פרק שלישי

אי ידיעה פאטאלית ודכאון מיני


א. הגילוי של פעילות הבלוטות;

ב. צורות הסריסים;

ג. מהאדם הקדמון עד ימינו;

ד. פימוזיס – ערלה צרה;

ה. מסורסים ונימולים;

ו. דכאון מיני.

 

א. הגילוי של פעילות הבלוטות.

ס. וורונוף, שהיה רופאו הפרטי של החאדיב בקאהיר, התבונן בשנת 1909 אל גסיסתו של ראש הסריסים שמת בגיל 52. הסריס גווע מתשישות ומראהו לפני מותו היה כבן 90. עור פניו היה חרוש קמטים למכביר, בשרו בלה, גופו היה כפוף ורצוץ, פעולת שכלו איטית. וורונוף שאל את עצמו: הרי חייו של סריס זה עברו ללא דאגה ויגיעה, הוא חי חיי רווחה, מניין קפצה עליו זיקנה מוקדמת זו? אז עלה על דעתו לחקור את הפעולות של בלוטות המין שנעקרו ממנו. יתכן ובחסרונן יש למצוא את מקור כל תופעות התשישות והזיקנה בלא עת. מקרה זה נתן לוורונוף את הדחיפה לחקור את פעולות ההפרשות של הבלוטות השונות בגוף האדם והוא גם שגרם לנסיונותיו בניתוחים לחידוש העלומים.
עד סוף המאה ה-19 לא ידעו דבר על ההפרשה הפנימית של הורמוני המין וקשריהם עם יתר הבלוטות. בתחילת המאה שלנו התחילו להתקדם במחקר הפעולות הביוכימיות של ההורמונים בגוף האדם. גילויים אלו הבהירו את השפעת הסירוס בגילים שונים ואת ההפרעות הנגרמות על ידי כך לפעולות ההורמונים וקשריהם ההדדיים. כיום ידועים פרטי תוצאות הסירוס, המתבטאות בהתנוונות קשה ובירידה פסיכו-פיסית בגופו של המסורס.
בלוטות ההפרשה הפנימית של ההורמונים, השרויים בזיקת גומלין עם בלוטות המין, הן: יותרת המוח, בלוטת התריס, התימוס, יותרת הכלייה, בלוטת האצטרובל. בין ההורמונים המופרשים מבלוטות אלה וההורמונים של בלוטות המין קיימים יחסי גומלין לחיוב ולשלילה: במובן של שיתוף-פעולה או של ניגוד פעולה; היינו, שפעולת האחד סותרת את פעולותיו של השני. למשל: יותרות הכליה ויותרת המוח פועלות בכיוון חיובי על אברי המין של הגבר, בלוטת האצטרובל והתימוס פועלות באופן שלילי. היחס בין התימוס ובין בלוטות המין הוא הפוך, בעיקר בגידול הגוף. בהיות יד התימוס על העליונה (לפני ההתבגרות) עת גידול הגוף מתקדם ובלוטות המין מתחילות לפעול, מתחילה התנוונות התימוס. להפרשות של האשכים יש השפעה ישירה על האונה הקדמית של יותרת המוח ועל קליפת יותרת-הכליה.
בלוטות ההפרשה מהוות בגוף מערכת שלמה, החולשת על מחזור הדם, אברי העכול, אברי המין, העור, השלד, המוח. השפעתן על מערכת המין ועל גידול הגוף בולטת ביותר. להורמונים אלה נודעת השפעה מכרעת על חיי המין ועל פעולות בלוטות המין. הם הקובעים את התכונות של הגבר והאשה מבחינה אנטומית, פיסיולוגית ופסיכית. הפרשות הבלוטות מסתננות לתוך הדם ולתוך כל שאר נוזל בגוף. הן קובעות את המידה והקצב של גדילתו, ואת התפתחות צורתו ומידתו של כל אבר מהאברים, את המרץ והתבונה בכל פעולות חיי האדם. עליהן מושתתת הקונסטיטוציה הפסיכו-פיסית של גידול גוף האדם והתפתחותו.
יותרת המוח, שהיא אורגאן זעיר, בגודל של גרגיר אפונה, יוצרת כתריסר הורמונים שונים. ליותרת המוח שלוש אונות: קדמית, אמצעית ואחורית, משקלן יחד כחצי גרם. מהאונה הקדמית של יתרת המוח מופרשים 6 הורמונים שונים, ביניהם הורמון הגידול, המעורר ומפעיל את הגידול של אברי הגוף. תיפקוד יתר או העדר תיפקוד של הורמון זה משנה את הפיסיולוגיה של אברי המין. הפעולות המורכבות של אברי המין תלויות בהורמוני האונה הקדמית של יותרת המוח. אי פעילות של בלוטת יותרת המוח גורמת לננסיות; אי צמיחה זו של הגוף מלווה גם אינפאנטיליות של אברי המין. האינפאנטיליות יכולה להשתרע לא רק על התשליב של אברי המין כי אם גם על כוחו ושכלו של החולה במחלת "הילדותיות". תיפקוד-יתר של הורמון הגידול גורם לענקיות. אם תיפקוד-יתר של יותרת המוח חל בתקופת ההתבגרות או לפניה, באה ענקיות בצמיחה מוגברת של השלד, בעיקר של העצמות הארוכות. אם תיפקוד יתר מתחיל להתפתח לאחר הבגרות, מופיעה המחלה הנקראת שריעות, שסימניה הן בעיקר גידול יתר של קצות השלד וגידול יתר של הרקמות הרכות באף, בשפתיים ובלשון, בחיך הרך, בגרון ובמיתרי הקול. הורמון אחר של האונה הקדמית מפעיל את קליפת יותרת הכלייה; ליקוי בתיפקוד הקליפה של יותרת הכליה גורם להתנוונות אברי המין.
הורמון מיוחד של יותרת המוח ממונה על הפעלת בלוטות המין. בין הורמוני האשכים ובין ההורמון של יותרת המוח קיימת השפעת גומלין. יותרת המוח מתחילה את תיפקודה בחיי העובר והיא משפיעה כבר על התפתחותו. בתקופת הילדות פעולתה מלאה. ליקוי בבלוטה משפיע במישרין על התנוונות אברי המין של הילד. גרעון בחלק מבלוטה זו מפריע בעד ניצול הסוכר, חלק מהפחמימות הנבלעות בגוף נהפך לשומן מיותר מה שגורם להשמנה. בגוף הסריסים מצטבר עודף של חמרים – הגורם גם הוא להשמנה. מופיעה התרוששות כללית של הגוף מחמרי החלבון וכתוצאה מכך באה ירידה של מערכת השרירים. משתנות גם תכונות רקמתיות של הגוף: מספר כדורי הדם האדומים של סריס יורד ומגיע למספרם אצל האשה (לאשה פחות כדורי דם אדומים מאשר לגבר). כל חילוף החמרים בגוף הסריס משתנה.
עופות צעירים שסורסו מסוגלים להעלות בשר במהירות רבה. הסירוס נעשה ע"י הזרקת חומר הנקרא "קפון" מתחת לכרבולת של העוף. דבר זה פוגע בהורמוני המין וגורם לסירוס. הכרבולת מצטמקת והעופות משמינים מהר.
אצל פועלים שעבדו בבתי חרושת לתרופות ועסקו בסטילבסטרול גילו שינויים שהופיעו כתוצאה מפעולות הורמונליות: פיגמנטציה כהה-חומה בפטמות, פס עור כהה-חום מעל לטבר ועד אמצע עור הפין, עור כיס האשכים נהפך לחום כהה-אפור, דדנות ואבוד כח-גברא. נמצאו גם שינויים פתלוגיים קשים בזרע, ודילדול האשך. אצל נשים התגלו אל-וסת וירידה כללית. את החומר סטילבסטרול מכינים לסירוס התרנגולים.
 

