סכין בלב

טקס ברית מילה יכול להכאיב לאמהות במשך שנים 

טלי ליפקין-שחק, מעריב סופשבוע 16.9.2005

טלי ליפקין-שחק

בשעה טובה נולד בן. אחרי שמונה ימים חותכים לו, בגלל המצווה, המסורת או הנורמה. אבל הילד בוכה, כואב לו, ובעוד המוהל מצחצח את כליו והאורחים נהנים מהקייטרינג, אמא שלו מתכווצת. היא אמורה לגונן עליו בכל מחיר, אז איך היא נותנת לזה לקרות? חלק פשוט עוברות לסדר היום, אחרות מתייסרות, ויש קבוצה שנמנעת בתוקף מלהביא את בניה בברית אברהם אבינו, כי מעורלה אפשר להיפטר בכל גיל. מטראומה לא

פרולוג

נורית יעקבס-ינון, במאית קולנוע, עשתה סרט על ברית. ברית מילה, כריתת ברית בין היהודי ביום השמיני להיוולדו לבין אלוהיו, כריתת העורלה. נורית יעקבס-ינון עשתה סרט על הפרת ברית. הפרת הברית בין אמא לבנה הילוד, הברית בין אמא לבין האינסטינקט הראשוני שלה להגן על ילדה, לחסוך ממנו כאב. סרטה "ברית - על נשים, אלוהים ומה שביניהם" יוקרן מיום א' הקרוב במשך שבוע בסינמטקים בתל אביב, בחיפה ובראש פינה. יעקבס-ינון, צעירה דתית, אמא לבת ולשני בנים בעצמה, מהגגת, מתקשרת עם אמהות האומה המקראיות, מגששת דרכה בין האמונה והכורח שבמסורת ובתרבות שלתוכן נולדה ובגרה לבין צלקות הכאב שהותירה בה המסירה שמסרה את ילדה שלה למוהל. בטקס המילה של בנה, היא מעידה במילים יבשות, השתדלה "לעמוד כמה שיותר רחוק מהסכין, כמה שפחות רחוק מאלוהים". בסרט היא בודקת האם זה בכלל אפשרי. בזהירות היא מעזה להרים את שולי השמיכה התרבותית שמוטלת עלינו ולהציץ אל סימני השאלה וסימני הקריאה, להציץ ולקחת סיכון של ערעור ופגיעה. "המסירה הראשונה של הילד היא למוהל. אחר כך לגן, לבית ספר, לצבא, לאישה, לפעמים בחזרה לאלוהים", היא אומרת בקריינות לסרטה.

הזכות לוותר

אורלי בוסו, 33, ירושלמית חרדית, אמא לשלוש בנות, עומדת ללדת סו"ס בן זכר. דפנה ניר, 32, מורה, מתנחלת מעתניאל, אחות תאומה לאח שנרצח בפיגוע, אמא לבת, עומדת ללדת סו"ס בן זכר. נעמה קדוש, 29, פתח תקוואית, גרפיקאית ואמנית, דתייה לאומית, מנסה להרות כבר חמש שנים, עוברת טיפולי הפריה. שלושתן נחשפות ב"ברית", שלוש נשים שהגשמתן העצמית מותנית באמהותן, ששאיפתן לילד עומדת במרכז עולמן, שנכונותן למול את ילדן, את פרי בטנן, שעמלו וכיספו וייחלו לבואו, מלאה ולא מהוססת. דומעות, מרוטות עצבים והורמונים, הן כורתות ברצון ובכוונה מלאה את הברית עם בורא העולם, מושיטות בעיניים לחות את בנם לכריתה.

