלה את
הנצרות, חזרה על אפם וחמתן של הקנאים אל האולימפוס של אל היופי".
אותה ארץ שהוציאה מקירבה לפנים, וגידלה את הומירוס וסוקראטס, אינה מצמיחה עוד
גאונים, כשם שארץ שהולידה וגידלה פעם חוזים, שוב אינה מצמיחה נביאים. אולם,
הציביליזציה היוונית לא מתה; הרנסאנס של עמי המערב, יורשי האמנות ההלנית, השיב אותה
לתחיה.
בתקופות הרפורמאציה באירופה הושמדה אמנות דתית קאתולית. היתה זו תנועה דתית פוליטית
נגד הקאתוליות, שנתפסה לאידיאות של הנצרות הקדומה, בלי שיהיו לה שרשים עמוקים של
התנגדות אורגנית לאמנות הפיסול והציור כמו במזרח של הכמרים המסורסים.
במקדש הכעבה עמדו פסלים, פסל אברהם אבינו, פסלה של מרים המחזיקה את ישו ועוד. עם
הופעת מוחמד נותצו הפסלים. גם בכסיקו הקדומה, בין האינדיאנים הנימולים, קם מלך שבנה
מקדש בצורת פירמידה ואסור להעמיד בו פסל, הוא הכריז: "הפסלים הם אלילי הבל וכזב,
מאבן ועץ המה, שמוע לא ישמעו וכו'". אין להניח כי לאינדיאנים האלה הגיע מעבר
לאוקינוס שמץ מהדתות המונותיאיסטיות של המזרח. "בשום תרבות שמלפני קולומבוס, בשני
חלקי אמריקה, אין במשך אלפיים השנים האחרונות אף מקרה בודד, שאפשר להוכיח ממנו על
שאילה מן העולם העתיק". (אולברייט).
בכל מקום בעולם, בו הופיעו עמים שעסקו בחיתוכים במשך כמה דורות, התנגדו לאמנות
הפלסטית. כסובלים קשות ממחלותך עיניים, שמקורן בעיקור הורמונאלי, במערכת אברי המין,
ולקויים בחושי המישוש והראייה, הם אינם מסוגלים לראות ולתפוס בהסתכלות נורמאלית את
האמנות האסתטית. ממילא הם יוצרים לעצמם אידיאות מיוחדות כאלה, על מנת לבוז לפיסול
הזר להם, ומתנגדים לו מתוך השקפה דתית, כביכול.
בראשית יצירתה של האמנות הפלסטית בתקופה הפליאוליטית, עת כיסה מעטה הקרח את מרבית
שטחה של אירופה, אלפי שנים לפני הופעת התרבות של אסיה, מצרים וארצות הים האגאי,
הצטין האדם הקדמון בראייה בהירה וחדה. הקרומאניונים הקדומים, יוצאי המשפחה הגדולה,
שלא עסקו בסירוסי גוף, היו להם עינים עזות בעלות כוח ראייה מושלם והסתכלות עמוקה
בטבע. הם ידעו כבר לצייר ולכייר תמונות ופסלים. התרבות המגדלנית יצרה ציורי במחשכי
המערות העמוקות. לפני עשרות אלפי שנים נתגלתה אצל האדם הקדמון הזיקה הטבעית ליצירת
תמונות ופסלים. לעומתם מופיע האדם הגרימאלדי בדרום השחון ועוסק מלכתחילה בחיתוכים
הפוגעים בחושי המישוש שהיו גם איקונוקלאסטים, הורסי פסלים. מאז ועד היום מצוייה
אצלם נטייה עקשנית לשבירת פסלים. אין להם חושים בריאים להתבונן בסובב אותם ולראות
את גווני הצבעים, קוי האור, הצללים והעצמים המתגלים בטבע.
ג. התודעה האנושית.
התודעה היא השתקפות של הטבע במוח האדם. תחושות כגון המישוש, הראייה, השמיעה, הריח
והטעם, הן הן הצינורות דרכם מגיע העולם החיצוני אל התודעה. המחשב מעבד את הנתונים
של התחושות למושגים. על ידי התחושות אנו קשורים עם העולם החיצוני, הן מקור
ידיעותינו על העולם הסובב אותנו.
התודעה החברתית, האידיאות, התיאוריות, הדעות, ההכרה של האדם, תלויות בחושים, שהאדם
קולט בהם את הטבע. החושים מהווים את מקורה של כל דעה.
