פרק שני
פולחני החיתוכים וקורבנות
א. צורות החיתוכים באברי המין.
ידועות למעלה מעשרים צורות של חיתוכים באברי המין של הזכרים והנקבות. באבר המין
של הזכר בלבד נוהגים לבצע כארבעה-עשר מיני חיתוכים.
המילה נפוצה ביבשת אמריקה, באיי האוקינוס השקט, במאכסיקו המזרחית ובטאהיטי.
בגיניאה החדשה המזרחית נעשית המילה ע"י קריעת המילה באצבעות; כמה שבטים, כמו
סומילם, ויגה, קיקויו, חותכים בחלק העליון של הפין בהשאירם סרח עור תלוי אחרי
הניתוח. ישנם שבטים המבתרים את הערלה בתווך ואינם חותכים אותה.
הטאטארים מוציאים מהערלה נתח עור בצורת יתד. יש גם שבט ערבי בין אבו-עריש וחג'ז
הנוהג לא רק לחתוך את הערלה, אלא גם לעשות חתך בתוך העור מהצד העליון של הפין
לאורך כל האבר, ונוסף לכך חותכים גם חלק מן העור בחלק התחתון של הבטן. הם שמים
בידי הנער חץ, ובשעת החיתוכים על הנער להביט בקור-רוח אל ראש החץ, ואסור לו לרמוז
אף רמז קל כי הניתוח גורם לו כאב. באפריקה חותכים שבטים רבים את הערלה לאורך
העטרה ממעל, ומשני עברי הרסן ישאירו שתי חתיכות עור. מצויים שבטים המייסרים את
הנער בשוטים אם נפל פחד המילה עליו, או אם יצעק ויבכה בעת המילה. ישנם שבטים
המושכים את הערלה ולוחצים עליה בחזקה, עד שתצבה ותיפול מאליה. אחרים קושרים חוט
על הערלה ומותחים אותו עד שתיכרת. הפראים של איי המאלזקים מניחים את הערלה על קנה
חזרן ומכים עליה במקל, עד שתיפול. יש הנוקבים נקב בערלה בעזרת מחט. באוסטראליה
כורתים את הערלה ושנים-עשר חודש לאחר כריתתה חותכים את הדופן התחתון של צינור
השפכה מפי הצינור עד כיס האשכים. יש החותכים אחרי המילה חתך קצר בצינור השתן. הם
קוראים לזה "ארילתא". באוסטראליה מצויים מקומות בהם הולכים הנערים אל היער
וחותכים זה לזה את הערלה. הפאפואסים בפולינאזיה חותכים את הערלה בצור והם חולים
אחרי כן במשך שנים רבות. יושבי האי קאפולו, אחד מאיי הפיליפינים, מעבירים מבעד
לגידי בניהם הזכרים מחט עופרת קטנה. האינדיאנים במאכסיקו מלים את בניהם וחותכים
גם חתך באוזן. את הערלה הם שורפים במקום קדוש.
החוקר מאלינובסקי סובר, כי הפראים רואים את האשכים כתלי-של-קישוט.
באפריקה הדרום-מזרחית עוקרים אשך אחד. נפוץ שם גם חיתוך הקליטוריס. במחוזות
מסוימים של סין חותכים באברי המין של הילדות הקטנות בצורת דפלורציה, פרימת עור
הבתולים.
השבטים באפריקה הדרומית מגדילים את הקליטוריס ואת שפת הערוה על ידי חיתוכים.
"שבטי הבאסוטו מאריכים את הערווה במידה כזו עד שניתן לצנף את שפתי הערווה סביב
קסמי עץ. הם טוענים כי מטרת הניתוחים היא להגביר את עוצמת האורגאזם. אמנם הם
עושים זאת בעיקר משום שהם מתיחסים לשפתי ערוה מוארכות כלקישוט המושך את הגברים"
(ד"ר קוסטלר).
שבטים רבים מלים עד היום בצור. חכמי התלמוד התירו גם בזכוכית. באוסטראליה המרכזית
היתה נפוצה המילה במקל אש. הילידים חדלו מזה משום התמותה הרבה, והתחילו להשתמש
בסכין אבן. היו מקומות, כמו בטונגה, בהם היה הכהן הגדול האדם היחידי שהיה פטור
ממילה.
אצל העברים חובת המילה היא על האב ובשעת הדחק גם על האם. בתורכאסתן ובמצרים
העליונה הספר הוא המוהל. במערב אפריקה עושה זאת הנפח. באותם המקומות אשתו של הנפח
היא המלה את הבנות. אצל הפלשים 3 נשים זקנות הן המוהלות. בשבט סקלוה התליין הוא
המוהל.
התסביכים הנפשיים הנובעים מההרגל של הטלת מומים וסירוסים הועברו גם על חלקי גוף
אחרים, כגון האף, האזנים, האצבעות והשיניים. הטלת המומים ושינוי צורת אברי הגוף
הגיעו עד לשינוי צורת ראש הילד ע"י החזקתו במלחציים עד גיל הנעורים. רבים מהם
נוהגים למרוח את הגוף בשמנים ובחמר, משום שדרך השטח העליון של העור נפלט חום הגוף
בלי הרף. העור הוא המווסת של חום הגוף, 82.5% של חום הגוף נפלט באמצעות העור,
10.7% באמצעות הריאה. מסתבר שמנהגים אלה פוגעים בשלמות העור ובתפקידו לשמור על
יציבות חומו של הגוף. בתקופה מאוחרת יותר החלו להתקשט בציורי קעקע.
מהאמור מתחייב: הנוהג של ברית המילה, חיתוך הערלה החופפת את העטרה של הפין, נעוץ
בתקופה הטרום-היסטורית. השבטים הקדמונים שהתאכלסו וחיו על קו המשוה שמרו על המנהג
של ברית מילה כבר לפני רבבות שנים. את הרעיון הזה מבאר א. סמית: "תרבות אחת
התפשטה על פני כל האזורים המיושבים על ידי הגזע השחרחר השוכן לחופי הים התיכון,
ברחבי הודו, חופי סין, האוקינוס השקט, ועד למאכסיקו ופארו. זו היתה תרבות חופי
הים." הוא קרא להם בשם הליוליתית, כלומר, תרבות "אבן שמש"; כל אלה נקטו, בין יתר
המנהגים הקדומים, במנהג ברית מילה. נושאיה השחרחרים של תרבות זו הפליגו בסירות
והקיפו לאט לאט את כדור הארץ על פני האזורים החמים שלו.
