"העורלה היא אזור החישה העיקרי של איבר המין" – מומחה לאנטומיה מסביר

FacebookEmailGoogle+Twitter

קן מקגראת', מומחה לאנטומיה, מסביר בסרטון וידאו זה את תפקידי העורלה, את המבנה האנטומי והעצבוב הייחודי שלה, וכמו כן מה הנזק העצבי שנגרם כאשר כורתים אותה.

הסרטון מלווה בכתוביות בעברית. אם הכתוביות לא מופיעות באופן אוטומטי ניתן להפעילן בלחיצה על כפתור הכתוביות בתחתית הסרטון.

להלן תמליל הסרטון:

תחום המחקר שלי הוא אנטומיה. אני מלמד פתולוגיה, אבל בהכשרתי התמחיתי באנטומיה. והעניין שלי בנושא נובע מכך שבניו-זילנד היה שיעור מילה גבוה מאוד. וזה נראה לי הליך מאוד מוזר, הן באופן אישי והן באופן קולקטיבי. על כן, כפי שקורה להרבה נערים, נהייתי קצת סקרן באשר לסיבות שבגללן עושים את זה. והתחלתי לחקור את הנושא בשלב מוקדם למדי בחיי. וככל שחקרתי יותר, כך זה נראה לי מוזר יותר וחסר היגיון יותר. הדרך הכי טובה לומר את זה היא שלא נראה היה שיש למילה מטרה רפואית. זה הרקע למחקרים שלי.

 

אנחנו צריכים להשתמש בשיטות היסטולוגיות. היסטולוגיה היא ענף של פתולוגיה שבו הרקמה נבחנת בצורתה הטבעית. שורש המילה היסטולוגיה הוא יווני, ופירושה רשת או מארג. פורסים רקמה לפרוסות דקות מאוד, מניחים אותן על לוחיות ומתבוננים בהן מבעד למיקרוסקופ כדי לפרש את הארכיטקטורה של התאים, את האופן שבו הם מסודרים. למרבית האנשים יש מושג ויזואלי כלשהו באשר לאופן שבו מסודרות שכבות העור וכולי. אז כך זה נעשה. ואז צריך לקחת את התמונות הדו-ממדיות שרואים מבעד למיקרוסקופ ולהרכיב מהן תמונה תלת-ממדית. בשנים האחרונות חלה, כמובן, התקדמות גדולה מאוד. אנחנו יכולים כיום, תוך שימוש בטכנולוגיית המיחשוב ובמיקרוסקופיה קונפוקלית – צריך מיקרוסקופ נוסף כדי לעשות זאת – לבנות תמונות תלת-ממדיות נפלאות של רקמות.

 

מה שהדהים אותי היה הדמיון לקצות האצבעות, מבחינת הרמה הגבוהה של העצבוב, מדובר בכמות גדולה של רקמה עשירה בקולטני חישה. וכמו כן, העובדה שהיא הרבה יותר מורכבת מכדי לומר עליה שהיא פשוט המשך של עור הפין, שזה מה שרוב האנשים אומרים, שזו פיסת עור שנמשכת מעבר לעטרה כדי להגן על העטרה. זה לא מה שזה. אני הייתי מתייחס אליה כאל איבר בפני עצמו, בגלל שיש לה לפחות שני תפקידים עיקריים.

 

התפקיד הראשון הוא מכני. העורלה מתפקדת בתור מיסב על הפין, ובלעדיה המיסב הזה לא קיים. היא גם מספקת את הרקמה הנוספת הדרושה להתרחבות, לשינויים בגודל, הפין הופך להיות גדול יותר. ואם כמות העור היתה קבועה, היתה נגרמת אי נוחות רבה כתוצאה מהמתיחה העצומה הנדרשת כדי לאפשר את הכפלת גודלו של הפין המתרחשת בעת זִקפה. אז ניתן לומר שהעורלה מספקת את ההכלה, זו המילה שהיינו בוחרים כדי לתאר שינויים בגודל.