לפי פבלוב גירויי התחושות הם מכאניזם פיזיולוגי של תהליכים פסיכיים התלויים
במכאניזם הפיזיולוגי של מרכזי המוח. על כן נקבע כושרו של האדם להכיר את העולם והטבע
לפי כושר תחושתו שלו ובעיקר לפי חוש הראייה והמישוש.
"הקליפה האפורה במוח היא אזור השיפוט והמחשבה. כל נקודה ונקודה של העור קשורה
בבליטה מסויימת של המוח. לתאי הציפוי האפיתלי החושי קשורים ריסי שמע, שערות מישוש,
פקעי ריח, פקעי טעם ותאי ראיה, והם משמשים את קליפת התחושות. כל האריגים החושיים
מקורם בעור. קרום המוח הוא קהל אנאליזטורים ומבחינים של שמיעה, ראייה, תחושת העור;
מיליארדים של תאים בקרום זה וכל אחד מהם משמש אנאליזטור לבחור רק קול יחידי אחד,
המודיע על הגירוי הבא מקול זה ולא מאלפי קולות אחרים".
הידע האנושי (התחושות, המחשבות והחויות) הלך והתפתח כיוונים נבדלים. לא הרי הידע של
הסובלים וחולים בעיניהם והלקויים בכושר-הסתכלות בעולם החוץ, כהרי זה של השלמים,
בעלי ראייה ועיניים בריאות.
ד"ר ג.ק. פרייער כותב על התודה האנושית: "היא מתגלה בשלוש צורות: בחשיבה, בהסתכלות
ובהרגשה. יש לציין ששלוש צורות התודעה אינן נבדלות זו מזו הבדל גמור, הגבולות
שוטפים ולא עומדים, והמידה בה מתעצמת האחת מהן ועולה על השאר, קובעת במידה מכרעת את
התופעות האידיאולוגיות השונות. באמצעות חוש המישוש והראיה קולט האדם את תודעתו
מעולם החוץ ובעיקר בדרך ההסתכלות. לגבי יחסי הגומלין של בני האדם, הבנתם ההדדית, יש
משמעות מכרעת להסתכלות. ההסתכלות טומנת בחובה אפשרויות של עיבוד תופעות העולם
החיצון בדרך רוחנית. ההסתכלותי נתפש ביתר קלות מן המושגי, ונשמר ביתר קלות בזכרון
האדם הפשוט. לשון המלים זוהי החשיבה, לשון הצורות זוהי ההסתכלות".
האידיאות שלנו באות מהרשמים שאנו מקבלים באמצעות חושינו. כל דרכי החשיבה של העמים
השונים, יחסיהם לעולם המקיף אותם, דמוייהם עליו, תלויים בפעילות חושי המישוש
והראייה, הקובעים את התפתחות התודעה האנושית. מושגי היופי הולכים ומשתנים יחד עם
התודעה החברתית. הכושר ההסתכלותי של החתוכים הוא שונה ומכאן המקור לתודעה שונה,
ולאידיאות אנטי-אמנותיות והתנגדות לפסלים ולצורות.
מן המפורסמות היא התנגדות הנביאים לפיסול ולתמונות. מבארים את הסיבה לתופעה זו
בהשקפתם המונותאיסטית, כי לאלהים אין צורה, גוף ודמות, אין לו התחלה וסוף. הסבר זה
מטעה מעיקרו. "האדם יוצר את הדת ולא הדת את האדם". השקפת עולם דתית זו מקורה
בלקויים בחושי המישוש והראיה. הערצת הציור ופיסול ע"י העמים הטבעיים אינה תפיסה
אלילית בלבד. באמנות הציור והפיסול, מהתקופה הקדומה ועד ימינו, נעוצים היסודות של
תרבות האדם בכל הדורות. האמנות זיקקה, צירפה ופיתחה את המין האנושי. האמנות היא
המדחף של קידמת האדם.
המתנגדים לאמנות היפה לכל צורותיה חסרים את כשרון ההסתכלות החדה והחודרת בטבע,
בעולם החוץ; נעדר מהם הקשר הנורמאלי עם תופעות הטבע. האדם יצר את אלוהיו בדמותו.