העובדה שהיו משתמשים (ושבטים אחרים משתמשים עוד כיום), בביצוע טקס המילה בחרבות
צורים, מוכיחה שזהו מנהג שנשתמר מתקופת האבן הקדומה.
כיום נהוגה ברית המילה אצל היהודים, מאות מיליוני המושלמים והכושים, השבטים
הפראים הנחשלים ביותר, וכן אצל קניבלים, שאורח חייהם נתקלה ונחקר במאה האחרונה.
הפראים האלה, שחלק מהם היה מבודל ומפורד מיתר חחלקי העולם במשך אלפי שנים, לא באו
במגע כלשהו עם האיסלם, היהדות ודתות אחרות. אצלם קשור מנהג זה בהכנסתו של הנימול
כחבר בין הגברים הלוחמים. זה קשור בעוד טכסים, כגון: קדיחת חור באף, שבירת שיניים
בחלקים שונים של הפה וכיו"ב. ברית פירושה: התקשרות, הנעשית עם טכס קבלת הדם של
קבוצה השייכת לטוטאם אחד. השבטים האוסטראליים נוהגים להגיש את הדם המוקז של
הנימולים כקרבן לאל השבט, לטוטאם. את היתר הם מגישים לשתייה ולמריחת הנימולים.
באפריקה מקריבים את הערלה והדם הנוטף על האדמה לאלוהי הפוריות. אחים אלה לדם
נעשים לקרובי משפחה, ממש כאחים. הנערים שותים את את דמי אחיו: הם נעשים כאחים שדם
אחד זורם בעורקיהם.
שבטים רבים נוהגים לערוך את המילה כטכס שלפני הנישואים, כשהנערים מגיעים לבגרות
מינית. בין אלה יש הנוהגים למול את בני שני המינים, אצל הנקבות מסלקים את הסרח או
את קפל העור שמסביב לקליטוריס, וגם את הקליטוריס.
בכריתת ברית ע"י חתונת דמים מקריבים את טבעת המילה, הערלה, לטוטאם. מעשה מעין זה
מתואר בתורה (שמות ד' כ"ז). בדרך למצרים רצה אלוהים להרוג את משה, צפורה מלה את
בנה ונגעה בדם במשה; על ידי כך נעשה חתן דמים למולת. סיפור זה מעיד על מושגי קרבת
דם טוטמית. צפורה נבהלה מפני המלאך הזועם, הרוצה להרוג את משה. היא מפייסת אותו
בדם המילה של בנה, היא נוגעת בדם המילה במשה, כדי שהטוטאם יכירו ולא יפגע בו.
פירוש המלים חותן וחתן הוא מוהל. מכאן באה המלה חתונה. במשך הדורות הוחלף תוכנה
ונשכח. בערבית חתנה פירושה מילה. בשפה העברית מתחלפות האותיות נ' ו-כ' המלים, חתך
וחתן הן, איפוא, ממקור אחד – ומובנן מילה. משה נעשה "חתן דמים" – מוהל דמים.
באפריקה המרכזית מותר לנערים מיד אחרי המילה לבוא ביחסים מיניים עם כל נערה בלתי
נשואה. בקונגו מצווה הנער תיכף אחרי המילה להזדווג עם ילדה לשם ריפוי הפצע,
וההזדוגות נמשכת עד שהפצע מתרפא.
בני שבט קיקויו מפחדים מפני הבעילה הראשונה; מיד לאחר טכסי ההתבגרות והמילה
צריכים שני המינים להזדוג – אחרת ימותו.
הגיל: כרגיל מלים את הנער לפני ההתבגרות ולפחות לפני הנישואים. טוטונאקים
במאכסיקו ומאיים מלים את התינוק מיד לאחר שנולד. היהודים, השומרונים, החבשים
ושבטים בדרום אמריקה – בגיל 8 ימים. המוסלמים מקשגר מ-2 עד 8 שנים. בפרס ובאפריקה
מ-3 עד 4 שנים. באסיה המרכזית מ-4 עד 5 שנים. מצרים העליונה מ-5 עד 10. מלאיה
מ-8-5. באוסטראליה המערבית מ-4 עד 16. אפריקה המזרחית מ-16 עד 17. בדרום
אוסטראליה עם הופעת השערות הראשונות. יש גם סטיות מהגילים, היות וזה נעשה בקבוצות
גדולות.
מה עושים בערלה?
הקיקואים באפריקה המזרחית קוברים את הערלה בתוך האדמה על ידי הילד הנימול. בשבט
ברה באפריקה זורק אבי הילד את הערלה לתוך הנחל. התורכים קוברים את הערלה כשם
שמטמינים צפורנים גזורות, מתוך חשש שישתמשו בה לכישוף. בחוף המערבי של אפריקה
מטבילים את הערלה בתוך יין שרף והילד שנימול בולע את הערלה. הערבים מאלז'יר
עוטפים את הערלה בבד ושמים אותה על עץ או על בהמה. במאדגאסקר עוטפים את הערלה
בעלי בננה והערלה ניתנת לאכילה לעגל. בשבט וולוף מיבשים את הערלה והנער הנימול
נושא אותה על גופו במטרה לקדם את גברותו.
בשבט סקלוה במאדאגסקר היו מכריחים לפנים את המוהל לבלוע את הערלה. (ערלת יורש
העצר נבלעת ע"י דודו). עתה נוהגים להדביק את הערלה לחנית, וזורקים את החנית מעל
לביתו של אבי הנער, ואם נופלת החנית ונתקעת בתוך האדמה זה סימן טוב. אצל הטאטארים
שומרת אם הילד על הערלה. בשבט ארונטה הדרומי בולע אחיו הצעיר של הילד הנימול את
הערלה, בשבט קלקדון בצפון קוינסלנד משחילים את הערלה על חבל של שערות אדם ותולים
אותו על צואר האם, כדי לגרש ממנה את השד. ובני שבט אנולה קוברים את הערלה באדמה
ליד אגם מים, כדי שחבצלות המים יצמחו יפה. בשבט ורה מונגה טומנים את הערלה בחור
בתוך עץ כדי להגדיל את פריונו. אצל השבט ירונגה שותות נשים את הדם שנשפך בעת ברית
המילה כמשקה מחזק (האינציקלופדיה של המוסר והדת, ז'מס האסטינגר).