 

התפקיד העיקרי השני הוא תפקיד של חישה. במהלך ה-15 שנים האחרונות, מאז שג'ון טיילור וצוותו פרסמו את ממצאיהם בראשית שנות התשעים, התחוור לנו – גם אם אנשים בעלי פין שלם לא עצרו לחשוב על תחושותיהם, אני יודע שאני בהחלט לא חשבתי על כך, ממש לא עצרתי לנתח את התחושות שלי – אבל המיקרוסקופ גילה לנו שתפקידה העיקרי של העורלה הוא תפקיד של חישה. אני סבור שבעורלה נמצא הריכוז הגבוה ביותר של קצות עצבים המופקדים על חישה בגופו של הזכר. לכן, לא ניתן לתארה כפיסת עור פשוטה.

 

זכרים ונקבות מתפתחים מאותה רקמה עוברית. הרקמה העוברית יכולה להתפתח באחת משתי דרכים. זכרים מתפתחים בדרך אחת תחת השפעת הטסטוסטרון, ונקבות מתפתחות בדרך האחרת ללא טסטוסטרון. וכן, רוב האמבריולוגים מסכימים שיש הקבלות ברורות בין שתי הדרכים. אומרים, למשל, שרקמת שפתי הנרתיק היא המקבילה של שק האשכים. וכמובן ניתן לראות בדגדגן את המקבילה של הפין עצמו. גם לעורלה יש את המקבילה שלה באיבר המין הנקבי, יש עורלה נקבית, וזו עורלת הדגדגן. ההבדל הוא, וזו אחת התעלומות הגדולות באנטומיה, שקצות העצבים בעורלת הזכר מאורגנים באופן שונה מהאופן שבו הם מאורגנים בעורלת הנקבה, ועורלת הזכר היא ייחודית מבחינה זו באופן יוצא מן הכלל. האופן שבו קצות העצבים מאורגנים בעורלת הזכר שונים אפילו מפרימטים אחרים. לדוגמה, לשימפנזים – "בני הדודים" הקרובים ביותר שלנו – אין אותו סידור של קצות עצבים בעורלה כפי שלנו יש. הסידור הוא הפוך, למעשה. כך שבני אדם פיתחו פין שהוא לגמרי ייחודי. ומה שמרתק אותי זה שההתפתחות הזו אירעה בפרק זמן כה קצר. בערך 4.5 עד 5 מיליון שנים של אבולוציה, שזה ממש כהרף עין. אם כן, יש תעלומות גדולות בנוגע לפין האנושי.

 

רקמת החישה הייחודית שתיארתי היא מרתקת ביותר. עור הפין הולך ונרכס כלפי מעלה, בדיוק כמו ברוכסן, בצד התחתון של הפין, תוך כדי התפתחות שכבות התאים בעובר. והקו הדק הזה, קו התפר, מכונה Raphe. הקו הזה ממשיך עד לחלק העליון של הפין ושם הוא הופך לגשר הקטן, הפרנולום. פרנום בלטינית זה רסן, רסן של סוס, ופרנולום זה רסן קטן, או רסנית. והרסנית מחברת את העורלה אל בסיס העטרה בצד התחתון של הפין. במשך שנים רבות, חשבו שזוהי ההתמחות האמיתית היחידה שאירעה, כלומר שמדובר בסרח עודף של תהליך רכיסת העור כלפי מעלה תוך כדי התפתחות הפין. אבל כעת אנחנו מבינים שהריכוז המדהים הזה של קצות עצבים קשור לרסנית, ומהרסנית, נפרסת לשני הכיוונים רצועה של רכסים, קפלים, בעור, רצועה שג'ון טיילור כינה "רצועת הרכסים" (Ridged Band). יש כ-11 או 12 רכסים – הם מאוד דומים לרכסים שבקצות האצבעות –  שמקיפים לגמרי את הפין, עולים אל תוך הרסנית, ומתכנסים, בעורלה הפנימית, לתוך דלתא, משולש עור, שכינינו אותו "הדלתא של הרסנית" (Frenular Delta), והדלתא הזאת נמצאת מתחת לרסנית, והיא מעוצבבת להפליא. ורוב הגברים מכירים את הדלתא הזאת בתור נקודת ה-G שלהם, הנקודה שהיא האזור הרגיש ביותר בפין. באזור הזה, ברצועת הרכסים ובדלתא של הרסנית, יש לנו את אותם קצות עצבים ייחודיים שיש לנו בקצות האצבעות. אלא שיש לנו קרוב לוודאי פי עשרה יותר, כך אני סבור. מספר קצות העצבים עדיין לא נספר במדויק, אבל מספר צרורות העצבים, שמוליכים אליהם, הוא ידוע, והוא מרשים מאוד. כך שללא ספק העורלה היא אזור החישה העיקרי של הפין. כשמסירים אותה, מאבדים לפחות 50% מיכולת החישה, כך שההשפעה על יכולתו המינית של האיבר היא הרסנית, כפי שידוע היטב זה מאות בשנים. כך שמבחינה נוירולוגית זהו איבר מרתק, והארגון המיוחד הזה מסביר מדוע לא ניתן להתייחס לעורלה כאל עור פשוט. היא לא. היא מיוחדת וייעודית. ועל כן, בגלל שני התפקידים שציינתי, זהו איבר בפני עצמו.