היוונים גילו את האנטומיה של גוף האדם, את ההתאמה המופלאה בכל חלקי האורגאניזם
והשלימות במבנה הגוף, את ההרמונה והיופי בעירום הגוף. החתוכים לא היו מסוגלים לראות
להתבונן בתורה האסתיטית שבצלם האדם, בהרמוניה שבאברי גוף האדם. דתם אסרה את היופי
משום שלא היו מוכשרים לראותו, בדמיונם המופשט, שהתפתח על חשבון מרכזי התחושות
הפגומים, לא קלטו את המראות המיתולוגיים אשר לכוחות הטבע האיתנים. מצבם הפסיכו-פיסי
המיוחד להם, כנימולים, הוא הגורם להתנגדותם האדוקה לציור ולפיסול.
בכל התקופות ידעו העמים השלמים להעריך ולכבד את אמנות הפיסול, לרוממה לביטויים
נעלים, דתיים וחילוניים כאחד. לעומת זאת זרה האמנות היפה לחתוכים. ההתגלות האלוהית
שלהם לא לבשה שום צורות וקוים מדעיים מדוייקים. העמים הטבעיים סימלו ויצרו חזיונות
מיתולוגיים בצורה ובדמות ובקווים מדוייקים. הסמלים והדמויות המיתולוגיות ביון הועלו
בידי משוררים ואמנים ליצירה צרופה. יצירות האמנות הקלאסית בפרו והצמיחו כנפים למדע
העתיק ולתקופה החדשה של הרנסאנס באירופה.
המדע גילה כי האור הנופל על אישון העין מגרה את הרשתית, ויוצר תמורה כימית חשמלית.
האין להסיק מכך, כי בהסתכלנו בצבעים, קוי-אור וצללים של תמונות, פסלים וצורות
אסטתיות, גורמים הללו גם הם גירוי ברשתית העין, היוצר תמורה כימית. הרי למשל, צער
ורוגז גורמים להפרשה מידית של אדרנאלין בדם. מדוע לא נגזור גזירה שווה, כי הנאה
אסתטית הבאה מראייה חדה ובהירה, מעוררת שינויים ביוכימיים מסוג התמורה הכימית
הנוצרת בעינים מגירוי האור ולתגובה פוטוביוכימית כזו מסוגלות רק עינים בריאות.
רגש היופי טבוע בכל בעלי החיים כתופעה ביולוגית. לפי דארוין: "באדם המתורבת מצטרפות
תחושות אלה צירוף אמיץ לאידיאות ולמהלך מחשבות". הטעם האסטתי נקבע ע"י תנאים
ביולוגיים וחברותיים היסטוריים. הקריטריון ליופי אינו קבוע, הוא מתחלף ומתקדם עם
ההתפתחות ההיסטורית של החברה האנושית, והוא הולך ומשתנה ע"י שינויים ביולוגיים
בהתפתחות הבלוטות בגוף האדם, הקובעות את הצורה ההרמונית של כל אבר ואבר, את הקצב
האסטתי של תנועות הגוף, ואת התפיסה הפנימית הכללית של החושים ביחס ליופי האסתטי
שבטבע יצירה אסתטית היא ביטוי הארמוני הנובע מתוך פעילותו הפסיכופיזית השלמה של
האמן היוצר והחברה שבה הוא חי. כוח הסתכלותו ורגישותו של האמן משולבים בחברה בה הוא
יוצר. האמן הוא הסייסמוגראף של התודעה החברתית. החושים שבהם מביע הצייר והפסל את
יצירתו, והם בעיקר חושי המישוש והראיה, מהראוי שיהיו שלמים, טבעיים ומפותחים להפליא
ברגישות דקה אינטנסיבית.
בקשר עם הריתמוס בגוף, משערים גם כי חילוף החמרים, ההרכבה וההפרדה הבאות חליפות,
בזו אחר זו, בעבודת העצבים, משפיעות על הרגשת הריתמוס.
נטולי חושים רגישים, דקים ובריאים מסוגלים להבין וליצור אמנות פלסטית גבוהה. העמים
המתנגדים לאמנות, מפרשים ומסבירים זאת מתוך השקפה דתית, לפי גזרה מן השמים, אולם
התנגדות זו נובעת מתוך ליקוייהם בכוח ההסתכלות.
ד. אמנות ועבודת-יד של הפראים.
