פרק ראשון
קדמוניות הפגיעות באברי המין
ד. המעבר למונוגאמיה ומעמד האשה;
א. העדר הגדול והעדר הקטן.
חיתוכים באברי המין של הזכרים והנקבות על כל צורותיהם, מעקירת האשכים ועד חיתוך
הערלה, עור הבתולים והקליטוריס (דגדגן) וכיו"ב רווחים עדיין בדורנו, דור הקידמה
והציביליזציה. קיימת אפילו נטיה לראות בהם מעין התחלה פרימיטיבית לאמנות-הניתוח
המשוכללת ברפואה. ראשיתם של הסירוסים השונים באברי המין נעוצה בתקופה הקדומה
ביותר של המין האנושי, עת היה האדם מתהלך ביערות-בראשית שבאפריקה ובאסיה, ואפילו
קודם לכן, כשהיו אבותיו משוטטים בעדרים של הקופים האנתרופואידיים.
העדרים נתחלקו – לעדר גדול, בו חיו הזכרים והנקבות בהזדווגות קיבוצית גלוייה
בצוותא, ועדר קטן, בו חי זכר מגודל עם מספר נקבות, קנאי ונבדל מיתר הזכרים.
בקבוצות הקטנות של קופי הגורילה שלט זכר מבוגר אחד בלבד. אך התחילו הזכרים
הצעירים להתבגר, מיד היו פורצות תיגרות והתנגשויות בגלל השלטון על הנקבות. החזק
שבהם היה שם את עצמו למנהיג החבורה לאחר שהגה מן המסילה את כל שאר הזכרים. בעדר
הקטן חי זכר אחד עם מספר נקבות. לעומת זאת יש קופים החיים בערבות בעדרים גדולים,
כגון הבאבונים שבאסיה.
בתקופת הקרחונים, שפקדו את צפון אסיה, חדל הקוף לטפס על העצים מאחר שהללו לא
סיפקו לו עוד פירות. הוא נאלץ לרדת מעל העצים ולנדוד בערבה הפתוחה בתורו אחרי
המזון. באזורים הדרומיים, שאליהם לא הגיעו נדידת הקרחונים, כגון באפריקה ובהודו,
נשאר הקוף שוכן העצים.
קופי הערבה נוטים לאכילת בשר, כי בערבה מצויים פחות פירות ושרשים מאשר ביער. קוף
הערבה התחיל להלך על שתים מוקדם יותר מקוף היער. בערבה נאלץ הקוף להזדקף כדי
להסתכל היטב בסביבה ובמרחב. קופי הערבה צדים בצוותא ומתרבים בחבורות גדולות על
ידי חיי-צוותא נרחבים תוך שיתוף מיני מלא עם הנקבות או בהתקשרות עונתית. בערבה
הפתוחה הכרח היה להם לחיות בעדרים גדולים; כי בקבוצות קטנות היו נטרפים.
התהוות העדר הגדול או הקטן היתה תלויה בהשגת המזון ובתנאי ההתגוננות במקומות שבהם
נתאגדו עדרי הקופים. הפאביאנים, החיים על הרים ועל גבעות קרחים, במקומות שאין בהם
אילנות למחסה ומגן מפני אויבים מסוכנים, מונים עדריהם כמה מאות חיות ואין למצוא
בתוכם משפחה השוכנת לבדה.
הבאבונים, מספר דארוין, מגלגלים אבנים כדי לגלות שרצים מתחתן, משהם נתקלים באבן
גדולה, הרי הם עומדים סביבה, רבים כפי האפשר, והופכים אותה במאמץ משותף, ואחר-כך
הם מתחלקים בטרף.
קוף הכלב היה חי בשדות ערבה פתוחים, ולצורך מלחמתו בטורפים הצטרף לעדר גדול.
קופים זכרים, שעמדו בראש העדר בגדול, הגנו על הנקבות ועל הגורים ובכוחות משותפים
יכלו לעמוד במלחמה גלויה אפילו נגד הטורפים הגדולים. תנאי קיום משותפים אלה פיתחו
רגשות חובה ביחס לכל העדר. הזכרים הסתגלו לחיי הזדווגות גלויים טבעיים עם הנקבות.
לא כן קוף הגורילה, גדול הקופים, וכיוצא בו, השוכנים ביערות בין העצים; השגת
המזון ותנאי ההתגוננות בסתרי היער טיפחו-פיתחו בגורילה הרגלים של חיי עדר נבדל
וקטן המורכב מזכר חזק העומד בראש מספר נקבות, מקנא ונלחם בזכרים הצעירים ההולכים
ומתבגרים. אמנם גם בעדר הגדול היו הזכרים החלשים והצעירים נדחקים הצדה על ידי
הזכרים החזקים מהם, אולם הזכרים בעדר הגדול חיו בתנאי הזדווגות קיבוצית ללא קנאה
ומאבק על הנקבות.
כך אימת שזכרים מתקשרים לזמנים ארוכים עם הנקבות, רווחת ביניהם שנאת-גומלין, הם
נלחמים ביניהם על הנקבה. בתקופת היחום וההזדווגות נלחמים הזכרים של חיות רבות,
ואפילו החלשים שביניהם, זה בזה עד להשמדה הדדית. פגיעות באברי המין של הזכרים
הצעירים בעטיה של הקנאה היו שכיחות מאוד בתקופה הקדמונית בעדר הקטן.
בחיבור המיוחס לאריסטו נכתב: "אומרים כי בסוריה עומד תמיד בראש עדר פראים מנהיג
אחד. ברצות אחד הצעירים להזדווג עם נקבה, יקצוף עליו המנהיג וירדוף אחריו עד אשר
ישיגנו, ואז יתכופף אל בין רגליו האחוריות ויעקור את אברי המין שלו".
בין עדרי סוסים פראים יקרה שהזכרים הצעירים מתנפלים על הזכר החסון שהוא המנהיג
והאב של העדר, והורגים אותו. עם סילוקו נלחמים ומתנגחים ביניהם הזכרים הצעירים על
השלטון בעדר הנקבות.
בממלכת היונקים, מן הפיל הגדול ועד השפן הקטן, יש להבחין בין שני סוגי עדרים:
האחד הוא עדר גדול של זכרים ונקבות החיים יחד; במחנה כזה סובלנים הזכרים זה כלפי
זה, אינם קנאים ואינם נלחמים ביניהם על הנקבות. ההזדווגות העדרית היא כאן גלוייה
וטבעית. העדר השני הוא זה שבו מקיים זכרים אחד יחסים מיניים עם מספר נקבות. אלו
הן שתי צורות נפרדות של הזדווגות עדרית: האחת היא שיתופית ורחבה של זכרים רבים
ונקבות רבות. השניה – מצומצמת ונבדלת של מספר נקבות עם זכר אחד. במחנות הגדולים
של הקופים, בהם חיים הזכרים והנקבות יחד, גדול מספר הנקבות פי שניים ממספר
הזכרים.