ב. צורות הסריסים.

כבר אריסטו הבדיל בין סריס בטרם-ההתבגרות, לבין סריס מבוגר. הגורמים ההורמונלים לתופעות אלו לא היו, כמובן, נהירים כלל לקדמונים שלא ידעו על קיומם.
עם התפתחות תורת ההורמונים וגילוי הרכבם הכימי ופרטי תפקידיהם בכל מערכות הגוף, התחקו על שרשי הסיבות להבדלי צורת הסריסים ולשינויים המורפולוגיים-אנאטומיים שלהם. מצויים ביניהם רמי-קומה ורזים, בעוד שהאחרים הם גוצים וכרסתנים. התפתחויות בלתי נורמליות אלו של הסירוסים נגרמות בהתאם לגילים השונים, בהם הם נעשים. מי שסורס לפני ההתבגרות, גדל מאוד, צורתו שונה מזה שסורס בנערותו או אחרי ההתבגרות, לאחר שגידול האיברים כבר נשלם. אלה הם הבדלי צורות בולטים לעין כל. צורות נבדלות אלו של הסריסים וגידולם המורפולוגי הספציפי תלויים בזמני הפעלת ההורמונים בגוף, לפי קשריהם ויחסי השיתוף והסתירה ביניהם ובין בלוטות המין.
ההורמונים המיניים הם חלק אורגני של כל המערכת הפיסיולוגית. קשריהם הביוכימיים עם יתר ההורמונים קובעים את צורת התפתחותו הפסיכו-פיסית של האדם. מי שסורס בגיל הילדות קומתו גבוהה, עצמות הגפיים שלו ארוכות; חסר הוא את הורמוני המין שיבלמו את השפעתו של התימוס, הפועל עד תקופת ההתבגרות. אחר-כך הולכת פעולת התימוס ורפה. מן המפורסמות הוא, כי הסריסים הם חסר אופי, נעדרי כושר היצירה והחויה האסתטית, הפכפכים ואוהבים לשקר, נוטים למעשי רמאות והונאה, אנוכיים, גסים. חותם האינפאנטיליות טבוע עליהם כל ימי חייהם. לקוי והפרעה בהורמוני התימוס, יותרת הכליה והתריס, משפיעים על התפתחות מינית מוקדמת והתבגרות מהירה.
עד ראשית המאה העשרים לא היה ידוע כלל מה רב ערכן של בלוטות המין לשלמות הגוף ולהתפתחות גידולו הנורמלי. כיום ברור וגלוי, כי הסירוס היה אי-ידיעה פאטאלית של דורות רבים. כל עוד לא גילו מדעי הטבע בזמננו את תפקידי ההורמונים בגוף האדם, היה עניין הסירוס ומהלך השפעתו על הגוף מעין פרשה סתומה, אפילו בשביל טובי המוחות של האנושות.
עם התהוות המשק העתיק, סורסו בכל סוגי החיתוכים למטרת הדת והעבדות, מיליוני ילדים, נערים ומבוגרים וכן גם ילדות ונערות שפות. הטפת מוסר וקריאות לצדק היו רפי-אונים מכדי לשנות את ההרגלים האכזריים של הטלת מומים וסירוסים הפוגעים בשלמותו של גוף האדם. התקדמות המדע המדויק מימי הרנסאנס ואילך, הביאה לגילוי אמצעים ותנאי ייצור חדשים והמשק הפיאודלי הולך ונעלם. מאותו זמן התחקו מדעי הטבע גם על שורשי העובדות האנאטומיות והפסיכו-פיסיות הפועלות בגוף האדם, ולמדו לדעת שהסירוס מביא נזק והתנוונות כללית לגוף. התקדמות התרבות וגילויי המדע אילצו את האדם להיגמל ממעשיו ומדרכיו המוטעים במעשי סירוס. כך הולכים ונעלמים "סריסי המלך" והעבדות המסורסת.
בשבילים נידחים בין הרי חבש וערב אפשר לפגוש גם כיום קבוצות גברים, שנחטפו וניצודו על ידי נוכלים והמובלים למטרת סירוס. הם יסורסו בצורה פרימיטיבית ואכזרית וללא שום אמצעים סינטאריים; חלק גדול מהם יפול בדרך ויגוע, ואילו הנשארים בחיים יימכרו כעבדים לשרת בהרמון נשים ושפחות של עריץ מושלמי באפריקה. אלה הם אחרוני "סריסי המלך" ההולכים וכלים מעל פני כדור הארץ.
בזמן האחרון הובעה השארה כי בארצות ערב נמצאים עוד כיום כחצי מיליון עבדים סריסים.
 