נכון שגם הפראים מציירים ומכיירים ואפילו לא מעט, אולם בלי מחשבות ואידיאות של
תרבות ואמנות אסתטית. בהגדרת האמנות מתבטא פליכאנוב "ונוס הוטנטוטית, פסלי הפראים,
אין להם קשר עם תרבות ואמנות בניגוד לונוס ממילוס". הפראים סובלים מסירוסים בלוטיים
ואינם מסוגלים להגיע לשלמות הרמונית אסתטית; חושיהם קהים, כוח הסתכלותם הוא בלתי
טבעי ופגום.
"מושג היופי, על כל פנים במידה שמדובר ביפי האשה, איננו אחד תמיד, הוא שונה מאד
בגזעים שונים. אם נדון על פי הקישוטים המתועבים ולפי המוסיקה המתועבת, שרוב הפראים
מתפלאים מהם, נוכל לומר שמושגיהם האסתטיים מפותחים פחות ממושגיהם של בעלי-חיים
ירודים, למשל הצפרים". (דארוין).
טעמם האסתטי של הקאפירים למשל, קנה מידת היופי של האשה, המקובל אצלם הם שדיים
תלויים למטה ומתנדנדים ונחירים ופה מנוקבים ומקושטים מטבעות. הבוטוקודו שמה נגזר
מ"בוטוקה" או פקק, שמפקקים בו את השפה התחתונה או את האוזניים מגיל צעיר ושמחליפים
אותו מדי פעם בפקק גדול יותר עד שנוצרים נקבים גדולים בקוטר של ארבעה אינצ'ים.
מאז ימיו של דארוין הלך וגדל המגע הביולוגי בין העמים השלמים והחתוכים באסיה
ובאפריקה, עם חדירת עמי המערב לכל חלקי העולם הנידחים. אצל הכושים באמריקה נתגלתה
עליה תרבותית, ביחוד מתחילת המאה העשרים, באמנות המוסיקה, הריקוד, המשחק, והאמנות
הפלסטית. הכושים הראשונים הובאו מאפריקה לאמריקה הצפונית ב-1610, כנוצרים חדלו
ברובם למול את בשרם. במאה האחרונה הלך וגדל המגע הביולוגי ביניהם ובין השלמים.
מרכזי הבלוטות שהיו בתהליך התנוונות נתמלאו חיים חדשים.
במאה העשרים כאילו קמה לתחיה האמנות הפרימיטיבית. גם באמנות זו, הן של ימינו והן
הקדומה, עלינו להבדיל בין האמנות הפרימיטיבית של השלמים לבין זו של החתוכים.
בחודש ספטמבר 1956 נתקיים בפאריס קונגרס עולמי של אמנים כושים. מטרת הקונגרס היתה –
להגדיר את יסודות התרבות הכושית, בהשוואה לתרבות המערבית. המשורר הכושי סאדאר
סאנהוד הגדיר את הכושי, כמי שחש יותר משהוא רואה. אין לומר שאיש שחור הוא נטול
הגיון, אלא שהגיונו אינו דיסקורטיבי אלא סינטאֶטי. הגיון לבן הוא אנאליטי, הגיון
שחור הוא אינטואיטיבי.
כשם שאין להשוות מבחינה תרבותית דיאלוגים חרזניים של מזמרים ערביים, שהם גיבוב של
פתגמים ישנים בלי דמיון וללא מחשבה מקורית יוצרת, אל שירתם של והיטמן ושקספיר, כך
יש עוד פחות לדבר על דמיון וקשר תרבותי בין פסל אלילי של שבט אפריקני וצבעי מסכה
פולינזית ובין פסלי מיכאל אנג'לו ותמונות טיציאן וסזאן.
עשית מסכות וכיור פרצופים משונים של חיות ועוד, הוא אטאביזם. – אטאבוס – אבי האבות;
אלה הן הופעות תכונות של האבות, האבות הרחוקים, אצל בנים ובני בנים.
האמנות הפרסית הקישוטית הושפעה מאמנות סין אחרי כיבוש המונגולים. לפרסים, למשל, טעם
מעודן לצבעי שטיחים, במזרח מופיעות עבודות יד אמנותיות, אולם בשום מקום במזרח בין
החתוכים לא הופיעו אמנים יוצרים מתוך מחשבה פילוסופית אמנותית.