בין עדות המזרח בישראל נפוץ המנהג, שגברים העומדים ליד המוהל חוטפים מידו את
הערלה הכרותה ובולעים אותה, מתוך אמונה כי זו סגולה לכוח גברא ולהולדת בנים
זכרים.
המילה לבנות
המילה לבנות נעשית בגילים שונים: אצל החבשים 8 ימים אחרי הלידה; סארקולסים –
שבועיים אחרי הלידה; ערבים בימינו כמה שבועות אחרי הלידה; בסומאלי בגיל – 4 שנים.
קופטים 10-3 שנים; מאלאיים 7-6 שנים; במצרים העלית 10-9 שנים; בפרו בגיל 10;
בסודן הצרפתית מ-12-10 שנה; באוסטראליה לפני הבגרות, בגיל 15-14 שנה; בלואנדה 8
ימים לפני הנישואין; בשבט מסאיימס מיד אחרי החתונה. בגיניאה – אחרי הלידה
הראשונה. בקלבריה העתיקה היתה זו סיבה לגירושין אם אשה היתה לא נימולה. במאה ה-16
לספה"נ התנגדה הכנסיה הנוצרית בחבש למילת הבנות, אולם מאחר ששום בחור חבשי לא רצה
להתחתן עם בחורה לא נימולה, חזרה הכנסיה והתירה את המילה לבנות ואל החבשים נשלח
מנתח מיוחד לשם כך.
המילה לבנות מקובלת אצל המוסלמים באפריקה, החבשים, במזרח הודו, השבטים המאלאיים
במזרח מאכסיקו, בפרו, בברזיל המערבית וכן אצל כל שבטי אוסטראליה. בחבש ובמכסיקו
עושים חתך בדגדגן בסכין אבן. אצל האוסטראלים עושים גם חתך פנימי בתוך הפות וקריעה
בפות ע"י סיבוב שלוש האצבעות בעזרת חוט. אצל השבט אולא אולינה בגלנורימיסטין,
מכניס איש זקן סכין של אבן וחותך; אח"כ הוא מכניס 3 אצבעות ומסובבן, ותיכף אחרי
זה על הנערה להזדווג עם כמה צעירים. את הדם והזרע מאספים ומשקים אותם לגברים
חלושים מבני השבט.
המילה לבנות נעשית לפי דברי בני השבטים עצמם למען מטרות אלו: למעט את תאות האשה,
וגם למען פריה ורביה. הם מאמינים כי אשה לא נימולה – היא וילדה ימותו בשעת לידתה.
(האנציקלופדיה של המוסר והדת).
היהודים הפלשים בחבש נוהגים למול את הבנות ביום השמיני כמו את הבנים. מר שמואל
בארי, שליח הסוכנות אל הפלשים בשנת 1955, ניסה להשפיע עליהם שיבטלו את מילת
הבנות, אך ההתנגדות מצד הפלשים היתה חזקה מאד. הם מאמינים כי בת שלא תימול מות
תמות.
ב. הקרבת דם וקרבנות הפוריות.
האדם הקדמון מת במקרים רבים כתוצאה מפצעי ציד ומלחמות. החיים הפרימיטיביים היו
רצופים אלפי סכנות ולעיתים רחוקות בלבד מת אדם בדרך הטבע. הוא ראה כי עם נזילת
הדם מהגוף, בשטף שלא ידע לעצרו, הולך האדם ומחוויר ומת, כי הדם הוא הנפש. האדם
הפראי ראה חלומות ביום ובלילה, כמעט תמיד היה רעב למחצה ואחוז פחד וזה עורר את
דמיונו ואת הבלתי מודע הפעיל בחלום. אימת רוחות המתים היתה עליו והוא הביא להם דם
קורבנות כדי לפייסם. היה חותך בבשרו, מקטע אברים ושם אותם בקברי הטוטאם, הוא הביא
גם קורבנות אדם לשכך את זעמם של רוחות האבות המתים. ליד הקבר נזבחו בהמות ונהרגו
גם עבדים. דרך צינור מיוחד היו שופכים לתוך הקבר את דם החיות שנשחטו כחזון למת.
דארוין מביא סיפור של ד"ר לנדאו מאוסטראליה: אחד הילידים – מתה אשתו. האלמן סיפר
לו כי בדעתו להרוג אשה אחת כדי לפייס את רוח אשתו המתה. ד"ר לנדאו איים עליו
בעונשין חמורים ועצר בעדו מלבצע את זממו. האיש הלך ורזה מיום ליום, סבל והתענה על
שלא יכול לכפר את מות אשתו בשפיכת דמה של אשה אחרת. לבסוף נעלם לשנה, ונודע כי
הוא הרג אשה בת שבט רחוק, אולם לא היתה אפשרות להוכיח את הרצח. הוא שב לעבודתו
במצב רוח מרומם ובפנים קורנות.
מקרה טיפוסי זה מעיד על הלך מחשבתו של האדם הפרימיטיבי, הירא מפני רוח המת,
מפייסו בקורבנות אדם ומשתדל להחזיר לו מה שנלקח ממנו – הדם-הנפש. נביא עוד עובדות
על הקרבות דם לרוח הטוטאם המת. תושבי איי טאהיטי היו עושים לעצמם פצעים בגופם
במות עליהם ראש השבט. את הדם הזב מהפצעים היו אוספים בכלי, טובלים בו עלים,
ומניחים אותם על קבר המת. חתכים ופצעים מסוג זה היו משמשים כל חייהם הוכחה שמילאו
את חובתם לרוח המת, הטוטאם. גם באתונה היו אזרחים שנהגו להקריב שור על קבר המת;
סולון ביטל מנהג זה בחוק מיוחד.