ג. מהאדם הקדמון עד ימינו.

האדם הקדמון לא ידע את סוד הזרע בצמחים, בחיות ובאדם, ולא ידע דבר על התפקידים של אברי המין ועל הקשר בין ההזדווגות של הגבר והאשה לבין ההיריון והלידה. האמבריולוגיה היא בכלל מדע צעיר. בתקופות הקדומות, כאשר הרגישה אשה בהריונה, האמינה כי רוח חדרה לבטנה. האדם הקמאי האמין, ושבטי הפראים מאמינים גם כיום, שרוחות של הטוטאם מצפים להחייאתם במקומות מסויימים והם חודרים לגוף הנשים העוברות באותם המקומות, וכך בא ולד לעולם. האדם הפראי הסיק מסקנת השוואה מהעובדה, שבמות ראש השבט, נעלם ממנו הדם, כלומר הנפש נעלמת. והנה דם זה מופיע וזב מהאשה, הרי שהאשה נטמאה מרוחות ושדים שחדרו לבטנה. האמונה בטומאת האשה, ובפרט בימי נידתה, קיימת גם בימינו. מאותן התקופות הטרום-היסטוריות עד ימינו עברו עשרות אלפים בשנים. חיים אנו עתה בתקופה בה יודעים להתבונן באמצעות המיקרוסקופ, בתנועות התאים והווירוסים ולהבחין בפעולות העדינות ביותר של הבלוטות ואפשר לנו לחקור את התפתחות הזרע היחיד של הגבר, האחד מבין מיליונים, החודר לביצת האשה, כיום ניתן לעקוב אחרי גידולו של העובר. מה רב הוא המרחק מראשית הופעת האדם הקדמון ועד היום, ובכל זאת לגבי כמחצית האנושות, כאילו לא נשתנה דבר תחת השמש על אף הגילויים העצומים במדעי הטבע. מיליוני בני אדם שומרים עוד על מנהגי חיתוכים שונים באברי המין.
האדם תמיד צעד וצועד קדימה. הוא השתחרר מהקרבת בני אדם, מהקרבת אברי המין והסירוסים השלמים, ועתה הגיע הזמן, שעליו להשתחרר גם מהסירוס האחרון, מברית המילה, ויחד עם זאת מכל צורות הדיכוי המיני.
מכל הסוגים של הטלת המומים והחיתוכים, חיתוך הערלה בצורת ברית מילה הוא עדיין הנפוץ ביותר. מאות מיליונים מחזיקים וממשיכים בסירוס הורמוני זה מתוך אי ידיעה פאטאלית וטראגית. העמים הנימולים מדמים לעצמם, כי בחתכם את העור הדק שמעל לעטרת הפין, הערלה, הם מקיימים רק טכס דתי ותו לא. לחתיכת עור זו, הערלה, אין מיחסים כל חשיבות, כאילו בטוחים הם שחסרונה לפין אינו מזיק ואינו פוגע כלל באברי המין ולא בגוף הנימול. הן הפין של הנימול ממלא את תפקידיו המיניים, "מתקשה", מזדקף וחודר לפות ומעביר את הזרע לרחם האשה. הנימול יש לו התרגשות מינית, ואולי גם רגש מיני מגרה חזק יותר. אי-השקט המיני והבלתי מרוסן אצל הנימולים מושך ומפתה אולי יותר מאשר אצל ערל בלתי נימול.
לאחר שהאדם נימול כשהיה תינוק או ילד, הרי זה נהפך לו להרגל ולמושג פיזי מושרש, כדבר טבעי שאין להרהר אחריו. בדיעבד הוא ממציא לכך נימוקים שמרניים מקובלים, המצדיקים את המנהג העתיק הזה, שמבחינה מדעית לא נדבק כל עיקר. עד היום לא עלה כלל על הדעת לבדוק ולעקוב אחרי השפעת חיתוך הערלה מהפין על כל מערכת בלוטות המין וגוף האדם הנימול, לאור כל הגילויים הרבים של הכוחות הביופיסיים והביוכימיים, הפועלים בגוף האדם.
רבים רגילים לחשוב לתומן שברית המילה מוסיפה לבריאות הנימולים, ושזהו ניתוח מועיל המונע אפילו מחלות. גם פרופיסור פורל ואחרים הצביעו על הצד ההיגייני, כביכול, שבברית המילה. לא מזמן נימול נסיך מבית המלכות האנגלי. ומובן שהאצולה האנגלית נוהגת ללכת בדרכי בית המלכות, גם נכדיו של ראש ממשלת בריטניה נימולו. ועוד רבים המחקים את מנהגי "החברה הגבוהה".
גם נוצרים ערלים, החיים בין עמי המזרח ובאים אתם בקשרים קרובים, נוהגים לפרקים לערוך ברית מילה לילדיהם. תופעה זו של חיתוך הערלה אצל עמים ערלים נפוצה גם בארצות הברית. ישנה סברה ש-20% מילדי הנוצרים הנולדים בארצות הברית נימולים, בטרם תעזוב היולדת את בית החולים. הסיבה היא: השפעת הרופאים הנימולים הרבים בבתי החולים באמריקה.
גם הרופאים המודרניים עוסקים, איפוא, בניתוח סירוסי זה מתוך אי-ידיעה טראגית. אין זה עולה כלל על דעתם ללמוד ולבקר, לאור כל החומר המדעי הרב שנצטבר במאה העשרים בכל מדעי הטבע והרפואה, אם חיתוך הערלה אינו מזיק ואינו פוגע בבריאות הגוף ובשלמותו.
בשבועת הרופאים של היפוקרטס, היה הרופא נשבע, שלא יעשה שום מעשה סירוס. דבר זה נחשב בעיני היווני הקלאסי למתועב (גומפרץ). הרודוטוס כותב: "את גיד הערלה מלים המצרים לשם נקיון, כי הם מבכרים להיות נקיים מלהיראות יפים". האדם ההלני הקלאסי ראה בסירוס וגם בחיתוך הערלה משום כיעור ופגיעה קשה בשלימות האסתטית של הגוף. החיתוכים באברי המין יצרו אל עמי המזרח את השאיפה האנטי-פיסית בניגוד ליוונים, להסתיר מתוך בישנות את מערומי הגוף הנפגע, מתוך רגישות מינית בלתי טבעית, פורנוגרפית, לעירום הגוף של הזכר והנקבה.