 

המילה, מטבעה, לא זו בלבד שהיא מסירה 50% מעור הפין, כיוון ש-50% מהעור קשור לעורלה, זו פיסת עור ניכרת, בגודל של גלויה אצל אדם מבוגר, וכמות כזו של עור, כשהיא מוסרת, כוללת את כל "רצועת הרכסים" (Ridged Band) ואת רוב הדלתא של הרִסנית. הרִסנית עצמה לעתים מוסרת ולעתים לא. יש מנתחים שסבורים שהיא מטרד ושיש להשמידה, להעלימה, כך הם אומרים, ומנתחים אחרים משאירים אותה. ואלה שמשאירים את הרסנית, משאירים גם חלק מהדלתא של הרסנית, ומכאן גם חלק מנקודת ה-G. אבל אלה שמשמידים את הרִסנית לחלוטין, מסירים את כל רקמת החישה הייחודית. כעת, במילה נחתכים צרורות רבים של עצבים שמוליכים אל קצות העצבים, ואז נוצרת התגובה הטיפוסית של אקסונים או סיבים עצביים חתוכים במערכת העצבים, ונוירוני החישה, גופי התאים שלהם שנמצאים במיקום שלהם על חוט השדרה, הם נמצאים על חוט השדרה עצמו, אז הם צריכים לנסות לעשות מעין בקרת נזק. אם חותכים אזור בעור, וחותכים דרך צרורות של עצבים, אז תאי העצבים ינסו לגשר ולחזור אל המקום המקורי שבו הם היו, והתהליך הזה מוכר ומאופיין היטב. והם ישלחו חרוטי צמיחה מהגדם ויחפשו את המקום המקורי שבו הם היו מחוברים. חלק הזרם של העצב היורד למטה מהחתך יהיה, כמובן, מנותק מהתא, ולכן גם מהתמיכה שלו, והוא הופך לנמק ומנוקה ומוסר על ידי מערכת החיסון. כעת, במקרה של משהו כגון העורלה, כשכורתים פיסת עור גדולה, אזור המטרה המכיל את קצות העצבים, שאותם סיבים עצביים, האקסונים, הגיעו אליהם במקור, כבר לא קיים, אז הם לא יכולים למצוא היכן היתה נקודת הקצה המקורית שלהם. אז חרוטי הצמיחה יוצאים ונתקלים ברקמה הצלקתית, שאותה הם לא יכולים לחדור, ואז או שהם גוועים לחלוטין או שהם נקלעים לסבך של חרוטי צמיחה, וכל מה שזה יכול לשדר זה כאב, והתופעה מכונה כאב נוירומה של רקמה צלקתית.

 

כעת, המילה מסירה 50% מעור הפין, ולמרבה הצער את החלק החשוב ביותר בעור, את החלק בעל התפקיד שנמצא בראש האיבר, ולא את זה שבבסיסו, ששם הוא לא חשוב, והיא גם מסירה משהו גדול יותר מ-50% מקצות העצבים התחושתיים, בגלל שהם מרוכזים ברצועת הרִסנית ובדלתא של הרִסנית, שבאופן אוטומטי מושמדת במהלך המילה. ולכן יהיה נכון יותר להעריך שבעקבות המילה מאבדים 75% – 80% מרקמת החישה.