במאכסיקו הקדומה היו אנשים מקיזים דם לעצמם כדי לפייס את רוחות אליליהם ומתיהם.
בכל מקרה של אסון היו נוהגים כך מתוך אמונה תמימה שרוחות המתים והאלים דורשים-דם.
הם פחדו מפני אלה אחת התובעת ילדים. במקרה של תמותה גדולה בקרב הילדים האמינו
שהאלה נוטלת לעצמה קרבנות. אז היו חותכים בגופם ומוציאים דם. את הדם היו אוספים
בכלי של עלים ותולים אותו מעל סף הדלת. דם טבול בעלים מעל הדלת מעביר אותנו לפרשת
מכת בכורות וקרבן הפסח במצרים.
"ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף. ואתם לא
תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ועבר יהוה לנגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל
שתי המזוזות ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף." (שמות יב, 24-22).
גם לפי התורה קשור הדם, שנמשח על המזוזה, בהגנה מפני מות ילדים; המלאך, הטוטאם,
יפסח על הדלת המסומנת בדם ולא יהרוג את הבכורות.
אצל הערבים הבדוים מתיזים את דם הקורבן על היריעות המשמשות כ"דלת" האוהל. בין
שבטי האצטקים רוח מנהג לחתוך גם חתך בחזיהם של ילדים וילדות בני שנה, שהוקדשו
בדרך זו לאלים.
כשהקריבו דם לרוחות האבות, היו משאירים סימן מיוחד בגוף. על החיתוכים שעשו הפראים
בבשרם, היו שופכים רעל כדי שעור הפצע לא יקרום מחדש וישאר סימן בגוף, במעד בפני
הטוטאם של השבט על החיתוך בבשר והבאת קרבן דם. בסימני החיתוכים נתכוונו להבליט
אותות בגוף כדי שרוחות האבות יכירו ויגנו עליו ולא יפגעו בו. גם בצורות החיתוכים
בברית מילה אצל שבטים רבים והקרבת דם המילה לטוטאם, היתה המטרה להשאיר סימני היכר
של הנימולים כלפי הטוטאם של השבט, למען יכיר באות הברית את קרבת הנימול אליו.
צפורה עושה ברית מילה ונגעת בדם המילה במשה, והוא נעשה חתן דמים, קרוב-בשר
לטוטאם. גם בתורה נאמר כי מטרת ברית המילה היא: "והיה לאות ברית ביני וביניכם
והיתה בריתי בבשרכם". "טוטאם" פירושו אות או סימן. אות ברית, - זהו טוטאם הברית.
(ישנם המפרשים "בשר" אבר, כמו בשפה הערבית בשר – פירושו – אבר. לפי זה – בבשרכם
פירושו באבר המין).
זהו סגנון טוטאמי ברור: הנמנים על הטוטאם הם כולם מבשר אחד. ישנם שבטים שבהם
הגברים הצעירים חוקקים וחותכים את סימני הטוטאם בבשר האבר לפני בעילת הבתולים. כי
לזיבת הדם מהאשה התיחסו כאל רוח טמא של הטוטאם ופייסו אותו בדם ובחקיקת סימני
הטוטאם על האבר.
במשך רבבות שנים הלכו ולבשו מנהגי קורבנות וחיתוכים להקרבת דם למטרות דתיות צורות
שונות בחלקי תבל נפרדים ורחוקים, ממאכסיקו ועד אפריקה ואסיה. שבטי האדם הקדמון,
שעשו ניתוחים באבר המין, באזורים גיאוגרפיים שונים ונבדלים לגמרי, מהלך מחשבתם
ותפיסת עולמם אחידים ודומים היו.
משהתחיל האדם לגלות ולהכיר את התמורות בטבע (קיץ וחורף, פריחה וקמילה, מות וחיים)
התחיל גם להאמין בכוחות המאגיים שיש בהם, כאילו להשפיע על מהלך ההתרחשות בטבע,
ולהקריב זבחי אדם לאל הממית והמחיה, לשם הבטחת הפוריות של האדמה שחיי האדם היו
תמיד תלויים בה. מטרת הקרבן היתה לקיים את פוריות החיים ולשם כך היו מקריבים
בעיקר שבויים, עבדים וילדים, כלומר, את אלה שנבצר מהם להתנגד ולהגן על עצמם.
עם התפתחות המשק המושתת על גידול בהמות ועבודת האדמה, הלך ועלה ערך העבודה של
העבד והשבוי; זקוקים היו לכוח עבודתו לשם ייצור אמצעי מחייה וקנייני רכוש, ולא
היה כדאי להקריבו כקרבן. לכן המציאו קרבן מאגי אחר במקומו. הרגלים דתיים ומסורת,
שהתנאים החדשים של התפתחות החברה דורשים את ביטולם, קשה לאדם להיגמל מהם בבת אחת
והריהו משתדל להמציא תחליפים במקומם. במקום קרבנות אדם המשיכו להביא לאל התחייה
את קרבן אבר ההולדה, המסמלים את כוח הזריעה והתחייה, האבר המוליד נהפך לסמל קדוש.
המיתולוגיה של דם קרבן אדם הוחלפה בדם קרבן אברי המין. אלפיים שנה לפני הספירה
הנוצרית היו כוהני הפולחנות הדתיים במזרח מסרסים את עצמם. הכמרים הנוצריים, בעיקר
בביצאנץ, המשיכו במסורת זו עד שנת אלף לספירה.
במאכסיקו היו הכוהנים עושים סירוסים באברי המין שלהם כקרבן הפוריות. גם לנזירות
היו עושים סירוסים דומים באברי המין והוטל עליהן לשמור את אליל האש הואהוטיוטל,
שנחשב לשליט על היצרים. איסורים למיניות יוצרים זיקה מינית לאוסר, נוצרת זיקה
מינית לאלהים האוסר; נזירים ונזירות מקדישים את מיניותם לאלהים. בנקאראגואה היו
מזים דם שהוקז מאברי-ההולדה על התבואה שחולקה בין האנשים בחגיגיות רבה.