 

ד. פימוזיס – ערלה צרה.

פימוזיס – זוהי תופעה של פמה צרה, כשהערלה ארוכה ושפתה צרה וקשה להשפילה ולגלות את העטרה. מאליו יובן שהמדובר הוא כאן בערלים. חסידי המילה מונים את כל ההפרעות והמחלות בהן נגועים הערלים הנולדים עם פמה צרה, והתרופה נגדן היא, לדבריהם, ברית המילה. מכך הם מסיקים, שברית-המילה מביאה תועלת כללית. מקרים של נולדים בעלי פמה צרה, הם תופעה נדירה; אחוז החולים ביניהם הוא זעום ויש לה תקנה באמצעים אחרים, כגון הרחבת הערלה, חיתוך בתווך ועוד. מבחינים בין פימוזיס חלקי וכללי. אצל ילדים דבוקה הערלה אל העטרה והפימוזיס בתקופת הילדות היא דבר טבעי. העור הפנימי של הערלה צמוד בחומר דביק לעטרה וקשה להפריד ביניהם. אחרי השנה הראשונה מתחיל הדבק מתחת לעור הפנימי להתפורר.
רופאים נימולים רוצים להוכיח שישנן מחלות שהן מנת חלקם של ערלים בלבד ולא של נימולים. אם ישנה איזו מחלה שערל סובל בערלה ונימול לא, הרי זה מפני שלנימול אין כלל ערלה. הרי זה דומה כאילו נאמר: כי אדם אשר קצצו לו את בוהן ידו לא יחלה לעולם באצבע זו, מכיון שבכלל אין לו בוהן.
יש חוקרים הסבורים, כי אברהם, אבי העברים, היה לקוי בפימוזיס והוא ירד מצרימה ללמוד את מנהגי המילה מכוהני מצרים. קיימת סברה, כי הדרומיים היו עורכים ברית מילה בגלל ערלותיהם הארוכות והעבות. גם אם להניח כי סברה זו נכונה, הרי אין זה מן הנמנע, שהגידול המופרז של הערלה אצל הדרומיים בא כתוצאה מהחיתוכים.
במקרה שנוצרי ערל נולד עם פמה צרה ובהתבגרותו בעת הזיקפה, כשהפין מתקשה ומתרומם והעטרה נלחצת דרך שפת הערלה הצרה, היא גורמת כאבים וגירויים, אזי משתמשים נגד תופעה שכזו על פי רוב בתרופה הקרוייה חיתוך הערלה, אותה למדו מהנימולים, במקום לחפש ריפוי ואמצעים בהרחבת הפמה ולא בקיצוצה.
נוצרי ערל מבוגר, המל את ערלתו, עוד יש לו חויות מיניות שלימות כשל ערל, בעזרת מרכזי הזכרון. המעבר הביופסי מערל לנימול אינו מתרחש בבת אחת, זהו תהליך של שנים. הטמיעה הביולוגית והשינויים המורפולוגיים, הסתגלות הבלוטות ומרכזי המוח של ערל המל את עצמו להפרעות ההורמוניות, שנגרמו לו מחיתוך הערלה, נמשכות כמה דורות. טראנספורמציה זו מתגשמת רק לאחר שהבנים והנכדים עד דור רביעי וחמישי מלים את עצמם, ובאים בטמיעה ביולוגית ע"י נישואים עם עמים נימולים. הקונסטיטוציה האישית והמנטאליות שלהם הולכת ומשתנה עד שכעבור דורות הם נהפכים בכל התשליב הפסיכו-פיסי לנימולים, הנבדלים ומתרחקים מהערלים ושוב אינם דומים להם. אחרי תופעות אלו אפשר לעקוב ולמצוא אותן אצל גרים, וגם אצל יהודים שהפסיקו לימול ההולכים ונטמעים בקרב הערלים.
 