דארוין עמד במיוחד על רדיפת הזכרים אחרי הנקבה בכל מערכות החי, במים ביבשה
ובאויר. למן החרקים הקטנים ביותר, הדגים ובעלי הכנף, ועד ליונקים המפותחים, למן
היצורים החלשים וחסרי-ההגנה ועד לחיות הטרף הדורסניות – כולם כאחד מסכנים עצמם
במלחמה מיואשת בעונת היחום וההזדווגות לשם השגת בת-זוג. אולם דארוין מזכיר דרך
אגב את העדר הגדול, החי בסובלנות הדדית ללא קנאה ומלחמה על הנקבות.
חילופים ותמורות אקלימיים וגיאוגרפיים בתהפוכות הטבע ונדידות החיות מתנים תנאי
קיום חדשים וגורמים לשינוי האינסטנקט ה"מונוגאמי" או ה"פוליגאמי".
תרנגול הבית, למשל, הוא צאצאו של תרנגול בנקיבה החי עוד כיום כעוף-בר ביערות הודו
ומקנן שם על העצים. חייו שם הם "מונוגאמיים". בעונת הדגירה נלחמים הזכרים זה בזה
על בת-זוג. תרנגול בנקיבה זה, המופיע כעוף בית כבר לפני 2500 שנה, שינה את אורח
חייו מ"מונוגאמיים" ל"פוליגאמיים". איש התרבות השתדל להגדיל את מספר הנקבות לצרכי
הטלת ביצים ודגירה. ובתנאים חדשים אלה הסתגל תרנגול-הבית לחיים "פוליגאמיים".
דארוין קובע, כי האינסטינקט המונוגאמי חולף וגז בקצב מהיר בתנאים של ביות.
ב. הורדות האדם.
בחיי העדר הראשוניים של האנתרופואידים היו קיימים, בחלקים שונים של כדור הארץ,
בהתאם לשוני שבאקלים, ה ו ר ד ו ת ג ד ו ל ו ת של הזדווגות שיתופית ו ה ו ר ד ו ת
ק ט נ ו ת עם זכר חזק בראשן של כמה נקבות. החברה הטרום-אנושית התפתחה לפי המתכונת
של עדרי-בראשית אלה, ונתפלגה לשני הטיפוסים הקדומים העיקריים: הטיפוס
הקרו-מאניוני הבהיר, הוא טיפוס הערבה בצפון, והגרימאלדי הכהה – הוא הטיפוס של
שוכן היערות בדרום. יש לשוב ולהדגיש, שהמכוון במונחים "הזדווגות שיתופית רחבה"
ו"הזדווגות נבדלת מצומצמת" הוא להבחין בעיקר בין העדרים שבהם היו הזכרים סובלניים
זה כלפי זה ביחס לשיתוף עם הנקבות, ובין אלה אשר בהם קינאו ונלחמו זה בזה על
הנקבות.
בצפון, בהשפעת לובן השלג החווירו צבעי העור בתקופת הקרח והמלבינים יותר בולטים על
רקע יריעת הנוף הלבן, הכהים בולטים יותר ונופלים שדודים לפני אויביהם; נשארו
בחיים בהירי הצבע. הטיפוס הקרומאניוני הוא יוצא הגזע הארקטי הבהיר, הצפוני.
עם הופעת הקרחונים, הלכה הצמחיה העשירה ונתמעטה. נשארה צמחיה דלה עם שיחים גמדיים
של הטונדרה הצפונית. בערבות הקרח והשלג נלחם האדם הקדמון קשות בטורפים המסוכנים
ובאקלים האכזרי. בערבה התחיל האדם הקדמון להלך על שתיים, כדי לראות ולהבחין במרחב
הפתוח. על ידי כך שיחרר את שתי הגפיים הקדמיות מן התפקיד של נשיאת הגוף, והילוכו
נעשה ישר ובקומה זקופה. חוש הראיה תפש את מקומו של חוש הריח משהתרומם האדם על
גפיו האחוריות והתחיל להלך קוממיות ועל-ידי כך הגדיל את שדה ראייתו. החלק האחורי
של המוח הקשור בחושי הראייה, המימוש ופעולות האברים, היה אצל האדם הקדמון מפותח
יפה.
תנאי-החיים של בני ההורדה הגדולה בערבה הפתוחה הצריכו עירנות ושיתוף חברתי, מה
שאין כן זוג "מונוגאמי" המסתתר על עץ גבוה ביער עד והעסוק בעצמו. אחריות חברתית
נוצרה בעדר הגדול וזו פיתחה את המוח. לנמלה ולדבורה העמלה מוח גדול יותר מאשר
לזכרים ולמלכה. העבודה והדאגה לכלכלת הילדים הרכים, למשטר ולסדר בכוורת ובקן,
פיתחו את מוחן; חיי העדר המשותפים הם שקידמו את האדם כיצור חברתי.
ההורדה הגדולה טיפחה אצל הזכרים את האינסטינקט השיתופי. הזכרים נהגו בסבלנות זה
בזה, ולא ידעו קינאה לנקבות מהי. התקשרות קיבוצית זו, קידמה את עליית האדם מדרגת
קוף-אדם. חיי העדר הצעידו קדימה את הגילויים החברתיים של האדם הקדמון, שהתחיל
לייצר כלי-אבן מסותתים ומלוטשים, כלי התקפה והגנה למלחמתו בציפורניהם, שיניהם
וקרניהם החזקות של הטורפים. בעזרת כלי אבן אלו הוא מתגבר על החיות הגדולות,
המאמותה, דוב-המערות והראם.
הורדות "פוליגאמיות" גדולות טרום-היסטוריות קמו בעיקר בתנאי האקלים הקשים של
הצפון, באסיה המערבית ובאירופה.
הורדות אלה התאחזו במקומות קבועים יותר, ויצרו את חברת הבראשית של האדם שהתגוננה
בפני חיות ועדרים נודדים מסוכנים. גם במקומות בהם היה המזון מצוי בשפע וקיום האדם
היה קל היה שיתוף הזדווגותי, אבל ללא קשרי-גומלין הדוקים להתגוננות. החיים
השיתופיים של הזכרים עם הנקבות טיפחו רגשות חובה ואחריות ביחס לקיום כלל העדר,
והם אשר יצרו את האדם הקדמון המתחיל להופיע על במת ההיסטוריה כיצור חברתי, היוצר
כלי ציד ועבודה ובזה הוא הולך ונבדל מעולם החיות. משנתעלה האדם לדרגה של בעל-חיים
עושה מכשירים, התחילה ההיסטוריה של החברה האנושית.
נוהגים לחלק את ההיסטוריה של היחסים המיניים-סוציאליים בין הגבר והאשה, לתקופות
של זכויות האם וזכויות האב. אולם הייתה קיימת תקופה טרום-היסטורית בחלקי עולם
שונים, שעה שהזכרים והנקבות קיימו חופש מיני מוחלט, התקופה של הזדווגות חפשית
קיבוצית כ"עדר הקדום" שחי בשיתוף ובצוותא. האינסטינקט לחיות עם הנקבות בשותפות או
בנפרד – שתי זיקות אלו נעוצות עמוק בפילוגנסה של האדם, מראשית הופעתו עד היום.