שבטים פרימיטיביים עורכים אחרי הגשמים, לשם הבטחת הפוריות, טכס מאגי טוטאמי הנקרא
אינטיכיאום. הגברים מתקדשים, פושטים את הלבוש, הנשק והתכשיטים; מגלים אפילו את
אזור המתניים, ועולים לרגל אל מערה קדושה שעל גבעה. שם טמונות ה"צירונגות", לוחות
האבנים הקדושות המסמלות את אבר הזכרות של האב-הטוטאם. מאמינים הם שבאבן טמון כוח
הפרייה של הטוטאם. פולחן האבנים הקדושות ואבני משכית – זוהי עבודת עצמים
פרימיטיבית. ליתולטריה, פולחן אבני הברית.
האדם הקדמון פחד מפני מות השמש, מקור החיים והפוריות. בחורף, כשהימים נעשו קצרים
יותר ואור השמש הלך ורפה, חששו הקדמונים כי השמש נוטה למות. הימים הקצרים ביותר
בחורף היו להם ימי אבל. באביב, כשאורך היום הולך ומשתווה לאורך הלילה, ואור השמש
הולך וגובר, חגגו את לידת השמש. יום 25 בדצמבר נחשב במיתולוגיה העתיקה, ועד
זמננו, ליום לידתו של אל השמש, זהו היום שאור השמש הולך ונעשה יותר גדול. בכל
המיתולוגיות של העולם העתיק במזרח, וגם בדרום אמריקה הקדומה, היו חוגגים ביום זה
את לידתו של אל השמש: בתולת השמים ילדה ביום זה את בנה השמש. יום 25 במארס, שבו
אורך היום שווה לאורך הלילה, הוא זמן חג האביב, חג פוריות הטבע. בימים קדומים היו
מקריבים בחג התחייה של אל השמש ילדים בכורים לאל זה.
כיום קשה לנו לתאר לעצמנו כי הורים היו הורגים ומקריבים את ילדיהם. אך אלו הן
עובדות היסטוריות; בכל הדורות היתה הריגת ילדים נפוצה מאוד. רצחו את הוולדות
מחוסר מזון לכלכלתם, או מרעב לבשר אדם (קאניבאליזם). במשך דורות נהפכו ההרגלים של
זבחי אדם למסורת דתית. הומצאו נימוקים רבים ומשונים להקרבת קרבנות אדם. קרבן
הבכור ידוע בחלקי תבל רבים בעולם העתיק. הלא גם בזמננו עדיין מחזיקים בשריר מסורת
זו של הקרבת דם ילדים, בצורת קרבן דם ברית המילה. במרוצת הזמנים נשכחו המטרות
המאגיות-טוטאמיות, ומטרות חדשות הומצאו להצדקת הברית כגון הנימוק שהמילה היא דבר
שבהיגיינה, כביכול.
העמים הצפוניים יוצאי המשפחה הגדולה, הקריבו גם הם קרבנות אדם, וקיבלו, בהשפעת
המזרחי, מנהגים דתיים אחרים ששורשיהם נעוצים בתקופה הקמאית של העולם הפראי.
רעיונות דתיים נישאים למרחקים, אולם, כל רעיון דתי זקוק לקרקע מתאימה הנכונה
להשרישו בקרבה. מנהגי החיתוכים באברי המין לא נקלטו בתרבות העמים הצפוניים.
ביוון הקדומה היה הרך הילוד מעוטף בחיתולים ומקושט בקמיעות. חפצים אלו נודעו בשמם
הקיבוצי "גנוריסימאטות", אותות. זה היה במקום האותות הטוטאמיים הקמאים שהשבטים
היו נותנים אותם בגוף הנולד על ידי חיתוכים.
פרזר הביע את ההשערה שראשוני המלכים של שבטי הלטינים לא היו אלא זרים, ששמשו
בתפקיד של אלהות ובתפקידם זה הומתו חגיגית בחג מיועד לכך.
כשתקופת קרבנות האדם הלכה ונסתימה, עוד קשה היה להגמל מהמסורת והרגלי דורות.
בתקופות קדומות היו מקריבים ביוון בן-אדם כשעיר לעזאזל שהטילו אותו מעל סלע הימה,
ככפרה לכל העם. כשהפסיקו את קרבנות האדם, המשיכו במנהג זה להטיל אדם מהסלע הימה,
אולם למטה חיכו סירות הצלה, את הקרבן היו מושים מן המים ודנים אותו לחיי גולה.
ג. הקרבנות למולך.
הקרבת הבכורים היא שריד מן התקופות הטרום-היסטוריות, שבהן היה הזכר החסון הקנאי
שורר במשפחתו ומטיל את מרותו ואימתו על הזכרים הצעירים. את הבכור היו מקריבים
קרבן, כי הוא הראשון המסוכן לראש המשפחה הקנאי, כמתחרה לרכישת נשיו. את יתר
הזכרים הנכנעים היה פוצע וחותך באברי המין כדי להחליש את תאוותם למישגל. קרבן
הסירוס באברי המין נעשה למסורת כל הדורות; ועד היום ממשיכה כמחצית האנושות לחתוך
באברי המין – שריד של הקרבת דם.
הקרבת הבן הבכור היתה מקובלת אצל הכנענים הקדומים. פילון מספר שהיה מקובל, בשעת
סכנה חמורה, להקריב את הילדים היקרים ביותר כדי להעביר את רוע הגזרה, ואילו בימים
כתיקונם אפשר היה לפדות את הילדים כבהמות. אין ספק שבשחיטת מאתיים הילדים
בסיקיליה, שעליהם מוסר דיודורוס, הכוונה לקרבנות אדם.
בשנת 79 לפני הספירה הנוצרית הוציא הסנט הרומאי חוק מיוחד האוסר הקרבת אדם. אולם
בסתר המשיכו בקרבנות אדם גם בתקופה יותר מאוחרת. בעיקר היו מקריבים ילדים לשם
ניחוש עתידות לפי המעיים ועשן שריפתם. לפי עדותו של דיו קסיוס אסף הקיסר היליונבל
נערים יפי-תואר מכל ערי איטליה לזבחם ולנחש עתידות לפי בני מעיהם. טרטוליאנוס
מספר לנו, כי בימיו (המאה הג' לספירה) עוד נמשכה הקרבת אדם בחשאי.