ה. מסורסים ונימולים.

כשם שלא ידעו עד תחילת המאה העשרים על פרטי התוצאות השליליות, הנגרמות לפעולות ההורמונים בגוף על ידי הסירוס המלא, כן גם טועה ושוגה מתוך אי ידיעה פאטאלית כמחצית האנושות הממשיכה בכל סוגי חיתוכים באברי המין, לרבות חיתוך עור הערלה הנפוץ מאד – ברית המילה, שגם היא פעולה קאסטראציונית.
לכאורה אין להבחין בנימולים סימנים דפקטיביים חולניים בולטים כאלה, שניתן להשוותם לאלה של סריסים, הרי הסריסים מגלים תכונות בלתי-נורמליות גלויות וברורות, כגון גידול מופרז או אינפנטיליות, אי-כושר לעבודה פיזית קשה וכדומה. הנימולים החיים בין עמי המערב הערלים דומים להם במובן ידוע עד כדי כך, שאין להבדיל בינם ובין הערלים מבחינה חיצונית והם נראים בריאים ושלמים כמוהם. הנימולים מגלים אינטליגנציה גבוהה והתפתחות תקינה. לרבים מהם כשרונות גדולים ואפילו גאוניים, ומצטיינים הם בענפי המדע והתרבות השונים.
הנימולים שישבו במאות האחרונות בארצות המערב הגיעו לדרגת הסתגלות אל תרבות העמים האלה עד כדי כך, שכמעט ואין למצוא ולהבחין ביניהם שום הבדלים. פרט לכמה סימנים חיצוניים: קוי ריסי העינים אצל רבים מהם יורדים בשפוע לצד האזנים, והאזנים הן יותר גדולות ונוקשות; גם צבע העור והשערות הוא יותר כהה אצלם בגוונים שונים.
גם באתונה, ברומא ובביצאנץ נתגלתה התופעה של הצטיינות ואינטליגנציה טיפוסית אצל אלפי סריסים, שגילו כשרונות גדולים ומילאו תפקידים אחראיים וזכו אפילו למשרות מכובדות. את עניני הכספים של הקיסרות הרומאית ניהלו סריסים. הם בנו להם ארמונות, כגון ארמונו של הסריס פוסידוס, שהיה יפה יותר מהיכל הקאפיטול (פרידלנדר). הרומאים לא ידעו דבר על הפרשות ההורמונים ועל השינויים המתהוים בקונסטיטוציה האישית של גוף הסריס ע"י שינוי האינקרציה הבלוטית. בלי הגילויים של מדעי הטבע בדבר הפעולות הפיסיולוגיות והכימיות של הבלוטות בגוף האדם הידועות לנו כיום – לא יכלו הרומאים לדעת ולהתבונן אל פרטי ההבדלים הדפקטיביים הפנימיים, הקיימים בין הסריסים לבין השלמים. הסריסים נבדלו בצורתם החיצונית, אולם גילו כשרונות במקצועות ידועים, כגון יציקת מטבעות, כספים וחשבונות. מובן שהאימפריה הרומאית ניצלה את כשרונותיהם אלה לעניניה היא. גם מקצוע הרפואה היה בידי העבדים המסורסים.
מצב דומה שורר כיום ביחס לנימולים. כל זמן שלא נתגלה ערך החומר של הבלוטות שבעור הערלה וקשריהן עם יתר ההפרשות ההורמוניות, הקובעות את גידולו של גוף האדם, לא עמדו על מקור ההבדלים בקונסטיטוציה האישית השונה, הקובעים את מצבם הפסיכו-פיסי המיוחד של הנימולים. אולם לאחר שנעמוד על העובדות המראות בעליל, כי חיתוך הערלה אינו אלא עיקור הורמונאלי, אז ייראה לנו מצב הענינים באור שונה מעיקרו. ההבדלים בתורת התפתחותם של הסריסים, ענקיים ורזים או ננסים ושמנים, תלויים בגילים שהסרוס המלא נעשה בהם, אף הבדלי הצורות בהתפתחות העמים הנימולים, ההבדלים המורפולוגיים ביניהם לבין עצמם, תלויים בגיל שברית המילה נעשית בו. לא הרי זה שחתכו לו את הערלה בינקותו כהרי זה, שחותכים לו את הערלה בילדות, בגיל הנעורים או הבגרות. סימנים חיצוניים ופנימיים אלו אינם בולטים אמנם אצלם, אולם כשייחקרו בכל פרטיהם במלוא בהירותם ומשמעותם, הם עתידים להתגלות.
כשם שישנם סריסים גמורים ששללו מהם את בלוטי האשכים ואין להם תאי זרע מפרים, אלא שיש להם כוח הזיקפה והם מסוגלים להזדווגות, כך גם חתוכי הערלה אינם מסורסים בכוח ההפראה של תאי הזרע, אלא שנפגמו מבחינת השלמות הפוטנציאלית של הורמוני המין, והם לוקים בדיספונקציה אנדרוקרינית.
המדע גילה שההורמונים המיניים, האסטרוגאנים של האשה והאנדרוגנים של הגבר, משמשים כמעכבים או מאיטים את פעולת האונה הקידמית של יותרת המוח. אצל סריסים מייצרת ומפרישה אונת יותרת המוח הקידמית עודף של הורמונים היפופיזריים, הגונאדוטרופינים נפרשים בשתן.
גם אצל נשים וגברים בגיל ה"קלימאקטריום", בזמן הפסקת הוסת של האשה, וירידת כוח הגברא אצל הגבר, אחרי גיל חמישים, מופיעים ערכים גבוהים יותר של גונאדוטרופינים. בפעילות יתרה זו של האונה הקידמית אצל סריסים, מחוסר הורמוני האשכים שיעכבו בעדה, ובדיספונקציה של פעילות האנדרוגנים במערכת הבלוטות של הנימולים, המגלים סימני אינפנטיליות בבלוטות אברי המין, חוסר טסטוסטרון המביא לקישוי האבר וכו' (ראה להלן), יש למצוא את הגורמים לגילוי הכשרונות המיוחדים אצל סריסים ונימולים. בין הנימולים בגיל הילדות, בגיל הנעורים והבגרות קיימים הבדלים אנאטומיים בצורת גידול הגוף ובהתפתחות מרכזי המוח והבלוטות. ההבדלים המורולוגיים בין העמים והשבטים הנימולים השונים, תלויים בזמני הפעלת הורמוני האשכים והפרשות מין אחרות, והפרשות הערלה בכלל. חיתוך הערלה גורם להפרשה בלוטית דיסהרמונית שלילית; צורת השפעתה המזיקה על יתר ההורמונים תלויה בגילים הנבדלים שבהם חותכים את הערלה מעטרת הפין. ההבדלים הם, מגיל של כמה ימים ועד 15 שנה. הקונסטיטוציה האישית, התכונות והקוים הפסיכופיסיים המיוחדים לכל נימול, מושתתים על הבדלי הגילים אשר בהם נפגעת מערכת הבלוטות מהחיתוכים.
 