בעדר הגדול של האדם הקדמון נדדו הגברים והנשים יחד לשם חיפוש מזון ומלחמה בטורפים
המסוכנים. היחסים המיניים השיתופיים היו טבעיים ונבעו מתוך עצם קיומם המשותף כעדר
הערבה הפתוחה והבלתי-תחומה. חיים מיניים קיבוציים במשפחת האדם אנו מוצאים בכל
הדורות ושרידים ממנה קיימים עד היום.
ההורדה הקטנה נוצרה במקומות שלקט המזון והשגתו היו קשים מאוד, ולכן נתחלקה
לקבוצות קטנות. גם כיום, אצל הטאסמאנים, הבושמאנים והוודים, מתפלגת ההורדה
לקבוצות קטנות. בהורדה הקטנה שולט הטיפוס של גבר מגודל וחסון הנלחם באכזריות
בגברים הצעירים ומרחיקם מהנשים. מלחמה זו תכליתה לשלול מהזכרים הצעירים את הכושר
להזדווג עם הנקבות. האדם הקדמון החסון מתנפל על מתחרהו, הזכר הצעיר ההולך ומתבגר
ומתחיל להתקרב אל הנקבות ולחשוק בהן. הכעס מופנה בעיקר לאותו אבר של הזכר, המזדקף
ומגלה את תאותו המינית. הוא פוגע בפין ופוצעו בצור החד. כדברי המשורר המתאר זכר
פרא קדמון זה:
יהרוג בכוריו בקנאו
ימול כל חזק בבניו
וכל אשר און גבר בחלציו
יכרות אשכיו בלי רחמים
במאכלת הצור בחגורתו.
(ז. שניאור).
בהורדות הקטנות לא חיו הזכרים בצוותא והם נלחמו ביניהם. הזכרים הצעירים נפצעו
וסורסו באברי המין סירוסים חלקיים ושלמים. בעטיים של הסירוסים נוצרו אצלם יחסים
פתולוגיים לא טבעיים לנקבות. כנרדפים מקנאה ומהתחרות בהשגת הנקבות, דוכאו ונפגעו
חויותיהם המיניות.
גם חוקי האקסוגאמיה, איסורי הנשואין בתוך השבט, מקורם בהורדה הקטנה, בה אסר ראש
המשפחה הזכר החסון על הצעירים המתבגרים להזדווג עם הנשים בנות אותה המשפחה. הוא
שמר אותן לעצמו, לצרכי סיפוק תאותו המינית, וגם העבידן בלקט מזון בשבילו. במזרח
נפוץ עוד כיום טיפוס הגבר המתבטל, שנשיו עמלות למענו.
בשירה הערבית הקדומה מודגש פחדם של הזכרים הצעירים, המתגעגעים על בת זוג ונזהרים
מפני השיך הזקן והאכזרי, ההולך ומתקרב לאוהל הנשים. הצעירים פחדו מפני השיך החסון
שהיה דורס ומסרס את הזכרים הצעירים, ואוסר עליהם להתקרב לנקבות. פחד זה הוא אבי
הכניעה והשעבוד המיסטי, כלפי כוחות אכזריים של אל נקמות של האבות הצמאים לדם
ולקרבנות אדם.
ג. ה"פוליגאמיה".
לא רק האדם הקדמון חי בהזדווגות שיתופית עם הנקבות. הספרדים הראשונים שהגיעו
לדרום אמריקה מצאו הזדווגות כזאת אצל האינדיאנים. החוקר לואיס מורגאן חי עשרות
שנים בין אינדיאנים באמריקה ולמד באופן יסודי את מנהגי חייהם. אצלם נהוג גבר
לקרוא בשם "בן" או "בת" לילדיהם של כל אחיו. וכל הילדים קוראים לכל אחי אביהם
"אבא". האם קוראת "בת" או "בן" לא רק לילדיה היא, אלא לילדי כל אחיותיה. הבעל
קורא לאשתו ולכל אחיותיה אותו כינוי והאשה פונה לבעלה ולכל אחיו באותו כינוי.
מורגאן הסיק מזה שבתקופה יותר קדומה היו סדרי האקסוגאמיה כאלה, שהאחים מקבוצה אחת
היו מתחתנים עם האחיות מקבוצה אחרת בנשואין קיבוציים ומשותפים. קירבה משפחתית כזו
נהוגה גם כיום אצל שבטים מפגרים שונים בחלקי עולם רבים. כיום כבר חיים האינדיאנים
זוגות-זוגות, אולם השיטה והצורה הקדומה נשמרה בלשונם.
צורות של חיים "פוליגאמיים" היו נפוצות בעולם העתיק במקומות רבים. הרודוטוס (500
שנה לפני הספירה הנוצרית) מצא אצל הלובים חיים "פוליגאמיים". הוא כותב: "הנסמנים
בלוב נוהגים לקחת נשים רבות והם באים עליהן בשותפות. כאשר איש מן הנסמנים לוקח
אשה בפעם הראשונה מנהג הוא כי הכלה נבעלת בליל כלולותיה על ידי האורחים בזה אחר
זה. ההודים מזדווגים עם נשותיהם לעיני השמש כמו הצאן." אלה הם חיים
פרומיסקואיטיים גלויים (במובנם החפשי), ללא רגשי בושה וקינאה, בהורדה הגדולה.
בתקופה מסויימת היתה ההזדווגות השיתופית נפוצה בהודו, באסיה המערבית, באיי יוון
ועוד, ומצאה לה בטוי בפולחן של אבר הזכרות; פולחן זה היה מחייב את כל הבנות
להתמסר לכל הגברים כקדשות. בדברים כג, יח-יט נאמר: לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא
יהיה קדש מבני ישראל. לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב. – הגבר שמסר את עצמו לזנות
מקודשת נקרא "כלב".
כשהתפתחו תנאים כלכליים שלא התאימו לפוליגאמיה, התחיל לשקוע המשטר של המשפחות
הגדולות והשיתוף בנקבות. הופיעה המשפחה הקטנה (ראה להלן). בבתי המקדש שלטו עוד
זמן רב אלות נשים מהתקופה הפוליגאמית והאלות דרשו שהאשה תבוא לזמן ידוע לבתי
המקדם להתמסר לגברים כקדשות. היתה זו חובה דתית קדושה של האשה לעמוד בשערי המקדש
ולתת את דודיה לכל גבר המבקש זאת ממנה, ואחר כך לשים על מזבח האלה את האתנן
המקודש.