היו גם תחליפים לקרבן אדם. אכלו את צלמית האל עשויה מגרעיני תבואה וקמח. במאכסיקו
העתיקה עשו את פסל האל מזרעים ומירקות, לשו תערובת זו בדמו של נער שהוקרב לשם זה,
ולאחר יום צום האכילו בזה את העם בטכס חגיגי של "אוכלים את האל".
"בחפירות גזר נמצאו כדים רבים ובהם שלדי תינוקות. פרט לשניים היו כולם בני פחות
משמונה ימים. גיל אחיד זה מרמז כי אלה הם שלדי בכורות אשר הוקרבו קרבן. מאחר שאין
לגלות כל סימני השחתה או חבלה בגופות יש לשער שהקרבנות הפעוטים נקברו חיים בתוך
הכדים שמולאו אחר-כך בעפר דק" (פרופ' אדולף לודס).
"במקום המקדש של תנת מצאו כדי קבורה אדומים שהכילו עצמות שרופות וקמיעות. בדיקה
מדוקדקת של העצמות העלתה, שב-15 אחוז מהכדים היו עצמות טלאים או גדיים. אולם ב-85
אחוז מהכדים היו עצמות תינוקות שטרם מלאו להם 6 חודשים. לפי הכתובות שעל הכדים
המדובר בהעברת הילדים למולך. במוזיאון לובר שמור אחד הכדים האלה. המקרא מזכיר את
הנהגת הפולחן הפיניקי בישראל בימי איזבל ועתליה. במלכים (א' י"ח י"ט) מסופר
שלימין איזבל ואחאב עמדו מאות נביאים". (ג' קינטנו, "התרבות הכנענית").
אין צורך בראיות מיוחדות, כדי להוכיח שהעברים הקדמונים ושבטי המדבר שמהם יצאו,
היו מביאים קרבנות אדם לאל מולך. את קרבן הבכור, פטר כל רחם, היו מעבירים באש
למולך, לכן אסרה התורה, "ומזרעך לא תתן להעביר למלך" (ויקרא כ"א). "לא ימצא בך
מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף" (דברים י"ח, 10,). "ויזבחו את
בניהם ואת בנותיהם לשדים. וישפכו דם נקי דם-בניהם ובנותיהם אשר זבחו לעצבי כנען"
(תהלים ק"ו, 37, 38.).
ואף-על-פי-כן רצופות תולדות בית ראשון עדויות לנוהג זה בעמנו:
מנשה מלך יהודה שם את פסל האשרה בבית המקדש (מל"ב כ"א ז'), העביר את בנו באש
ועונן וניחש. מעכה, אמו של אסא מלך יהודה, עשתה מפלצת לאשרה (מל"א ט"ו י"ג דה"ב
טו' טז').
המלכים ב', ט"ז ג', נאמר על המלך אחז "וגם את בנו העביר באש כתועבת הגויים". היו
שוחטים ילדים ושורפים אותם באש למטרת כשוף ונחוש. בימי ירמיהו היו מקריבים קרבנות
אדם למולך בפומבי. סמוך לירושלים, בגי-בן-הנם, עמדה התופת, המקום שם שרפו קרבנות
אדם. "ובנו במות הבעל לשרוף את בניהם באש עלות לבעל" (ירמיהו י"ט ה'). במלכים כ"ג
ו': "להעביר איש את בנו ואת בתו באש למלך". בשמות כ"ב כח': "בכור בניך תתן לי".
שמות, ל"ד יט-כ': "כל פטר רחם לי כל בכור בניך תפדה". (מלכים ב' ג, כז') "ויקח את
בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה על החומה". זאת עשה מישע מלך מואב. מיכה פרק
ו', ח', "האתן בכור-פשעי, פרי בטני חטאת נפשי?". יחזקאל כ, כו, "ואטמא אותם
במתנותם בהעביר כל פטר רחם".
בקרתגו היו מקריבים בתקופה עוד יותר מאוחרת ילדים לבעל ולמולך. העשירים היו
מחליפים את ילדיהם בילדי העניים שקנו בכסף מבחוץ ופיטמו אותם לפני שהעלום קרבן.
בשנת 310 לפנה"ס צר אנתוקלוס מסירקוס על העיר. בני קרתגו ניגפו לפני חילו.
הכוהנים טענו כי המולך כועס, הוא דורש את קרבנות ילדי המכובדים. הם אסרו לפדותם
בילדי העניים, וזבחו מאות ילדים בכורים מבני האצילים והמיוחסים. גוסטב פלובר מתאר
בספרו "שלמבו" באמנות רבה את טקסי הקרבת הילדים למולך. במאכסיקו היו מקריבים
ילדים עד אמצע האלף השני לספה"נ. אפיית בובות מבצק כזכר לקרבנות ילדים היתה נהוגה
גם במזרח.
בחג האביב היו עושים ברית מילה לנערים המתבגרים, ודם הברית נשפך כשריד סמלי לקרבן
התחיה והפוריות. בתקופה הקדומה היו מקריבים את הבכורים המתבגרים מקנאת האבות. (גם
כיום מסבירה הפסיכואנאליזה, כי הגנרלים הזקנים שואפים לקרב מקנאתם הבלתי-מודעת
בגברותם של הבחורים הצעירים). הכהנים היו דורשים קרבנות לאלהי האבות הצמאים לדם
והגורל נפל על החלשים.
אירע גם שהבנים הצעירים התקוממו והרגו את האב, ראש השבט או הכהן כקרבן. בסעודת
הפסח של ישו הנוצרי עם תלמידיו הוכנס היסוד של אכילת גוף האב-האל ושתית דמו, דם
הברית. "ויאמר קחו ואכלו זה הוא גופי, ויקח את הכוס ויברך ויתן להם ויאמר שתו
ממנה, כי זה הוא דמי, דם הברית" (מתיא כ"ו כו' כז' כח'). מענין שישנם שבטים
מסוימים הנוהגים למול רק את הזקנים.