ו. דכאון מיני.

פרקים אלו נכתבו בעיקר, על סירוסי החיתוכים הפיזיים באברי המין של האדם. נקדיש כאן כמה דפים לסירוסים מיניים פסיכיים, שמקורם בחינוך המוסרי, הדתי-חברתי המסולף, המדכא ומסרס את הפוטנציה האורגאסטית.
בתחילת המאה העשרים גילו את הדיכוי המיני הפסיכי, את השפעתו המזיקה על התפתחותו של האדם החופשי והבריא, דיכוי הגורם למחלות פסיכוסומאטיות קשות. המדע גילה, שגורמים רגשיים ופסיכיים משפיעים השפעה ישירה, דרך המוח הגדול וההיפותאלאמוס, על כל הפעילות האנדרוקרינית. דיכוי מיני פסיכי גורם למחלות קשות גם לערלים, הרי דיכוי פיזי על-ידי חיתוכים, על אחת כמה וכמה, שהוא מביא לנפגעים – לנימולים, מחלות רבות.
זיגמונד פרויד גילה את תפקיד המיניות באטיולוגיה של הנברוזות. כי מקורות הנברוטיות וההיסטריה הם בעיקר בדיכוי מיני וכל נברוזה מקורה בתיפקוד הסכסואלי. לא היה זה מקרה שדוקא רופא נימול הוא שגילה, שהיסוד לנברוזה היא מיניות שדוכאה. כיום אנו יודעים ברורות שפגימה ברגשות מין כמוה כפגימה בבריאות ובשלמות הגוף כולו.
המילה, חיתוך הערלה והפין, מדכאה ומחלישה את הרגש המיני וגורמת לדיספונקציה בבלוטי המין (ראה להלן). הרי כל נימול הוא נברוטי ושום אדם נברוטי אינו בעל פוטנציה אורגאסטית ומיניותו לקויה. החיתוכים באברי המין גורמים לנכות ביולוגית ברגשי האורגאזם השלם והבריא, יותר מהדיכוי המיני הפסיכי.
לפי ד"ר ו. רייך האורגאסמה היא תופעה ביולוגית יסודית משום שההתפרקות האנרגטית האוגאסטית חלה בשרשי התיפקוד הביאולוגי. התפרקות זו מחוללת בצורת התכווצויות והתפשטויות אי-רצוניות על כל המערכת הפלסמית. פוטנציה אורגאסטית משמעה – יכלתו של האדם להתמסר בשלמות ועד כדי שכחה עצמית ממש בהזדווגות המינית. תיפקודה של האורגאסמה הוא המפתח לבעיות האנרגיה של הנברוזה, הנברוזות הן תוצאות של סטאטיס (עיצור) של האנרגיה המינית. סטאטיס זה נגרם על-ידי הפרעה בהתפרקות של האנרגיה המינית באוראניזם. אין כל הבדל אם המנגנון הפסיכי מפרש פירוש לא נכון את העובדה הזאת עקב ההפרעה הנברוטית, או אילו אידיאולוגיות מפתח האדם סביב הדיסהרמוניה שבמערכת המינית שלו.
ד"ר ו. רייך מסביר את דיכוי הדחפים הביולוגיים, ביחוד של הפונקציה המינית, המגיב בהתכווצות של מערכת השרירים. האהבה והיצירה של אורגאניזם מכווץ מהולות תמיד בשנאה, בפחד וברגשי נחיתות, בחוסר בטחון עצמי וכו'. וכל אלה חבויים בפנים וכלפי חוץ מופיע טוב-לב שטחי ועליצות שטחית.
הוא מבחין בין שני טיפוסים אנושיים עיקריים: הטיפוסים הגאניטאלי והטיפוס המשורין. הבוחן של הטיפוס הראשון הוא פירוק אנרגיה ביולוגית באוגאסמה טבעית שזוהי פונקציה ראשונית של האורגאניזם כולו. וכל זה אפשרי כשאין שום הפרעות לפוטנציה אורגאסטית. האדם המשורין כל תכונותיו מקורן בחרדה, בין אלו המעידות על מיסטיציזם דתי, או נכונות חסרת טעם ליהרג. יחסו של האדם המשורין הוא יחס של זרות ואנטאגוניזם. הוא יחשוב את עצמו ל"משהו מיוחד במינו", לבן "גזע מובחר" ו"ממלכת כוהנים". את הטבע יכנה "שפל", "בהמי".
הפחד מפני עונש בעד התנהגות מינית בימי הילדות והנעורים מלווה חלק חשוב מהאנושות עד היום. דיכוי המיניות הוא דיכוי התרבות האנושית: בספרות, בפיוט, באמנות ובכל היצירות הקלאסיות והעממיות יש לאדם ענין רב במיניות, ואפילו השפעה מרכזית. רוב רובם של הסרטים עוסקים באהבה, מה שמוכיח כי המיניות היא הגורם החשוב ביותר בחיים. ואולי מקור הכשרונות הגדולים של גאונים ואמנים אינו אלא באנרגיה המינית. המיניות נותנת את העונג הגדול ביותר בחיים, היא מלווה את הצורה העליונה של אכסטאזה. "רגשות התאווה העזים מהדקים את קשריו של האדם אל החיים, שנעשים יקרים לו לאדם יותר". (מ. הירשפלד).