החוקר ווסטרמרק מביא דוגמות של חגיגות אצל עמים שונים בהודו שבהם מתמסרים המוני
המשתתפים, נשים וגברים, לחיים מיניים בלי הבדל בן או בת זוג. סטראבו (60 שנה
לפנה"ס) מספר, כי אצל הערבים חיים האחים עם אחיותיהם ובנים עם אמהות. רצח ילדים
רכים, שהיה נפוץ בכל הדורות, וביחוד רצח ילדות, גרר במקומות רבים את הפוליאנדריה.
מחוסר נשים היו גברים רבים מקיימים יחסי מין עם אשה אחת. דבר זה נפוץ גם כיום
בטיבאט. יוליוס קיסר מצא אצל הבריטים ושבטים צפוניים אחרים חיי הזדווגות שיתופית
מסוג זה: "כל עשרה או שנים-עשר גברים – נשים משותפות להם. אלה הם על פי רוב אחים
ואחיות". בראשית המאה ה-19 באיי האואי היה נהוג עוד שאחים אחדים היו חיים בשותפות
עם מספר אחיות. בשפתם של ילידי האואי אין המלים אבא או אמא קיימות, המלה "מאקוא"
משמעה "זה אשר ילד". בשם זה קרויים האב ואחיו, האם ואחיותיה וגם אחיות האב.
ב"המשתה" של אפלטון מציע סוקראטס לקרוא לכל הבנים והבנות המשותפים שיוולדו
ל"שומרי המדינה" מן הנשים המשותפות, אחים ואחיות. הצעה זו אינה המצאה דמיונית של
הפילוסוף היווני; סוקראטס שאב זאת מהמציאות ההיסטורית של חיי שפרתה הפוליגאמית.
(ראה להלן).
הרודוטוס כותב בקשר לזכויות האם: במקומות רבים אם נישאה אשה בת-חורין לעבד, ילדיה
הם אזרחים חפשיים, ואם גבר בן-חורין נשא שפחה-פלגש, אין לילדיו זכויות אזרחיות של
בני-חורין ואפילו תופס הגבר מקום מכובד מאוד בארץ זו. בתקופה המאטריארכלית מילאה
האשה-האם גם את תפקיד הכוהנת העוסקת בפולחן הדתי, בתקופות אלו אנו מוצאים אלות
במיתולוגיה הדתית של כל ארצות העולם הקדום. שלשלת היוחסין של מלכי מצרים היתה לא
לפי האב אלא לפי האם.
מלכי מצרים נהגו נשואי עריות; זהו אחד הסימנים של המשפחה הגדולה. במצרים העתיקה,
בתקופת השושלות הראשונות, היו נישואים פוליאמיים בין אחים ואחיות. סדרי הירושה
במצרים הקדומה היו לפי האם.
המלכים התלמיים במצרים נשאו לנשים את אחיותיהם. בפרתיה – פרס – היה תוקף לנישואין
בין הורים וילדים, ונישואין בין אחים ואחיות היו רגילים ביותר. בפנתיאון של
אוגרית, בארץ הכנענים, היה נפוץ חיתון בין קרובים.
הפסילים והתבליטים של יוון, שנתגלו מהתקופה הטרום-היסטורית, הן דמויות של אלהות
נשית בלבד. דבר זה מעיד על קיומה של המשפחה הפוליגאמית הגדולה.
אריסטו מציין את שפרתה כארץ "שהנשים שולטות בה. הנשים היו בנות-חורין לבוא בקהל,
הניאוף לא היה בר-ענשים או אפילו בר-דופי, אשה אפשר היה שיהיו לה כמה בעלים".
גם לפי המסורת, נהנו הנשים מזכות ההצבעה, כגברים, באסיפת-עם; לא היו קיימים כל
נישואים פורמאליים, כל אשה היתה מעמידה ולדות לכמה גברים, והוולדות היו נקראים
בשם האם. ("איסכילוס ואתונה" ג'ורג' תומסון).
בשנת 413 לפנה"ס ערקו למעלה מ-20,000 עבדים אל האשפרתאים. שם לא היה קיים שלטון
הרכוש והקנין של הפרט. השלטון המשפחה הגדולה המשותפת לא היה מקום לניצול הזולת.
אם בשפרתה התהלכו נערות צעירות ערומות והשתתפו בהופעות ספורטיביות פומביות יחד עם
נערים ערומים שהפגינו את עירום הגוף ואומץ השרירים, הרי ברור ששם שרר משטר
הנישואים הקיבוציים עם זכויות האם. עירום הגוף של הגבר והאשה לא עורר התרגשות של
תאווה גסה פורנוגרפית, כי זה היה טבעי לעמי הצפון, צאצאי המשפחה הגדולה. רגשי
המין שלהם באו על סיפוקם בצורה חפשית ללא דיכוי מיני.
ליקורגוס התבטא על שפרתה: "כמדומני שלאקוניה כולה נראית כאחוזה משפחתית גדולה
אחת" (פלוטרך).
בימי שלטון האם היו נהוגים נישואים קיבוציים במידה רחבה ושרידיהם היו קיימים בימי
הביניים בצורה של זכות-הביאה על הכלה בליל כלולותיה. הזכות ה"פוליגאמית" נשמרה
לראש השבט, למושל ולבארון, בעל האחוזה. "המלך פרדינאנד בשנת 1846 הוציא פסק-דין
ובו נאמר: לאדונים הנ"ל אסור להזדווג עם אשת האכר בלילה הראשון לנשואין" (אנגלס,
המשפחה).
אפילו במאה ה-18 נמצאו באירופה איזורים בהם היו האירים משלמים מס מיוחד לנסיך,
לברון או לפריץ, בעד הזכות של "יוס פרימה נוקטיס". גודל המס שולם לפי רוחב אחוריה
של הכלה. (א. בבל, "האשה והסוציאליזם").
שרידים של חיים מיניים שיתופיים קיימים עוד כיום בחלקים שונים בעולם, כגון בחבש
וארצות אחרות. אצל האסקימואים נפוצים שרידי שיתוף בצורת בריתות של חילופי נישואין
בין גברים, ברית זו נקראת "נבטום", הגברים מתחלפים בנשים.
ד. המעבר ל"מונגאמיה" ומעמד האשה.
חילופים ותמורות אקלימיים, גדודים וכיבושים, גילוי אמצעי קיום חדשים – כל אלה
שינו את תנאי הקיום של האדם ואת צרכיו הקמאים, והם גם שינו את טבע האדם עצמו.
שינויים אלה גרמו לתמורות בצורת חייו הפוליגאמיים והמונוגאמיים.
במשטר ההזדווגות הקיבוצית היה הכרח בהכרת זכויות האם, כי את הילדים הכירו וידעו
לפי האם, את האב לא יכלו לדעת, והאם דאגה לכלכלת ילדיה. בתקופת שלטון האם היו
הגברים מקופחים במשפחה. האדם הקדמון לא ידע כלל על הקשר בין הזדווגות הזכר והנקבה
ולידת הוולד. לשבטים מפגרים רבים אין סוד ההזרעה של הגבר באשה נהיר עד היום.