רוברטסון סמית כותב: להקריב את הטוטאם ולאכול את בשרו, היה חלק חשוב מדת הטוטאם.
הטקס של אותה סעודת-טוטאם עתיקה נשתמר, לדעתו, בתיאורו של קרבן אחד, ע"י נילוס
הקדוש, המתאר את מנהג הקרבנות של השבטים במדבר סיני. הקרבן, גמל, נעקד על גבי
מזבח עשוי אבנים לא מהוקצעות. נשיא השבט ציוה על המשתתפים להקיף את המזבח שלוש
פעמים בשירות ובתשבחות, פצע בבהמה פציעה ראשונה ושתה בתאוה את דמה המזנק; מיד
התנפלה כל העדה כולה על הקורבן, גזרה בחרבותיה נתחים מן הבשר המפרכס ואכלה אותם
בחפזון מרובה כל כך, עד שבפרק הזמן הקצר שבין עלית כוכב-השחר – מועד תחילת הטכס –
ועד להחוורתם של הכוכבים בפני קרני השמש, נשמדו כליל כל חלקי הבהמה-הקרבן:
עצמותיה, עורה, בשרה וקרביה.
גם קרבן הפסח נאכל בחפזון. (שמות יב, 12-6) "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין
הערבים. ואכלו את הבשר בלילה הזה, על ראש על כרעיו ועל קרבו. ולא תותירו ממנו עד
בקר. וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו
בחפזון פסח הוא ליהוה."
את סעודת קרבן הפסח, הקשור בחג האביב, תחית הטבע והפוריות, חגגו יחד עם טכס ברית
מילה של הנערים שהתבגרו. בחוקת הפסח נאמר: (שמות יב, 45-43) "זאת חוקת הפסח, כל
בן נכר לא יאכל בו. וכל עבד איש מקנה כסף ומלתה אתו, אז יאכל בו. וכי יגור אתך גר
ועשה פסח ליהוה, המול לו כל זכר ואז קרב לעשותו והיה כאזרח הארץ. וכל ערל לא יאכל
בו". רואים אנו שסעודת קרבן הפסח נעשתה יחד עם ברית מילה.
"קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, לי הוא. וכל פטר חמור תפדה
בשה, ואם לא תפדה וערפתו, וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות י"ג 2, 13). במזרח היה
נהוג שהיו מחליפים אדם בעגל, היו שמים נעליים על טלפיו והיו מובילים אותו כמו ילד
למזבח. כך מילא העגל את מקומו של הילד.
"מכת בכורות" קשורה לקרבן הפסח ורק לבכורים הנימולים היה מותר לאכול מקרבן הפסח.
"עצם השם 'פסח' אינו נגזר מן הפועל 'פסח' על פי האטימולוגיה העממית שבמקרא, אלא
כמו שהציע פריץ הומל, מפועל מצרי שענינו 'זכר'" (ש. בארון).
לכן קרבן פסח פירושו קרבן זכר. מכאן המשותף בין דם קרבן הפסח ודם ברית המילה. את
דם קרבן הפסח היו מתיזים ומורחים על סף הדלת, אף את דם המילה היו מורחים ומתיזים.
היהודים הקדמונים היו נוהגים לשים את הערלה ודם המילה בכלי של מיים; והנוכחים
בברית המילה היו מורחים בדם זה את ידיהם ואת פניהם. את הדם שהיו מוצצין מהמילה
היו מערבבים ביין ומתיזים אותו לצד פתח ארון הקודש. רבינו בחיי כותב במפורש:
"המילה הוא כעין קרבן שאדם מקריב מפרי בטנו לה' שקיים מצותו; וכשם שדם הקרבן
מכפר, כן דם המילה מכפר".
הזמנת רוחות הטוטאם לדם קרבן הפסח ודם ברית המילה נשארה כזכר, בצורת הזמנת אליהו
הנביא כמלאך הברית. הוא מוזמן לברית מילה לכסא המיוחד שעליו עורכים את הברית,
הנקרא כסא אליהו. הוא מוזמן גם להופיע לסעודת קרבן הפסח, במקום דם הקרבן הוא טועם
מכוס היין של אליהו. אליהו מסמל ומייצג את רוחות אבות הטוטם הקדמון משבטי המדבר,
שבמשך דורות נתערפלה צורתם הקדומה ונשתכחה. זכר לדם המזוזות כהגנה מרוחות ושדים
נשאר עד היום בהצמדת "מזוזה" אל הדלת.
ד. המוות והתחייה.
על דרכי האכזריות של העולם העתיק בפולחנות לאלוהי הפוריות מעידים המנהגים של עמי
דרום אמריקה הנימולים בזמנים הקדומים. אלה היוו שיטה שלמה בתנטומניה של אז, כלומר
במערכת המחשבות בדבר מהות החיים, המוות והמחלות ופעולתן של כוחות מאגיים. גם במאה
החמש-עשרה עוד היו האינדיאנים (בטרם כבשו הספרדים את ארצם) מקריבים שנה שנה
לאלוהי התחייה אלפי גברים, נשים וילדים. למשל, במות המלך היו מקריבים 25 אלף
קרבנות אדם. למטרה "קדושה" זו היו בוחרים באנשים יפי-התואר והחסונים ביותר. זה
היה קרבן עולה תמימה. הכוהן היה גוזר ומבתר בצור החד את קרבן האדם, בין הצלעות
סמוך ללב, עוקר את הלב וזורקו בעודנו מפרפר לרגלי האל. את הדם היו מתיזים על
קירות בתי המקדש ועל ראשי הכוהנים. בתי המקדש בדרום אמריקה הקדומה היו מטבחי דמים
של קרבנות אדם לאלוהי המוות והתחייה. הספרדים מצאו את קירות בתי המקדש במכסיקו
העתיקה עקובים מדם קרבנות בני אדם, בנין גדול שעל גבעה אחת, הכיל צבורי
גולגולתיהם של הקרבנות השחוטים. ערוכים בסדר נאה עד לתקרה. חייל ספרדי שמנה אותם
הגיע עד למספר 136,000.