את בוסו פגשתי ביום חול חם בתל אביב, בבית קפה כשר בהשגחת הבד"צ. דקת גזרה, לבושה בהידור מאופק, יפת עיניים ורהוטת שיחה, היא מזכירה רק בקושי את היולדת בסרט. שם, כשהיא מאפשרת למצלמה לפלוש לאינטימיות הכי עמוקה שבזעקות האושר רגע אחרי הלידה הכואבת ושבוויכוחים עם הבעל על שם לרך הילוד - של סבא שלו או של סבא שלה - או על תביעתו לאחוז בעצמו בסכין המילה, היא מצטיירת כאישה כנועה וחרדה. אנחנו מקבלים אותה כאמא, קודם כל בבית היולדות, אחר כך בבית המרפא ולבסוף בבית לפני היציאה לטקס הברית המפואר. יעקבס-ינון לא מספרת לנו שאורלי בוסו היא גם עורכת דין מצליחה, בעלת תואר שני ורשיון עריכת דין כאן ובניו יורק, מתמחה בנדל"ן ישראלי. זה הכל אודות אמא.

   איך קראתם בסופו של דבר לילד?

   "קראנו לו ישראל. על שם סבא של בעלי שהוא הבבא סאלי".

   והוא מל אותו בעצמו כפי שהודיע לך שיעשה אם תסכימי או לא?

   "בוודאי. אני לא התנגדתי באמת. מה שראית בסרט זה הרצון שהיה לי לצאת בתחושה שהחלטנו יחד, הציפייה שהוא ירגיע אותי. השיחות היו כדי לחזק עוד את מה שהיה כבר סגור. אני סומכת עליו לגמרי. אם היה לי ספק שהוא טיפוס שמחפף הוא לא היה נוגע בילד".

   בעצם נכנעת לו, ויתרת, את אורלי שראיתי גם בסרט, אורלי הכנועה.

   "על מה ויתרתי כאן, על שם לבן שלי? זה לא ויתור. אני מקווה שיהיה עוד אחד שיקראו לו מרדכי. אם היו מבקשים ממני לקרוא לו בשם שאני לא אוהבת לא הייתי מסכימה ולא היה מקום לשכנע אותי. אבל הסיטואציה היתה של ויכוח בין שני שמות שאנחנו רוצים ואוהבים, ואני שמחה שלבני קוראים ישראל.

   "אני מבינה שהוותרנות שלי יכולה קצת לצבוט את הלב או לצרום לאנשים מהצד. אבל בעיני, בחיים שלי, עם הילדים והמשפחה שלי, אני מבינה כמה זה נכון, כמה הקורבן טוב. קורבן זו צורת חיים. כל יום יש קורבן. אבל קורבן זו מילה שלילית. לחיות בוויתור זה לחיות נכון, דבר שבונה. כל יום כשאני מסתכלת על אתמול אני רואה שאני נמצאת בנקודה יותר טובה כלפי עצמי או כלפי הסובבים אותי. אני לא מרגישה שאני מתפשרת או שאני חיה תחת אילוצים".

   מה המשמעות של ברית מילה בשבילך?

   "זה חותם יהודי. ברית בין בני לבין הקדוש ברוך הוא, ואני פותחת לו את השערים, בוחרת בשבילו, יוצרת את הקשר הראשוני".

   לא היה נכון לחכות ולהתייעץ עם הילד?

   "אני לא רואה כאן כפייה. זאת האמונה שלי ואני מאמינה שאני עושה בשבילו את הדבר הטוב ביותר, ממש כמו שלא אשאל אותו אם הוא רוצה שאני אשמור עליו כשהוא יורד לשחק בגינה או אם הוא רוצה לעשות חיסונים או לאכול ולשתות. בכל מקרה, הברית היא בינו לבין הקדוש ברוך הוא".

   ומה על הברית שלך עם הבן שלך, להגן עליו, לחסוך ממנו כאב?

   "גם להביא ילד לעולם זה דבר כואב. מבחינה מדעית אני יודעת שברית ביום השמיני היא לא טראומה שהתינוק לא יכול לעמוד בה. הוא החלים מצוין, היה חייכן במהלך הטקס".

   האינסטינקט האמהי עומד באיזשהו קונפליקט בסיטואציה הזאת?

   "להפך. בכלל לא. זאת שמחה שאי אפשר לתאר אותה. זה סוג של אושר פנימי".

   את יכולה להבין את האסוציאציה לעקידת יצחק?