המשפחה היתה שייכת כולה לאם. היא שמרה והגנה על הילדים. האם והילדים היוו בסיס
לקיום החברה הקמאית.
נראה כי בהשפעת הבדידות והקינאה באשה המגדלת את ילדיה, התחיל הגבר לטפל בחיות.
היה בזה מעין אימוץ של חיות, שהגבר טיפחן ללא כל זיקה ליצול חלבן ובשרן לאכילה.
הכלב היה הראשון שהתקרב לחברת האדם, אחריו באו הכבשים והעזים, לבסוף יתר בהמות
הבית. הלכו ונוצרו עדרי בהמות מטופחים, שהביאו תועלת רבה לאדם. זו היתה ראשית
המעבר ממשק טבעי (המתפרנס מן המוכן בטבע) למשק יצרני.
בתקופה הניאוליטית נעשה האקלים בצפון, באירופה ובאסיה המערבית גשום; כתוצאה מכך
גדלו והתפשטו יערות, במקום הערבות. ביערות שבהם התהלכו עדרים עצומים של הצבי,
האיל ודומיהם, בנה אדם את ישוביו הראשונים.
הופעת חיות הבית והטיפול בהן יצרו את חיי הנוודים התרים להם מקומות מרעה. האדם
מסתגל לתנאי האקלים ההולכים ומשתנים, מתקדם בהמצאת כלים, כגון גרזן האבן המלוטש,
ובגילוי דרכים חדשות להשגת מזון, בגידול בהמות, בזריעה ובנטיעה. מאוחר יותר הוא
מגלה את הנחושת ומפתח תרבות מתכתית שיצרה עודפי תוצרת הנהפכים לרכוש.
כלי העבודה והייצור היו לנכסים, לרכוש. כך נשתנה אורח-חייהם של השבטים הצפוניים.
המשפחה הגדולה השיתופית היתה למשפחה קטנה. צורת קיומה של המשפחה הגדולה נשתנתה
בהשפעת תנאי הייצור החדשים. גם השתנותם של תנאי הקיום הקמאים נוצרה בעלות על
הייצור והתפתח המושג של קנין הפרט. השינויים בשיטת העבודה הביאו לאידיבידואליזציה
של תהליך הייצור. כל אלה ערערו את יסודו של הקנין הקולקטיבי במשפחה הגדולה,
ההולכת ומתפוררת למשפחות מונוגאמיות קטנות.
המשפחה הקולקטיבית הגדולה הוסיפה להתקיים בחלקי העולם שהמתכות והציביליזציה של
רכוש הפרט עדיין לא הגיעו אליהם, מחמת סיבות אקלימיות גיאוגרפיות. במקומות הללו
נמשכו אורח-החיים הישנים (בתקופת האבן) עוד רבות בשנים. מצב זה התמיד באיזורים
שונים בעולם, כגון בסיביר וכיוצא בה.
ראשית ההתפתחות של רכוש העדר ועבודת האדמה בבהמות מעשי ידי האב היא. האב עלה
לגדולה עם בססו את זכויותיו על הייצור. עובדה זו הביאה לידי שלילת זכויות האם,
האב היה לבעל הרכוש הפרטי, ובכוחו נחל שלטון אבסולוטי במשפחה. נוצרה ריאקציה נגד
שלטון האם, שבו לא היתה לאב כל חשיבות במשפחה. עם עליית שלטון האב הונהגה במקומות
רבים ה"קובאדה", המנהג שחייב את האב לשכב במטה כחולה, שעה שצירי לידה אחזו את
האשה. האדם הפרימיטיבי הפגין בכך כי הנולד שלו הוא. עם התפתחות רכוש העדרים
התחילו העמים הצפוניים להעביר את זכויות הירושה על פי האב שגידל את העדר. הקשר
שנוצר בין האב לבניו (האבהות לבניו-יורשיו), יותר משנחשב תופעה ביאולוגית הוא
נחשב תופעה סוציאלית.
מתוך אנוכיות רכושנית אינדיבידואלית ביקש הגבר להוריש את רכושו לבניו יוצאי
חלציו, כדי שהאשה תלד ילדים אך ורק לו, ולא לגבר אחר, וכדי שיהא לבו סמוך ובטוח
כי הבן הנולד שלו הוא, אסר על האשה לבוא בקשרים עם גברים אחרים. שינוי מהפכני זה
לא בבת-אחת הופיע, כי המונוגאמיה לא באה לעולם ישר מגן העדן של אדם וחוה. במשך
דורות רבים, מהתקופה הקמאית, הלכו ונשתנו התנאים הסוציאליים, התפתחו צורות
ומושגים חדשים, עד שנוצרה המשפחה הזוגית הקטנה.
עם הופעת גידול הבהמות, נעשים הגברים כוח ראשי בייצור. הרכוש, מכשירי-הייצור,
הבהמות וגם העבדים, עוברים בהדרגה לבעלות הגברים. הגבר נעשה בעל רכוש של בהמות,
תבואה, עבדים ושפחות. מאליו יובן, שהתיר לעצמו גם לקחת לו פילגשים כאוות נפשו. כך
הביאה המהפכה של שלטון האב לידי יצירת המשפחה הקטנה השייכת לו לעצמו.
הסחורות והעבדים שנתקבלו בתמורת-חליפין בעד הבהמות, היו שייכים לגבר. גם האשה
היתה למשרתת של הבעל וערכה במשקו הלך וירד.
"זו היתה המונוגאמיה, צורת-הנשואים הראשונה, שהיתה מיוסדת לא על ידי תנאים טבעיים
אלא כלכליים גרידא, דהיינו: התוצאה של התגברות הקנין הפרטי על הקנין השיתופי
העיקרי הקדום" (המשפחה).
החיים המשותפים של בני שני המינים, הזכר והנקבה, יחסי-הגומלין ביניהם, ההזדווגות,
קישרי חיי השיתוף במשפחה, הנישואין על כל צורותיהם השונות, הלכו והתהוו בד בבד עם
השינויים בסדרים החברותיים הכלכליים מראשית הופעת האדם עד ימינו.
בתקופת האבן החדשה מופיעים המסלים המיניים לרוב, ופסלי נשים מאבן ומחרס המבטאים
הריון ולידה. פסלי פולחן הפוריות מסוג זה נתגלו בתרבות הירמוכית ועוד. דמויות
נשים, מכוירות מחומר או מגולפות באבן או בעצם, היו מתקינים אצל החברות
הניאוליתיות במצרים, בסוריה, באיראן, סביב ים התיכון ובדרום-מזרח אירופה. אלו הן
דמויות של "האלה האם". בני התרבויות הללו היו מתארים לעצמם את האדמה, שמחיקה
צומחת התבואה, כאשה, שאפשר להשפיע עליה בתפילות ובקרבנות.