אם הפרא רואה בדמיונו את האל שפניו איומים ועקומים ואם במצרים, בהשפעת הטוטמיזם,
תיארו במשך תקופה מסויימת את האל בצורת חיות ועופות וכדומה, אם נימולים מתארים
בדמיונם המופשט את האל שאין לו צורה וגוף כלל, אם היוונים יצרו את מושגיהם
המיתולוגיים ביצירות הקלאסיות של פסליהם הנהדרים, אם עמי המזרח החתוכים מתנגדים עד
היום לאמנות הפיסול והציור והעמים הצפוניים המערביים השלמים בכל התקופות מעריצים
פסלים ואמנות הציור, הרי כל התופעות הללו, נוסף לגורמים החברתיים וההיסטוריים,
יסודן בהתפתחות פיסיולוגית שונה של הבלוטות בגוף האדם. התפתחות זו מלאה, שלמה
וטבעית, בעמים הטבעיים והשלמים, לעומתם אלה העוסקים בחיתוכים וסרוסים, שלא באו
בקשרי דם וטמיעה ביולוגית עם השלמים, לא גילו ואינם מגלים יחס טבעי לאמנות היפה
במובנה הרחב, אלו הן עובדות כלליות שאין לסתור אותן בתופעות יוצאות מן הכלל.
תופעה זו מצויה בין נימולים בארצות המערב, שהוציאו מתוכם אמנים רבים בדורות
האחרונים. נימולים אלה הם תוצאת תערובת חזקה וגלויה עם עמי אירופה המערביים,
שביניהם הם חיים דורות רבים. טמיעה ביולוגית זו חלה במאות השנים האחרונות, והיא
שגרמה אצלם לחידוש ושיקום אותם מרכזי המוח שנוגעו באטרופיה מחמת החיתוכים. מכאן
התופעה של כשרונות וגאונים המתגלים בין היהודים החיים בחלקים הגיאוגרפיים של עמי
המערב הערלים.
הכשרונות הפוטנציאליים של נימולים אינטלקטואליים מודרניים בארצות אירופה (ולא
במזרח), הם גילוי מיוחד של תחית מרכזי הבלוטות שמקורם בהשפעות ביולוגיות של הטמיעות
בין עמי המערב השלמים, ביחוד במאה האחרונה. וגם מהפרשה יתירה של הגונאדוטרופינים.
ד"ר רופין כותב: "מספר החרשים והאלמים בין היהודים עולה בהרבה, באופן ממוצע, על
מספרם אצל הנוצרים". פרופ' ד"ר י. מוזס כותב: "לפי נסיונותי בחו"ל ובארץ, נפוצה
מחלת חרשים ואלמים אצל היהודים במידה יותר גדולה לפי הערך מאשר אצל עמים אחרים". בד
בבד עם גילויי ירידה ואטרופיה בכושרו של איזה חוש, מופיעים גם עליה וסימני
הצטיינות. מכאן התופעה של הצטיינות בחוש מוסיקאלי בצורת גילויים של מנגנים
וירטואוזיים גאונים.
רגש הפיסול מקורו בחוש המישוש המפותח. הרגשת הריתמוס של הקווים והצורות זהו ריתמוס
המישוש. העיוורת הלן קלר כתבה: "לפעמים מפקפקת אני אם אין אנו העוורים מיטיבים
להבין בפסלים בעזרת היד מאשר בעיין. דומני שהזרם הריתמי הנפלא של הקוים נקלט בנו
יותר על ידי המישוש מאשר על ידי העיין". לזרם הריתמי של קוי הפיסול ואמנות הצורות
אין לחתוכים יחס והבנה מלאה וטבעית. חושי המישוש והראייה פגומים אצלם. בלי חושים
בריאים אלה אין יחס והבנה טבעית לפיסול. די להתבונן בידם של גבר או אשה במערב,
באצבעותיה הארוכות ההולכות וצרות בקצוות כחוד וברגישות האינטנסיבית של המגע המישושי
שלה. לעומת זאת קל לראות את ההיפך הגמור בידיהם של החתוכים, ביחוד אצל הגברים
הנימולים: אצבעות קצרות יותר בעלות קצוות רחבים ועבים, הרגישות של המגע המישושי
לקויה ומוזנחת. שינויים מורפולוגיים באצבעות היד ורגישותן המגעית השונה בין הפגומים
ובין השלמים בולטים כאן לעין כל.