   "אני לא חושבת שברית זה נסיון העקידה. אין מקום להשוות. עקידת יצחק זה משהו סופני, ועדיין אברהם עשה את זה במסירות נפש שלמה. זה היה ניסיון והוא עמד בו. אני לא רואה בברית ניסיון אלא השתייכות. סוג של ברית עולם".

   את יכולה להבין אנשים שלא מלים את ילדיהם כדי לא לפגוע בשלמותם?

   "אני יכולה לא להסכים איתם, אבל אני מכבדת אותם. ההגדרה שלנו לשלמות היא שונה".

   מה את חושבת על מילה עם רופא?

   "בדעתי זה לא היה עולה, כי אני מאמינה שמוהל מקצועי ומיומן ובעל ניסיון יעשה את העבודה לא פחות טוב מרופא. אני יודעת שמוהל טוב שואל את השאלות הספציפיות, בודק את הגיליון הרפואי ויודע שאם עלולים להיות סיבוכים הוא מפנה לבית חולים. יש מוהלים מצוינים ויש פחות, ויש רופאים מצוינים ויש פחות".

   כל הילדים של אורלי נולדו בטיפולים. המשפחה, בעלת החזות המסורתית, מנהלת אורח חיים מודרני, עם בן זוג שקם בלילה לתינוק, מפרגן לרעייתו קריירה ומשתתף בכל שלבי הגידול של הילדים שנולדו בקושי ובעמל.

   מדברים על הברית עם הקב"ה, האם אין זו בגידה מצדו כשהוא לא מאפשר לאשה ללדת?

   "לא תמיד אנחנו מבינים את הסיבות, אבל צריך הרבה כוח והרבה אמונה. לפעמים אנחנו לא מבינים דברים מסוימים כי נותנים לך להסתכל בחור של מנעול בדלת ואת רואה רק מה שהרדיוס של החור מאפשר לך לראות. אבל אם יפתחו לך את הדלת, תראי את התמונה כמכלול ותביני הרבה דברים שלא ראית קודם, וזה משנה את ההבנה. זה שאנחנו לא יודעים לא נותן לנו זכות לכעוס".

   את נערכת ל"מסירות" של הילד שלך?

   "זה מסע החיים. אני רק מתפללת שיהיה לו טוב, שיהיה מאושר במסע הזה. הילד הזה, ששמו בא מתוך ויתור, הוא ילד מיוחד. אני מאמינה ששם של בן אדם והנסיבות שהשם ניתן בהן מקרינות על האופי של האדם ואני יכולה לראות את זה על הבן שלי - ותרן, נינוח, נעים לבריות. אני פשוט רואה שהיתה איזו עבודה של מידות שהיה צריך לעשות לקראת הברית והעבודה הזאת מקרינה עליו. הוא אהוב בכל מקום. אם זה המחיר שהייתי צריכה לשלם כדי לקבל כזה אוצר זה לא מחיר בכלל".

הזכות לספר

   נעמה קדוש מחכה לאוצר. בינתיים היא ובן זוגה משועבדים לטיפול הפריה, שמים את מבטחם בפלאי הטכנולוגיה הרפואית המתקדמת. באלה ובריבונו של עולם. שנה וחצי אחרי שהושלם הסרט נעמה מסבירה למה הסכימה להיחשף בחלוק ירוק שמכסה על איברי הרבייה ב"חדר החזרת ביציות", מעווה קלות פנים בכאב מרוסן, מתפללת בדבקות ודמעות מתגלגלות על לחייה במסדרון בית החולים, ממתינה עם בן זוגה בדירתם בפתח תקווה להודעה על תוצאות ההפריה ונטרדת יחד איתו מצלצולים של בני משפחה אוהבים שקצרה סבלנותם, קורסת שקטה לזרועותיו בהיוודע עוד תבוסה.