על סף ההיסטוריה, ובעיקר החל מהתקופה הכנענית הקדומה (3000 לפנה"ס) חל שינוי ניכר
בממלכת האלים של עמי המזרח. הגבר אשר רתם את בהמות העבודה המבויתות שלו למחרשה,
נעשה השליט בחברה עלי אדמות, והאל הראשון במעלה בממלכת האלים. אל ליד ה"בעל",
מופיעות גם עתה בכל חשיבותן, אלילות הפריון. הבבלים קראו לאלת הפוריות שלהם
עישתר. אלת העשתורת והאשרה של הכנענים בארץ נזכרת לרוב בתנ"ך. ("וילך שלמה אחרי
עשתרת אלוהי הצידונים", - מלכים א' י"א 5. "וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית" –
מלכים כ"א 7).
אצל האתונאים כבר נעלמו זכויות האם, שלטו אצלם זכויות האב, הציביליזציה של רכוש
הפרט, עם זכותו של האב על רכושו ומשפחתו. זכויות האם הקדומה באו על ביטויין
ביצירות המיתולוגיות של האלה דמטר, האם הקדומה העומדת בראש החקלאות ומסמלת את
הפוריות. בחיפושיה אחרי מזון לילדים, רכשה לה האשה נסיון של אלפי שנים בהכרת צמחי
בר. היא אשר יצרה את התרבות החקלאית של התקופה הניאוליטית. זריעת החטה, הדוחן
והשעורה הומצאה על ידי האם-האשה. עבודת אדמה זו נעשתה בצורה פרימיטיבית בידיה או
במקל, לפני שרתם הגבר את הבהמות לחרישה ולעבודה. יסודות פטריארכאליים נשתמרו
במקרא, באיסור נשואין בין דודה עם בן אח ולא בין דוד ובת אח.
מצבה של האשה באתונה מתואר ב"מדיאה":
מכל היצורים אשר להם נפש ודעת
אנחנו הנשים האומללות בארץ
את הבעל עלינו ברב הון בתחילה
לקנות, ולשימו על גויתנו אדון.
האודיסיאה היא כבר יצירה פטריאכלית מובהקת. פנלופה אשת אודיסט, שיצא למלחמות
בארצות רחוקות ועקבותיו נעלמו, מחכה שנים לבעלה. היא מוקפת חתנים המבקשים להנשא
לה והיא דוחה אותם. לאחר תלאות וסבל רב חוזר אודיסט לביתו ולאשתו הנאמנה.
בהיסטוריה היו תופעות שהנשים נלחמו נגד המשטר החדש של זכויות האב וביטול זכויות
האם; ביצירות הקלאסיות של יוון מתואר המאבק בין הנשים והגברים והמלחמה נגד עליית
שלטון האב וביטול זכויות האם.
במשך אלפי שנים חלו שינויים סוציאליים במיבנה חברת-האדם הקמאית. האדם ידע להסתגל
לכל התנאים, סיגל ושינה את עצמו ואת טבעו. הצפוניים, יוצאי המשפחה הגדולה, עברו
והסתגלו למשפחה הקטנה. הם לא הסתבכו במלחמות בין הזכר הגדול האב לבין הבנים
הצעירים, מתוך קנאה לנקבות. ממילא לא עסקו בחיתוכים וסירוסים באברי המין. הם
נשארו שלמים וטבעיים, התיחסו לנקבות בכבוד כשוות במעלה לגברים. הרודוטוס כותב:
"אצל העמים הצפוניים, הסקיתים, (חדרו למזרח התיכון במאה השמינית לפנה"ס) הנשים
שוות בזכויותיהן לגברים". הנשים נהגו ברכב מלחמה (הטאנק הקדום).
סופרים רומאים בתקופת האימפריה, שכבר הושפעו מן המזרח, השתוממו בראותם כיצד
מכבדים בני השבטים הצפוניים את נשותיהן כשוות זכויות עם הגברים, משתפים אותן
במועצותיהם ובהכרעה על עניני הפרט והכלל. גם במצרים העתיקה, ששלטו בה עמים ממוצא
צפוני, כיבדו והעריצו את הנשים.
פוגיה (1417) איש פלוראנץ, תיאר את הנימוסים ששררו בשויץ. הוא כותב: "מוזר, מה
תמימים היו בחייהם. באיזה אימון היו רואים הגברים איך זרים נוגעים בנשותיהם. הם
רואים שנשותיהם מתיחדות עם זרים לגמרי ואין הם נרגזים, אין הם משתאים, סבורים הם
שהכל נעשה בצורה לא מושחתת". מקובל היה שבתולות שירתו את האבירים במרחץ.
גם במאות ה-17 וה-18 היו אנשי הדרום תמהים בראותם אצל העמים הצפוניים זכרים
ונקבות מתרחצים בצוותא, ישנים ערומים, ללא רגשי בושה או התרגשות מינית פורצת. רוב
העמים הצפוניים הם יוצאי חלציו של האדם הקדמון בן ההורדה הגדולה. אינסטינקט
שיתופי זה שיחרר את הגברים מהקינאה האוכלת והתאווה העיוורת לאשה. הם לא ידעו כלל
את דבר החיתוכים הרבים של אברי המין, שהשתרשו אצל האדם הקדמון שחי בעדר הקטן.
"צורות של המשפחה הגדולה שרדו עד למאה התשע-עשרה במקומות שונים בעולם. אצל
הסארבים נקראו משפחות כאלו זדרונה – ידידות, או ברטסטבו – אחוה. במשפחות כאלה היו
דורות אחדים חיים בכפיפה אחת. בהם היו הנשים שוות זכויות עם הגברים באסיפות
והצבעות. הקהילות הכפריות (אובסצ'ינה) ברוסיה מקורן בשיתופן של משפחות גדולות.
סוגי משפחות כאלו היו אצל רוב הסלבים באירופה, גם בגרמניה ובאירלנד וגם בצרפת
ובחלקי עולם רבים אחרים היו משפחות גדולות" (אנגלס).
לא כן המשפחה הפטריארכלית במזרח, שהיא המשך של המשפחה הקטנה, יוצאת ההורדה הקטנה
בה שלט גבר קנאי שטוף תאווה וזימה שדיכא את הנשים והנערים הצעירים גם יחד.
התפתחותם הביולוגית של בלוטי המין וההורמונים, והתחושות הפסיכופיסיות של מרכזי
המוח, אצל הפגועים באברי המין, והסובלים מדיכוי מיני, שונות הן. שוני זה הטביע
במידה ידועה את חותמו על כושר הסתגלותם לטבע ולחברה. הם פיגרו בהתפתחותם, הם לא
הכירו בחופש בכלל ובחופש האשה בפרט, ובמזרח פיתחו את הפוליגאמיה הזנותית עם הרמון
נשים משועבדות ומושפלות הנרכשות וניקנות כבהמות ומוחזקות כאסירות לסיפוק התאווה
המשתוללת, הפראית, של עריצים פגועים וחתוכים באברי המין.