עד שנות העשרים של המאה שלנו לא היה ידוע במדע המושג של חיי מין מספקים. "האנושות כבולה בכבלים שחושלו על-ידי דורות של שונאי חיים" (ה.ס. ניל). השונאים מיניות שונאים גם את החיים, הם אימפוטנטים או קרירים בחיי מין, או שאינם מקבלים אלא סיפוק חלקי.
מתוך שאיפה לנצחון הרוח על החומר היו הכהנים והכמרים בתקופת אלף השנים הראשונות של הנצרות, בחלק המזרחי של הממלכה הרומית מסרסים את עצמם כולם בלי יוצא מן הכלל. ועד המאה שלנו נהגו עוד כיתות דתיות בסירוס, כמו ה"סקופים" ברוסיה.
המיסטיציזם והפחד הדתי מאלהי האבות נובע מהחיתוכים והדיכוי המיני במזרח, שממנו עבר דרך הנצרות לעמי המערב. הנימולים שאינם מגיעים לבגרות ביולוגית מלאה (ראה להלן), המביאה חירות אישית, קרובים לחויות האבות ופחד אלהי האבות, "אל קנא ונוקם", רודף אותם. מהמשפחה הקטנה עבר הדכאון המיני לחברה הפטריארכלית, בה קם השלטון של הגבר, שדיכא את האשה ואת הילדים.
"הילד הגדל בלי אשמת מין, בלי הרגשה שחטא איזה חטא מיני, לא יזקק לעולם לדת כלשהי, ולא יפחד משום אל ולא יבקש סליחה מאל ארצי (אב) או שמיימי (אלהים). אנחנו יכולים ללמד את ילדינו דת רק אחרי שאנו מסרסים אותם, לאחר שאנו שוללים מהם את גברותם המלאה" (ה.ס. ניל "המשפחה והילד החפשי"). כאן הוא המקור לעובדה שרוב הנימולים בכל הדורות ועד היום הם דתיים המפחדים מהאל הנסתר והנורא, והם חיים במשטר תיאוקראטי. האדם הסובל מדיכוי מיני, - בין על-ידי חינוך פסיכי-מוסרי מסולף ובין מדיכוי פיזי על ידי חיתוכים -, הוא שמרני ואינו סובלני לאמיתות חדשות, לרעיונות ולגילוים חדשים, והוא כרוך בקנאות אחרי מסורות קדומות.
תורת הפרישות של הנזירים והכמרים, מוסר הפרישות מתענוגות העולם הזה כדי לקבל שכר בעולם הבא "גינתה כל יחסים גופניים כחטא. אוגוסטין הקדוש התבטא בגסות ילדותית: "אנו נולדים בין הצואה והשתן", כדי להגעיל את המשיכה הגופנית לאשה. אגדה קופטית נוצרית מהאלף הראשון לספירה, שהיא טיפוסית לדיכוי המיני, מספרת על ארכלטס שנדר לא לראות פני אשה כל ימי חייו, וכשנודע לו שאמו באה ממרחקים לבקרו, התפלל למוות. תפילתו נשמעה והאם יכלה רק לקונן על גופת בנה. הדת טיפחה את האמונה כי האדם נולד בחטא וזקוק לגאולת הנפש על-ידי עינויים ועונשים. ההזדווגות על האורגאזמה המביאה עונג עליון היא הגדול בחטאים. על האדם לכפר ולטהר את עצמו מטומאה זו.
האשה נחשבה כ"יצר הרע" שקרם בשר. רבים רואים עוד עד היום את חיי המין, כשיא הבלתי טהור, כבהמי ומשפיל, ככניעה מושפלת לתאוות בשרים. החטא המיני נחשב לגדול שבחטאים והוא היסוד השלילי בחיים במשך דורות. הדת הנוצרית העבירה את הכיסופים לאהבה לאפיק רוחני. בצורת הערצת המדונה האלהית. גם בספרי הקבלה פירשו את האהבה שב"שיר השירים", כשהיא מכוונת לאהבת השכינה והמטרוניתא הקדושה, ולא לבשר ודם.
"אין אנו יוצרים הרגלים רעים על ידי התמכרות לתענוג; אנו יוצרים הרגלים אלו על ידי סירוב להתמסר לו" (הומר ליין). או כמו שמאנטגאזה כותב: "החושניות כשהיא מתמזגת באהבה אינה אלא מידה טובה, ויש לראות בפילפולם הערמומי של התיאולוגים מידה גדולה יותר של טומאה מאשר בנשיקות הלוהטות ביותר".
משהתרחקו עמי אירופה מהמזרח והתחילו להתנער מעול הכמורה המסורסת, הוכשרה הקרקע לרנסאנס ולתחית התרבות והאמנות החדשה, המערבית. קם לתחיה המדע המוסרי של היוונים הקלאסיים, ועמי אירופה הולכים ומשתחררים מפחד החטא המיני והדיכוי המיני.
"שומרי הדת רואים את הגוף ככלי מלא בושה וחטא. מדכאים ומנדים את תביעותיו כתפלות ונטולות ערך. גוף נפלא זה לא ניתן לנו כדי לחבל בו וכדי לגנותו ולייסרו בעוונותיו הרבים, כביכול, הרי זה חילול השם! כלום אין הגוף מעשה ידי היוצר וכי מותר להתעלל בפועל ידיו של אלהים?" (ד"ר ר. דז'קסון).