   "מראש, כשנכנסתי לסרט לא היו לי עכבות או גבולות", היא אומרת. "מבחינתי, כל עוד זה בגבול הצניעות לא היתה לי בעיה להיחשף, כי כל העולם ידע שאני בטיפולים מההתחלה. היתה לי מטרה מאוד מוגדרת להעביר לאנשים משהו ממה שנשים בטיפולי פוריות עוברות. שיבינו ויקבלו פרספקטיבה. אנשים מפחדים לשאול, כי נשים לא מדברות. אותי לא יעליב אם ישאלו אם יש לי ילדים. הרבה יותר מעצבן כשמסיקים מסקנות מראש וחושבים שאני רוצה לפתח קריירה או כאילו בחרתי לא להיות אמא, ואני עונה להם את התשובה האמיתית ומביכה אותם. אני רוצה שייקחו בחשבון שמה שרואים על פני השטח זה לא מה שבפנים, ואני לא רוצה להסתיר את התהליך".

   למה כל כך חשוב לך להיות אמא?

   "זה כנראה הצורך הגנטי של המשכיות. זה דחף אנוכי לגמרי, צורך שקיים בי ובעוד מיליוני נשים, צורך של נתינה. מבחינתי זאת ההגדרה של מימוש עצמי. החלום שלי בחיים זה לא קריירה, למרות שאני נהנית בעבודה, אלא להיות אמא, לתת לילדים שלי את כל מה שאני יכולה. היה לי מודל של הורי, מודל נפלא, והלוואי שאדע לתת לילדים שלי רבע ממה שקיבלתי מהם. נתינה של אמא זה משהו שאני חייבת לחוות. הרי על יצירה, על פרויקט, אומרים: 'זה הבייבי שלך'. ילד משלך זה השיא של היצירה. בשביל נשים זה חלל שנוצר אם לא ממלאים אותו. יש אנשים שלא רואים את זה כשהם צעירים ומרגישים את החור יותר מאוחר. אני צריכה את זה מהתחלה, וככל שהזמן עובר זה נהיה חור יותר גדול".

   ב"ברית" מצולמת קדוש עם בן זוגה ובלעדיו, מתארחת בטקסי ברית מילה של ילדים חברים, מתכבדת בהגשת הילד למילה לידי הסנדק. רגעים קשים לקדוש, רגעים קשים לאישה הצופה מהצד. "היה שלב שהפסקתי ללכת לבריתות, גם של חברים טובים, כי לא הייתי מסוגלת להתמודד עם העניין שיש לך תינוק ביד והוא לא שלך", היא מספרת. "זה מוגדר כסגולה לבנים זכרים כשמוסרים את התינוק לסנדק. זה לא קל. אבל אני יוצאת מנקודה של אמונה בהרבה דברים שאני עושה, וזה שומר לי על השפיות. בלעדיה אני לא יודעת במה הייתי נתלית. לא הייתי רואה סוף למצב שאני נמצאת בו. אבל בזכות האמונה אני יודעת שגם אם לא אלד עוד שנה יהיה לי הפי אנד אחר, שמוכתב לי ולקראתו אני צועדת. למדתי ליצור את החיים ולא להילחם בהם, לזרום איתם. יכולתי להילחם במצב ולכעוס ולהיכנס לשפל הרגשי הכי גדול, בחרתי לנצל אותו הכי טוב שאני יכולה".

   יוולד לך בן, אחרי כל המאמץ הזה והכאב, ובגיל שמונה ימים תצטרכי למסור אותו למוהל.

   "בקהילת הנשים בטיפולים אנחנו לא חושבות על הילד. המטרה שלי היא הריון, אפילו לא שלב הלידה. כשאישה רגילה מנסה להיכנס להריון היא חושבת על מה יהיה כשהילד יוולד, ואני רק מחכה לתשובה חיובית של ה-IVF. אני לא מגיעה לחשוב על מה יהיה כשאני אצטרך למסור אותו. ברור לי שתהיה ברית. החיתוך הוא טקס שיסמן מימוש. השגתי את המטרה העיקרית. יש לי ילד שהוא חלק מהעולם שלי, מהעולם הדתי".