"האשה לקטה זרעיהם של עשבי-בר, אבות החיטה והשעורה, זרעה זרעונים כאלה בקרקע; היא
גילתה צמחים מתאימים לגידול. שחיקת הגרגרים בין שתי אבנים, הכנת דייסות ומשקאות
תוססים מן הקמח ועד אפית לחם נתגלו על ידי האשה. הכימיה של הקדרות, הפיזיקה של
הטווייה, המכאניקה של הנול והבוטאניקה של הפשתן והכותנה – כל זה גילו הנשים"
(גורדון צ'יילד). מלאכת עשיית כד בתקופה הניאוליטית דרשה רוח יוצרת וכשרון המצאה
לא פחות מגילוי הרדיו במאה העשרים, ואולי יותר. משקל מוחה של האשה גדול יותר ביחס
למשקל גופה מאשר אצל הגבר. (על כך קילו ממשקל הגוף – לגבר, בממוצע, 21.6 גראם מוח
– ולאשה 23.6). האשה הביאה את הגילויים שהניחו את אשיות הציביליזציה. את כל השפע
הזה לחיי האדם, את הרנסאנס הקדום נתנה האשה החופשית מהמשפחה הפוליגאמית, שהיתה
מבוססת על חיי חברה משותפים, היא וילדיה היוו את ראשיתה של החברה. הגבר עסק בצייד
וברעיית העדרים; האשה היא שבנתה את הבית של המשפחה הפוליגאמית, והיא שבייתה את
הגבר.
הכשרונות הפוטנציאליים של האשה שנתגלו במשפחה הפוליגאמית הלכו ודוכאו במשפחה
המונוגאמית. אחרי כ-4000 שנים ויותר של השתעבדותה לשלטון הגבר-הבעל, צומצמו
תפקידיה של האשה ללידת ילדים ולשירות, ובהשפעת הדתות מהמזרח ירדה למעמד של יצור
נחות, טמא וחלש.
היחס לאשה כאל יצור טמא ושפל, הגיע לדרגה כזו, שנפוץ המנהג לחנוק את הילדות תיכף
אחרי הלידה. האמהות התבישו להביא לעולם בת, נפש טמאה. מוחמד אסר על המנהג של
קבורת ילדות סמוך להיוולדן.
החברה הפטריארכלית הביאה את השלטון של הגבר ואת דיכוי האשה. האשה נמכרה כרכוש,
והבתולים שלה – כסימן שלא היו לה קשרים מיניים – קבלו ערך כספי ומחיר מיוחד. "וכי
יפתה איש בתולה אשר לא ארשה ושכב עמה מהר ימהרנה לאשה, אם מאן ימאן אביה לתתה לו
כסף ישקל כמהר הבתולות" (שמות, כב, 15). ואם נמכרה לבעל ולא נמצאו הבתולים היתה
מוצאת לסקילה.
בחברה הפטריארכלית קידשו והעלו את ערך הבתולים. העמים הפרימיטיביים החיים בימינו,
והם נוהגים עוד לפי סדרי החיים המאטריארכליים, או קרובים להם, מתיחסים לבתולים
אפילו בבוז. תושבי האיים של הים הדרומי, המאלאים, תושבי אסיה הצפונית, ילידי
מאדגאסקאר ואפריקה הדרומית וכו' מתיחסים אל הבתולים בשויון-נפש גמור.
בתורת הקנאות (במדבר, ה. 12) נאמר: איש ש"עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. והביא
האיש את אשתו אל הכהן" וכו'. "והשקו אותה ממי המרים המאררים (שאין יודעים את
החמרים המזיקים שהכילו), וצבתה בטנה ונפלה ירכה והיתה האשה לאלה בקרב עמה". כה
התעללו באשה המושפלת על סמך שמץ של חשד וקנאת הבעל השולט עליה.
הולכת ופוחתת בארצות המפותחות בזמננו התלות הכלכלית של האשה בבעלותו של הגבר.
המהפכה התעשיתית נתנה לאשה מעמד של כוח עבודה יוצר, ההולך ומשתווה לערכו של הגבר,
ובמצבים מסויימים אף עולה עליו. חיי הערים בגדולות יצרו פער בין ההתבגרות המינית
וההתבגרות הכלכלית, הגורמת להשהיית הנישואין ולדחייתם. גברים שאינם מתחתנים
מתרגלים לחיי מין בלי משפחה, ובתנאים כאלה אין לדרוש את התום המיני גם מהאשה.
המצאת אמצעי-המניעה להריון הביאו תמורות עמוקות ביחסים בין הגבר והאשה. המושגים
המוסריים-חברותיים של המשפחה המונוגאמית הולכים ומשתנים במהירות במאה שלנו.
ה. משק העבדות והסירוס הדתי.
עם יצירת המשק היצרני בחברה הפטריארכלית לא הוסיפו עוד להרוג את שבויי המלחמות.
לשעבר נחשב כל שבוי לפה מיותר הדורש מזונות. עתה סיפק כל שבוי ידיים נוספות למשק
הפיאודלי העתיק. בעיני היסטוריונים רבים מצטייר המעבר משיטת ההשמדה הטוטאלית של
השבויים אל שיטת העבדות כשלב של התקדמות. השבויים היו נמכרים בשכר מלא לעבדים
והיו לרכוש. בכל התקופות היו מסרסים ומלים את השבויים שנכבשו לעבדים, לאות הכנעה.
את האשכים והערלות של האויב היו מקריבים למושל לאות גבורה; זה שימש תחליף להקרבת
האדם השבוי. על מצבות נצחון בתיבון שבמצרים חרותות ערימות של אברי מין כרותים, של
האויב המנוצח. החוקים האשוריים התיכוניים מן המאה ה-15 לפנה"ס (לוח א', חוקים 15
ו-20) דנים בסירוס בתור עונש.
בשמואל א' י"ח מסופר: "ויאמר שאול: כה תאמרון לדוד: אין חפץ למלך במוהר, כי במאה
ערלות פלשתים להינקם מאויבי המלך". ודוד הביא, כמסופר, מאתיים ערלות פלשתים.
יוסיפון מספר כי בהיותו שר החיל שבו אנשי חילו שני שרי צבא ערבים, והחיילים ביקשו
למול את בשרם. הורקנוס ואריסטבולוס הכריחו את האדומים ועמים אחרים שכבשו, למול את
בשרם. בשנת 1805 ראה סאלט בחבש את כריתות הערלה לאות גבורה ואומץ לב במלחמה.
הנוסע הזה מספר, כי ראה במו-עיניו בשעת מיפקד הצבא, כיצד הטיל כל איש חייל ערלות
כרותות לרגלי מושלו כאות לאומץ לבו ולנצחונותיו על האויב.
סירוס העבדים היה נפוץ במזרח. במשך כל הדורות התיחסו לעבודת עבד כלעבודת בהמה.