 

כעת, ההשפעה של זה על התפקוד היא שההולכה התחושתית אל חוט השדרה ומשם אל מערכת העצבים המרכזית פוחתת באופן משמעותי. ולפיכך, לא זו בלבד שהתחושה שהגבר מרגיש היא מוגבלת, ויש לי חבר ועמית שאומר שגברים נימולים רבים לא יודעים איפה האורגזמה שלהם. הם לא יכולים לדעת – אין להם מספיק תחושה טרום-אורגזמית כדי לדעת איך הולכת וגוברת התחושה, והאורגזמה, אצל רבים מהגברים הנימולים, מגיעה בהפתעה פחות או יותר. ואז הכאב והטמפרטורה – התחושה המגוננת הפשוטה מאוד, שהיא די לא נעימה, שמגיעה מהעטרה כשהיא במנוחה, מכובה על ידי ההולכה הזו מהעורלה בגלל תאי עצב מעכבים בחוט השדרה. כך שבמילים אחרות, כאשר זורם אל חוט השדרה זרם חזק ופתאומי זה מפעיל תאי עצב מעכבים שמכבים ומעכבים את השדר מהעטרה. ולכן גברים לא מרגישים דבר מהעטרה שלהם, כי לא כדאי להם. אז מה קורה אצל הגבר הנימול? כשמתרחשת אורגזמה וההולכה התחושתית מהעורלה מתחילה לפחות בהדרגה, אין מספיק הולכה – יש פחות מ-50% מההולכה שאמורה להיות, כמובן – אין מספיק הולכה כדי לשמר את עיכוב (התחושה) של העטרה. ואז לפתע הם מרגישים תחושה מאוד לא נעימה בעטרה והם רוצים שכל תנועה תיפסק מייד. או שהם נסוגים מבת הזוג שלהם, או, אם הם עדיין בפנים, הם אומרים: "בבקשה ממך, די. אל תזוזי. אני לא יכול לסבול את זה." וזו תופעה נפוצה מאוד אצל גברים נימולים. ואני מתאר לעצמי שזה ודאי מאוד לא נעים לבנות הזוג שלהם, כשהניתוק הזה מתרחש בצורה פתאומית, בדיוק ברגע שאמור להיות המענג ביותר. ותמיד היה לי קשה להבין מה בדיוק מתרחש, אבל זה מה שאנחנו חושבים. ויש לזה מונח, "ביאה מכאיבה" (dyspareunia), זה אחד המונחים, כאב של משגל. והתופעה הזו מתרחשת כמעט בלי יוצא מהכלל רק אצל גברים נימולים. זה אמנם קורה לעתים אצל גברים בעלי איבר מין שלם, כאשר העורלה לא ניידת במידה שהיא אמורה להיות.

 

מה בנוגע לגברים שאומרים, "לא יכולתי לסבול עוד את התחושה"?

 

כשגברים נימולים אומרים את זה הם מתכוונים לתחושה שמגיעה מהעטרה. לעטרה אין את הציוד הנוירולוגי לשלוח שדרים של חישה עדינה, מה שאנו מכנים חישה עדינה (fine touch)… היא רק מעבירה, דרך קצות עצבים שמופקדים על חישה… למעשה, המקבילה הקרובה ביותר אליה היא זווית העין. אנחנו לא אוהבים לגעת בזווית העין בכלל, אבל אם נכנס לנו ריס מתחת לעפעף, אנחנו יודעים שהוא שם, אבל לא יודעים היכן בדיוק, וזה מאוד לא נעים, ואנחנו רוצים כבר להיפטר מזה. זה מה שהעטרה מפיקה. אנחנו לא יודעים את המיקום המדויק, כי זו לא מערכת המצוידת ברזולוציה גבוהה, אבל התחושה היא לא נעימה והתחושה הזו מכובה כאשר הגבר נמצא בשלב הטרום-שפיכה או בשלב הטרום-אורגזמי. אז, במילים אחרות, יש לנו בגברים בעלי איבר מין שלם מנגנון שמבטל את התחושה המגוננת הזו כשהיא לא נחוצה – במהלך משגל. אבל בגברים נימולים התחושה הזו חוזרת ברגע הלא נכון.

ובכן, מטבע הדברים, כדי להימנע מנזק עצבי ואובדן תחושה והנאה ארוטית למשך כל החיים, וכדי להימנע מתופעת הכאב המיוחדת הזאת, אין לחתוך את אותם עצבים מלכתחילה. פשוט לא לגעת בהם. האבולוציה, כמובן, מצאה את הדרך הנכונה. בנים נולדים כל דקה, כל שניה, עם עורלה. והם ימשיכו להיוולד עם עורלה.

FacebookEmailGoogle+Twitter
הפוסט הזה פורסם בקטגוריה כללי.‏ קישור ישיר לפוסט.

כתיבת תגובה

Or

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>