הזכות להיות שונה

   לעורלה תפקידים שונים בחיי האדם, ואלה משתנים במשך חייו בהתאם לבגרותו הגופנית. בתחילת חייו העורלה צמודה לעטרת הפין ומאפשרת רק לשתן לעבור דרך קצה הפין החוצה. בשלב זה תפקידה העיקרי הוא לשמור על הפין, ובעיקר על העטרה, מלכלוך הנובע מהפרשות הצואה והשתן. לרוב אין העורלה נפרדת מהעטרה באופן ספונטני ומתקפלת מעל ראש הפין אלא לקראת גיל שלוש, ובמקרים רבים גם יותר מאוחר, אפילו בגיל ההתבגרות. במשך כל הזמן הזה העורלה המכסה את העטרה של הפין שומרת על העטרה כאיבר פנימי, ועור העטרה נשאר דק, רך ולח. תפקידה העיקרי של העורלה אצל הגבר הבוגר הוא בזמן יחסי מין. בעת הזקפה מכסה עור העורלה את כל הפין, שמתארך פי שניים בערך וגם נעשה עבה יותר. גם לאחר שהיא מכסה את הפין נשארת העורלה כעור רפוי, שחלקו הקדמו מכוסה בשכבה רירית דקה, כמו החלק הפנימי של הלחיים או של העפעפיים. בעת קיום יחסי מין המגע בין הפין לבין דופנות הנרתיק של בת הזוג הוא בעיקר בעורלה. גם השכבה הרירית הדקה, וגם העובדה שעור העורלה רפוי, גורמות לכך שלא נוצר חיכוך בין הפין לדופנות הנרתיק, ובזמן התנועה פנימה והחוצה העורלה היא זו שסופגת את המגע ועוזרת בסיכוך המקום. העורלה עצמה עשירה מאוד בסיבי עצב ובקצות עצבים, והתנועה הזו היא שגורמת לגבר את התענוג העיקרי בעת קיום יחסי מין. גם לאישה התענוג גדול יותר, משום שאין חשיבות כמעט לכמות חומרי הסיכה שהיא מפרישה, וכך התנועה של הגבר בתוכה אינה יוצרת חיכוך אלא הבדלי לחץ בדופנות הנרתיק ולכן החוויה עדינה ומרגשת יותר.

   הדברים האלה בשבח העורלה מובאים מתוך אחד מאתרי האינטרנט, הלא מרובים, אבל הלא מבוטלים במספרם, העוסקים במלחמה על העורלה ובמאבק נגד המילה. בין המובילים את המאבק חברי ארגון קה"ל - קהילת הורים לילדים שלמים (ילדים לא נימולים). בראש הארגון עומדת רונית טמיר מתל אביב, מתכנתת מחשבים עם נגיעה בשיווק היי-טק, בת 40, אמא לשתי בנות ובן. בנה בן החמש וחצי לא נימול.

   "לא עלה על דעתי למול אותו", אומרת טמיר. "כשהייתי בת 14 או 15 השתתפתי באיזו ברית מילה וגם קראתי משהו, וידעתי שלבן שלי אני לא אעשה את זה, לכן כשהתחתנתי והריתי לא היה לי מתח אם יש לי בן או בת, כי זה לא עמד על הפרק. בן הזוג שלי הוא פרטנר מצוין, שהסכים ללכת עם כל כיוון שלי, והיום הוא מתנגד נחרץ למילה. ראשונה נולדה בת, וזה איפשר לי היכרות עם ההורות ואישש את ההרגשה שלי, שלא כל כך נורא לא לעשות. לעשות זה דבר נורא".

   את חוסכת ממנו כאב אחד, אבל חושפת אותו לקושי להיות שונה בחברה.

   "זאת קלישאה. כי הרי כל ילד הוא שונה. שונה זה לא בהכרח רע, זה בסדר. אני חושבת שכל ילד צריך לדעת להתמודד עם היותו שונה במשהו. יש לי גם בנות ואני מכלילה גם אותן בזה, לא הייתי רוצה שילדי יפחדו להיות שונים עד כדי שיזיקו לעצמם כמו בעישון סיגריות או סמים.