למדו גזרה שווה מבהמה עקרה ומסורסת, העובדת וסוחבת את המחרשה ביתר שאת והיא שקטה
ומרוסנת, והאמינו שגם עבד מסורס יעבוד יותר טוב ובצייתנות. בעלי-חיים חסרי הכרה
וכוח שיפוט הם, המשיכה המינית שלהם פשוטה ולא מורכבת. הסירוס אינו מנוון אותם
ביותר, לא כן האדם, בעל המוח החושב והמפותח. בהמה מסורסת אינה נחלשת בכוחותיה
הפיסיים, בעוד שאדם מסורס הולך ומתנוון בכל כוחותיו הפסיכופיסיים. על האינקרציה
הפנימית של הורמוני המין וקשריהם עם יתר הבלוטות בגוף האדם לא ידע העולם העתיק
דבר. רק בסוף המאה התשע-עשרה התחילו לחקור ולגלות את ההפרשות ההורמוניות שבגוף.
הסירוס גורם לשינויים ברקמות ולכן מתרבה השומן בחלקי הגוף השונים של חיות
מסורסות.
החבשים וההודים היו נוהגים לסרס את הנשים כדי להפכן למשרתות גברתניות. רוברט מתאר
נשים סריסות בבומבי, בנות 25 שנים, שנסתרסו בילדותן; שריריהן מפותחים וקומתן
גבוהה. השערות מסביב לאברי-המין ובשחי נעדרות, השדיים לא מפותחים, אגן הירכיים
צר. הסירוס מדכא שכלה של האשה, היא עצבנית ורגוזה. חילוף החומרים מופרע, השערות
ממהרות להלבין, נעשות יבשות, שבירות ונושרות, ולפעמים יצמחו זקן ושפם.
לצרכי השמירה על חדר הנשים בארצות המזרח הרחוק והקרוב, ולשם סיפוק תאוותם המינית
הבלתי מרוסנת, שהיתה ניזונה גם מדמיון פאתולוגי, התקינו השולטנים והאמירים
השליטים למיניהם את קודש הקדשים של ההרמון, והיו מסרסים מאות אלפים עבדים ואזרחים
על מנת לשרת את הנשים ולשמור עליהן. בסין היה נפוץ הסירוס במידה כזאת שאפילו במאה
התשע-עשרה נמצאו בחצר הקיסר שלושת אלפים סריסים.
הסכסואולוג מ. הירשפלד, מייסד המכון הידוע לחקר המין בברלין, מצביע על העובדה, כי
עד המאה הי"ח היו מסרסים שנה-שנה כאלפים נער מטעם הכנסיה הקתולית, לשם העמדת
מזמרים טובים בעלי קול דיסקנט, שהיה נשאר אצלם לתמיד כמו בגיל הילדות, אם סולקו
וסורסו בלוטי המין לפני ההתבגרות המינית והפיסיולוגית בכלל. גבר שסורס לפני
ההתבגרות אין פיקת-גרגרתו מתפתחת וקולו נשאר רם. כריתת האשכים אצל ילדי המקהלות
שבכנסיות נאסרה רק בשנת 1880.
הכנסיה הקאתולית הושפעה בשטח זה מהמזרח, ואף היא התיחסה לאשה כליצור שפל וטמא
ואסור היה לה לשיר במקהלות הכנסיה. בחלונות הראוה של הסַפרים והרופאים בגרמניה
ובארצות אחרות היו תלויות מודעות: "כאן נעשים סירוסים טובים וזולים".
בחלק המזרחי של הממלכה הרומאית, בביצאנץ, היו הכהנים והכמרים הנוצרים מסרסים את
עצמם, במשך אלף השנים הראשונות לספירה הנוצרית בהשפעת דברי ישו (מתיה י"ט 12):
"יש סריסים אשר נולדו כן מרחם אמם ויש אשר נעשו סריסים בידי אדם ויש אשר מנפשם
נהיו לסריסים למען מלכות השמים". כיום קיימת תקנה בכנסיה שלפיה אין מסורס רשאי
לכהן ככומר. במאה ה-4 אסרו הקיסרים קונסטאנטינוס ויוסיניאוס את הסירוס, שהושווה
לרצח. בימי הבינים אסר האפיפיור קלאמאנס ה-4 את הסירוס. הכנסיה המזרחית לא התנגדה
לסריסות.
הכמורה הנוצרית דרשה מהמאמינים התאפקות ודיכוי התאוה המינית שנחשבה כחטא הקדמון.
בהשפעת הדתות מהמזרח, הוטל הדיכוי המיני על מקבלי הדת הנוצרית, שבתחילת האלף
הראשון היוו תערובות של עמים נימולים וערלים. לחץ הכנסיה הנוצרית על המאמינים
והטלת אימה מפני התאוה והחויות המיניות, הלכו וגדלו עד שרוב הכמרים נאלצו להשתחרר
מחטא זה ע"י סירוס מלא.
דבר זה הביא לגילויים של הלקאה עצמית ולסטיות מאזוכיסטיות. "בראשית האלף הראשון
לספירה היו תהלוכות דתיות המוניות שבהן היה המשתתפים מענים ומלקים את עצמם
בשוטים, ותהלוכות דתיות מיוחדות בהן היה אדם צעיר תופש חרב ומסרס את עצמו לעיני
כל משתתפי התהלוכה. איש זה היו מציגים ברחובות העיר עם אברי המין שנחתכו" (ר.
טיילור, המין בהיסטוריה).
גילוח השערות אצל הכמורה הנוצרית גם הוא סמל של הסירוס; הבגד של הכומר הוא סמל
בגדה של אשה; גם כהני העשתורת היו לובשים אחרי הסירוס בגדי אשה. בתקופת ראשית
הנצרות, קמו כיתות שלמות של נוצרים שסירסו את עצמם. במקום אהבת-בשרים – באה שנאת
הבשר, שהתבטאה במלקות, במכות ועינויים. המאזוכיזם כצורת עינויים והלקאות דתיות
נפוץ אצל הנימולים. זוהי תוצאה מדיכוי מיני שבא בעקבות סירוס מיני, פיזי ופסיכי.
בכמה פולחנות של אלילת הפוריות בעולם העתיק הוטלה חובת-סירוס על הכהן הגדול.
בתקופה הקדומה היו מקריבים את המלך-הכהן בכל שנה מחודשת, כקרבן התחייה. בתקופה
מאוחרת יותר גילה האדם את סוד הזריעה והזרע ואז המירו את קרבן האדם בקרבן אברי
המין של הכהן לאלהי הפוריות. מיתוס נפוץ מאוד הוא זה של אלת הפוריות, המפתה את
הכל ארוס הצעיר, והוא מסרס לאחר כך את עצמו ומקריב את אשכיו ל"מחזור של פריה".
הסירוס שכיח הרבה במיתים שאסף פילון מג'בל. אפילו "אל" מסתרס. הסירוס וכל סוגי
הפגיעות באברי המין הם מבראשית הופעת האדם, החיתוכים הונהגו במסורת החל מתקופות
הטרום-היסטוריות.