והנה מעט מהשקפות הוגי הדעות של העם היהודי: רבינו בחיי: "טעם המילה שמתשת כח תאות המישגל וגורעת הנאת התשמיש". הרמב"ם: "טעם המילה להחליש את כוח הקישוי של האבר". הם אומרים בפירוש שהמילה באה להחליש את כוח הקישוי של האבר, ואת התענוג והפוטנציה המינית. (ראה להלן על היהדות). בכל הספרות הדתית שלט הרוח של הדיכוי המיני. "אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה, ואסור לשמוע קול אשה. אסור לאדם לשלוח ידו במבושיו, כדי שלא יבוא לידי הרהור, ואם השתין לא יאחז באמה וישתין. כל המשמש בתשמיש לא יכוין להנאתו אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייב בעונתה ולקיים מצות בוראו בפריה רביה" (אבן העזר).
נביא עוד את דברי האבלוק אלים על הערך של חיי המין של האדם: "אין לך חיה, שבה נתעדן היצר המיני, נתפתח, נהפך לרב-צדדי כל כך ומתמיד בפעילותו והגיע לדרגות גבוהות כל כך כגון אצל החיה האנושית. הפעילות המינית של הגבר והאשה אינה שייכת לחלקים הפנימיים שלנו, שטוענים עליהם שהם משפילים אותנו לדרגה זו של בעל חי, אלא לחלק הטוב שבנו, שקובע את יכלתנו האינלקטואלית ואת יצירת האידיאלים האנושיים".
האהבה היא אם היופי, ומי ששונא את היופי שונא את האהבה. מין ויופי דבר אחד הם כמו להבה ואש. מי ששונא את המין שונא את היופי, ומי ששונא את היופי שונא את המין, שנאה זו שנאה לחיים היא, והיא שהביאה לידי הרס הציביליזציה במשך כל ימי הביניים. מדכאי המיניות הם שרדפו ועינו ושמו ללעג ולבוז את כל הוגי הדעות והממציאים המדעיים הגדולים בכל הדורות, שביקשו לקדם את פני האנושות לקראת חיים חפשיים ומאושרים יותר.
אין לחפש ולגלות הוכחות מיוחדות כדי לקבוע בהחלטיות, שהחיתוכים באברי המין מביאים נזק רב לפירוק אנרגיה ביולוגית בפוטנציה אורגאסטית. הדיכוי המיני על כל צורותיו גורם לאימפוטנציה ולקרירות המינית, שהיא מחלה נפוצה מאד, המביאה צרות ואסונות לחיי המשפחה והאושר של בני האדם, לידי בגידות ולחורבן חייהן של משפחות לאלפים, נשים וגברים מדוכאים וילדים אומללים. אלפי נשים נשואות לא זכו לאורגאזמה במשך כל חייהן. אין אנו יודעים עד כמה נפוצה האי-אונות (אימפוטנציה) אצל הגברים, והקרירות (פריגידיות) אצל נשים. האב שאינו בא על סיפוקו המיני והאם הקרירה בחיי מין, הם מדכאי המיניות הגרועים ביותר ויעשו הכל כדי לדכא גם את ילדיהם. ומכאן כל הטראגי, שאנשים עוסקים עד היום בחיתוכים באברי המין של ילדיהם, מדוכאי המין ממשיכים לדכא את המין. חיי משפחה ויחסי מין בריאים הם יסודות חברת האדם והפוגע בהם, הורס ומחריב את הקיום הטבעי של משפחת המין האנושי.