   "אין לי מידע מדעי, אבל בהיכרות עם אלף ילדים שלא נימולו, למעט מקרה מינורי של אירוע בכיתה שנמשך יומיים, אף אחד לא מספר לי על בעיות ואני עדיין מחכה לטלפון הזה. גם במפגשים שאנחנו עושים אחת לשנה, לא נימולים שהם חיילים או מישהו שהוא כבר בן 45 ויש לו עצמו ילד לא נימול לא מדווחים על בעיות. חוץ מזה, זה איבר מוסתר ויש אופציה להצפין. אני לא מקבלת את המיתוס שבגיל 14 מתחרים של מי יותר ארוך. גם אם כן, אני מוכנה שהבן שלי לא ישתתף במשחק הזה".

   אין לך צורך להשתייך?

   "אפשר לקיים מנהגים אחרים, לשמור על מצוות. אנחנו אתאיסטים לגמרי, אבל בשביל הכיף, כי פולחן זה כיף וזה יוצר השתייכות שכל אחד זקוק לה, אנחנו בונים סוכה, מברכים על ארבעת המינים, מדליקים נרות חנוכה. אני מבינה שההורים רוצים את הטקס של הכנסת הילד בברית, ואנחנו עושים טקסים כאלה של 'ברית מילים', טקס מנוסח, שלפעמים הוא עם ניחוח דתי ולפעמים חילוני לגמרי. כך שעל הזהות היהודית אפשר לשמור בהרבה צורות".

   ומה על הטיעון שהסרת העורלה טובה לבריאות?

   "נכון שיש נוצרים שנימולים, אבל זה לא סימן שזה בריא. יש הרבה אמונות תפלות. לפני מאה שנה היתה באמריקה יוזמה של אדון בשם קלוג להתקין תקנות מילה כדי למנוע אוננות, שהיתה ידועה כמזיקה לנפש. אחר כך המנהג התפשט, אבל אם לפני עשר שנים 90 אחוז עברו ניתוחי מילה אחרי הלידה בידי רופא, אפילו בלי אלחוש, היום מדובר רק בכ- 50 אחוז, כי שונו ההמלצות של איגוד רופאי הילדים, לפיהן אין יתרון רפואי לברית מילה אחרי שהוכח שאין הצדקה רפואית למילה שגרתית של כל הילדים, אלא אם יש בהמשך החיים בעיה רפואית או סיבות אתניות ומסורתיות של ההורים. בקנדה ובאוסטרליה, שבהן התפרסמו ניירות עמדה שאין בזה יתרון בריאותי, הפסיקו למול, ובשוודיה מותר למול רק לצורך ריטואל דתי, ואז מחויב אלחוש".

הזכות להתחרט

   במשך השנים מתפרסמים מחקרים המחזקים את הטיעון בדבר הנחיצות ההיגיינית בברית מילה, וגם כאלה המבטלים אותו. רק בתחילת השבוע התפרסמו תוצאות שני מחקרים מקיפים שנעשו באפריקה המעידים חד-משמעית כי מילת העורלה מקטינה מאוד את הסיכון להידבק באיידס. עם עובדות קשה להתווכח, גם עם אמונה.

   בישראל נימולים כמעט מאה אחוז מהזכרים, בצפון אמריקה בין 50 ל- 60 אחוז, באוסטרליה 25 אחוז, בניו זילנד עשרה אחוזים, בארצות אירופה פחות מאחוז, פרט לבריטניה, שם מדובר ב- 12 אחוז.

   החיבור בין מסורת בת אלפי שנים המהלכת עלינו חובה וטבועה בדפוסי ההתנהגות הרפלקסיוויים שלנו לבין אמיתות לא מוכחות שהולעטנו בהן מיום לידתנו ומילתנו, שולח את הבנים שלנו אל מתחת לסכין המוהל בלי ערעור או פקפוק. רוב הזמן, אצל רוב ההורים. גם אני שלחתי שני בנים למילה, נתונה במצב קטטוני, מוצפת הורמונים ודמעות בהלה. לא עלה על הדעת לפקפק בנחיצות המסורת המשייכת אותנו לשבט אחד; לא יעלה גם היום על הדעת לערער על הברית שנכרתה. הזיכרון, עם זאת, של כל אמא מהטקס ההוא, צרוב וחרות ומשאיר צלקת רגישה.