ומה רב הדמיון בין הטכסים של קרבנות אדם לאלוהי הפוריות ובין אלה של ברית מילה.
טכסי החנוכה וההתבגרות דומים לטכסי ראש השנה לאלוהי הפוריות, בהם תפסו מקום מרכזי
המוות והשיבה לחיים. בטכסי ראש השנה מייצג המלך הכוהן את קורבנותיהם, את האל המת
וקם לתחייה, וגם בטכסי החנוכה לפני המילה מתים כל הנערים וקמים לתחייה אחרי המילה
וההתבגרות.
בשבטים הרבה מתאבלות האמהות על הנערים הנלקחים לטקס ההתבגרות להתאבל על מתים.
וכשהם חוזרים, נוהגים בהם כתינוקות, כאילו אינם מסוגלים לדבר או להלך או להכיר את
רעיהם, וגם ניתן להם שם חדש. טכס הכנסת הילד למעמד של בוגר מעיד על כיון המחשבה
של השבטים הקמאים: הילד מת כילד וחוזר ונולד כגבר או כאשה.
נביא דוגמה מאפריקה המערבית, "שם מתקבלים הנערים המתבגרים לנדמבו, שהיא כעין חברה
להגנה הדדית. טכס החנוכה נמשך למעלה מ-3 חדשים ועורכים אותו בהסגר קדוש, בכפר
חדש. במקום זה מקימים סוכות חיזרן בהן גרים החניכים. בוקר אחד מופיע ה"שליש" בכפר
ואוסף את הנערים. כולם יוצאים מן הכפר ומתקרבים מצד מערב אל ההסגר הקדוש. אולם
עוד בטרם יגיעו לשם, נופלים כל החניכים תחתיהם ללא תנועה ומחכים עד שבאים אנשים
מוסווים ונושאים אותם אל תוך ההסגר הקדוש. כדי שמותם יראה כמוות ממשי, משמיעים
הממונים צעקות כאילו מתוך כאב וחובטים בקרקע במקלות כבדים. כל השומע קולות אלה
מתחיל לילל ולהתאבל ולהכריז שהבנים מתו. בערב עם חשיכה הולכים הם אל המקום שבו
נפלו הצעירים מתים, מוצאים שם כתמי דם גדולים, שנעשו על ידי המחנכים בדם תייש
ומשמיעים צעקות אבל על מות הבנים. מאוחר יותר באותו לילה מתהלכים הממונים על "מות
הנדמבו" בכפר, כשהם נושאים עמם חתיכות מבשר התייש ומצהירים שאלה הן חתיכות מבשר
הנערים שנלקחו".
"הנערים עצמם מקבלים כל מיני סמים משכרים לשתייה, ואח"כ משכיבים אותם על רצפה
גבוהה הבנוייה בתוך ההסגר הקדוש, כדי "שיתייבשו בשמש". במצב זה הם נשארים במשך
ימים משעה 6 בבוקר ועד 4 אחה"צ. הם שוכבים על גבם כשגרעין תמר מונח על בטנם, אחת
ליום הופכים אותם ומניחים את הגרעין על עורפם. ההנחה היא, שבמצב זה נשארים
החניכים עד שגופם ירקיב ולא תשאר מהם אלא עצם אחת. העצם הבודדת הופכת לגוף חדש.
ביום הברית נושאים את הנערים כשהם עטופים בענפים, את גופותיהם צובעים באוכרה
אדומה. את שעת המילה קובעים על סמך סימני השמים כשהירח במלואו. הנימול מקבל שם
חדש. כשהנערים שבים לכפר הם מוסווים ומחופשים כאנשים שנולדו מחדש ואינם מכירים
איש, לא את הוריהם ואת קרוביהם, ואף לא את מראה הכפר. לועסים בשבילם את המזונות
ומאכילים אותם כתינוקות" ("מדע האדם", י. פטאי).
אנו רואים, איפוא, את הקשר והקירבה המיתולוגית בין קרבנות אדם לאלהי התחייה ובין
מינהגי המוות והתחייה בפולחן ברית מילה. בני שבט טאמי שבצפון גויניאה החדשה
נוהגים להקים בלב היער סוכה במדות מפלצת אימים. לתוך סוכה זו מכניסים את הנער,
משל כאילו הושם לתוך מעי המפלצת, ושם עורכים בו את טקס המילה. הוא נשאר בלב היער
עד הבריאו מפצעיו ואז משיבים אותו אל אמו, המקדמת את פניו בדמעות גיל כקדם פני
עולה מן הקבר שקם לתחייה. והיה אם מת הנמול מהמילה, דבר שיקרה מפעם לפעם, אומרים
לאמו כי לא נתרצתה המפלצת בקרבן הערלה בלבד ותבעה קרבן עולה כליל.
קורט זאכס בספרו "הריקוד", מביא את טכסי הריקודים וההקפות של שבטים רבים בשעת
המילה. הוא כותב: בני השבט סותו, היושבים בצפון-מזרח טראנסוואל, נוהגים שלפני
המילה יושבים הבוגרים כשפניהם מערבה, אחרי הניתוח יפנו כלפי מזרח. ואמנם על פי
השגת הקדמונים הולך הצעיר בשעה זו לקראת המוות על מנת לקום אחר-כך לתחייה כאיש
בוגר. דרך המוות מוליכה מערבה, בעוד שהמזרח הוא סמל השמש העולה, הלידה, תחיית
המתים.
השגה זו על המוות והקימה לחיים חדשים חוללה בקרב תושבי קאליפורניה, בני השבטים
מיבוק, לואיזניו, יואנינו מנהג, שלפיו חייבת נערה שהגיעה לכלל בגרות, לבלות מספר
ימים במערה חפורה באדמה. שם היא משתטחת ושוכבת ללא ניע וללא זיע, בעוד שכמה
מחוללות מקיפות אותה במחולות. אותו אדם שחי לפני טכס-ההתבגרות הולך למות על מנת
לקום לחיים חדשים לאחר כמה ימים בקבר. הנוהג לקבור את הנערות למספר ימים לאחר
שמופיעה אצלן הוסת בפעם הראשונה נפוץ באוסטרליה בין שבטים רבים.