   אביב גבאי, 50, בת למשפחה מסורתית ואמא לבן 31, עוד זוכרת מאז: "הבן שלי נולד פג, ורק כעבור חודש עשינו לו ברית, אחרי שאני כל הזמן דחיתי את זה. ההורים שלי כבר נכנסו ללחץ והסבירו לי שאני חייבת לעשות את זה. הייתי בת 18 וחצי ואני זוכרת שבבוקר אמא שלי לקחה אותי עם הילד לרופא כדי שאהיה יותר שקטה. אני זוכרת שכשעשו את הברית ישבתי בחדר סמוך בדירה של הורי ואמא שלי לקחה את הילד. היא טיפלה בו. לא הייתי בהכרה ממש, הרגשתי כמי שצופה מהצד, עם הרבה כאב, והיה לי קשה לקבל את זה. עד היום אני לא מקבלת את הקטע של הטקסיות. זה ממש ניתוח וצריך לעשות אותו בבית חולים. אולי כי הייתי צעירה מדי לא טיפלתי בילד איזה שלושה ימים. לא יכולתי לראות את הדבר הזה, את הפצע. אם הייתי צריכה לעשות את זה שוב, עכשיו כשאני יותר בוגרת ומבינה את החיים אחרת, הייתי עושה לו ברית בבית חולים ואולי איזו מסיבה. לא הייתי לוקחת סיכון כזה".

   לא עצרת לשאול למה בכלל צריך?

   "אז לא היה מצב של לשאול. אני באופן אישי לא קיבלתי את זה, אבל הייתי תחת לחץ. אבא שלי אמר לי שאת זה חייבים לעשות. אם אני לא עושה את זה כמו שצריך הוא לא יהודי, זה מה שהחדירו לי בבית. חודש ימים טחנו אותי. המשפחה שלי נתנה לי להבין שכולם עוברים את התהליך הזה, אין מה לעשות. עד היום אני לא מקבלת את איך שזה נעשה. זה מצמרר אותי".

   זה אקט אלים לתינוק או לאמא?

   "אישה עוברת איזשהו משבר. אני זוכרת שכל הזמן הייתי קמה בלילה ובודקת אם הוא נושם, שזה לא עשה לו משהו, ומחזירה אותו לאמא שלי שתטפל בו. היום יש לאמהות יותר מעורבות ממה שהיתה לנו לפני 31 שנה. אמא שלי, בדור אחר, חוותה כנראה חוויה איומה עם הבנים שלה ורצתה למנוע את זה ממני. היא הבינה שאני עוברת חרדה. לדעתי זה מזעזע, זה עושה זעזוע לאישה. אני מאמינה שכל אמא שואלת את עצמה איך נתתי להם לעשות את זה לילד שלי".

   שואלות ועושות את זה שוב. גם החילוניות ביותר, נטולות כל זיקה לדת ומסורת, מוסרות את ילדן. מוסרות ובוכות. למשל איריס קול, שדרנית ברדיו 103, אמא לתאומים בן ובת.

   "לפני כמה שנים", היא נזכרת, "שודרה בטלוויזיה תוכנית שעניינה בריתות. עקבתי אחרי הוויכוח, מה בין הרצון שהבנים שלנו יהיו כמו כולם ובין החשש מסיבוכים. היה שם בחור בשנות העשרים לחייו שהמוהל חתך לו יותר מדי, ואני, שמאוד רציתי בנים, הודעתי לבעלי שאנחנו יורדים מזה. לא עושים ברית מילה לכשתבוא עלינו. התווכחנו עד השעות הקטנות של הלילה, ויכוח תאורטי כמובן, כי עוד לא הייתי בהריון. למרות זאת, כשנולדו איה ויהלי הבנתי שאין מנוס. תהיה ברית מילה".

   למה בעצם?

   "לא רציתי לגזור על הילד שלי את השונות, וידענו רק שאנחנו עושים את זה בגרסה המודרנית, כלומר רופא שהוא מוהל. זה לא מאוד הקל עלי, אבל הרגשתי שאני עושה את המקסימום בשביל להקל על הילד שלי. כשהגענו ליום הזה הרופא-מוהל ביקש שכשהוא עושה את הזריקה אשאיר אותו לבד עם התינוק בחדר. הסכמתי, וזה משהו שאני לא יכולה לסלוח לעצמי עליו. חשוב לציין שהייתי במצב מעורער לגמרי שמונה ימים אחרי לידה, עם עוד תינוקת ביד. כל האירוע הזה הייתי בכלל נעדרת כי התייפחתי קשות. הייתי בטוחה שאני משתגעת. היום אני לא יכולה להבין איך הפקדתי את התינוק בידיו, אפילו שזה היה רק לזריקה. איך לא הייתי שם? אני גם עד היום לא מבינה למה הוא לא רצה שאני אהיה שם".

   בהתלבטות שלך כאמא בין לחסוך מהילד שלך את מבוכת השונות לבין לחסוך מהילד שלך את הכניסה מתחת לסכין ואת הסיכון הכרוך בכך, את...

   "אני חשפתי אותו לסיכון נוראי וזה מה שישב לי כבד. ניצח הרצון לטווח הארוך לא להפוך אותו לשונה מהשאר. הכל, אגב, עבר בסדר".

   הכנסת אותו בבריתו של אברהם אבינו.

   "לי אין שום קשר לעניין הדתי. אין לזה שום משמעות בעיני. לא הרגשתי שהברית תהפוך אותו ליהודי יותר".

   והברית שלך עם אלוהים?

   "היא לא נוצרה בסיטואציה הזאת. אולי להפך".

   מה על הברית בין אמא לילד שלה, ברית שנוצרת ברגע שהילד נובט בה, שמחייבת לשמור עליו מכל משמר?

   "יש פה איזו בגידה. התחושה היתה שבשם משהו שאני לא באמת מבינה אני מסכימה להפקיר את הילד שלי".

   תעשי את זה עוד פעם?

   "אני בטוחה שכן".

   מאיה שדה, 34, אמנית שעושה בובות וגרה בקיבוץ בצפון, עשתה את זה פעם אחת. פעם שלא תשכח וששינתה את השקפת עולמה ואת עתיד העורלה של הבן השני שנולד לה.

   "את הבן הראשון מלתי, לצערי הרב מאוד", היא מדגישה. "החוויה של הילד הראשון היתה מזעזעת. מלנו אותו בארצות הברית עם מוהל דתי בבית. לא יכולתי לשבת שם. יצאתי כי בכיתי. שנה אחרי שמלנו אותו היה צריך לעשות תיקון, כי הברית לא היתה בסדר. איבחנו היפוספדיאס, שזה סיבוב של הפין. יש כאלה שחושבים שזה עניין גנטי, לי אמר הרופא שזה כתוצאה מהברית. עברתי גיהנום של רגשי אשמה ודאגות. כשנולד לי ולערן, בעלי השני, בננו טל, ניסיתי למנוע את הטראומה הזאת בהחלטה שנלך לדוקטור פנחס גונן (רופא-מוהל ידוע מבני ברק - ט.ל.ש). עוד לא הבנתי שיש לי אופציה לוותר אבל ערן בא אלי לבית היולדות וסיפר לי על חומר שראה באינטרנט, מידע שהבהיר שהתקלה אולי היתה גנטית, אבל עומק החיתוך הקשה על תיקונה, ומידע רב נוסף על העורלה וחשיבותה, על מילה וסיכוניה. המידע שנחשפנו אליו העלה הרבה מאוד דברים, הציף הרבה כעס על הבורות שלנו ושל אחרים שנותנים לעצמם לע